פס"ד העוסק בבחינת תוקף של צוואות, עילות ביטול, ראיות נוספות בערעור ועוד

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (כבוד השופטת תמר סנונית פורר) מיום 16.8.2016 בת"ע 16941-02-12, ת"ע 16945-02-12, ת"ע 27285-06-12 ות"ע 27206-06-12, במסגרתו ניתן צו לקיום צוואת המנוח, ג. פ. ז"ל (להלן: המנוח), מיום 21.7.2011 (להלן: הצוואה האחרונה) ונדחתה הבקשה לצו קיום צוואתו של המנוח מיום 31.8.2003 (להלן: צוואת 2003).

הרקע העובדתי:

2. המנוח נפטר ביום 6.9.2011, בגיל 86, היה נשוי לכ. פ. (להלן: האלמנה) 64 שנים, עד פטירתו. למנוח היו 2 ילדים, ע. פ. (להלן: הבן) ור. פ. (להלן: הבת).

הבן היה נשוי לב. פ. (להלן: האם) וממנה נולדו לו 3 ילדים, הם המערערים, ד. פ., מ. פ. וש. פ.

הבן נהרג בשנת 1992 בתאונת מטוס.

3. בשנת 2007 מונתה הבת לאפוטרופוס לגוף ורכוש של המנוח, עקב מחלתו, תוך התנגדות עזה של המערערים. למערערים נקבעו הסדרי שהיה של פעם בשבוע עם המנוח ובליווי של פקידת עו"ס.

באוקטובר 2010 הגישה הבת בקשה לביטול מינוי האפוטרופסות, גם לבקשה זו של ביטול המינוי התנגדו המערערים התנגדות נחרצת.

בדצמבר של אותה שנה פסקו המפגשים של המערערים עם המנוח, עקב הוראתו של המנוח כי אינו מעוניין לפגוש אותם.

ביום 17.3.2011 החליט בית משפט קמא על ביטול האפוטרופסות עקב שיפור במצבו של המנוח. המערערים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחתה ביום 13.7.2011.

4. המנוח ערך מספר צוואות בחייו. שתיים מהן במוקד המחלוקת העיקרית שבין הצדדים: צוואת 2003 וצוואתו האחרונה משנת 2011. בכל הצוואות ציווה המנוח את עזבונו לבני משפחתו, כאשר בכולן נחלה האלמנה, אך היחס בין חלקה של האלמנה לשאר בני המשפחה השתנה עם השנים, עד לציווי מלוא עזבונו לאלמנה בצוואתו האחרונה. להלן יפורטו בתמצית הצוואות שערך המנוח:

א.         צוואה מיום 29.8.1992 – צוואה בכתב יד, לפיה ציווה שליש לאלמנה, שליש לבת ושליש ליורשי בנו (ללא ציון שמות הילדים), שנפטר כחודש טרם עריכתה.

ב.         צוואה מיום 31.8.2003 – אותה ביקשו המערערים לקיים – ובה ציווה שליש לאלמנה, שליש לבת ושליש למערערים תוך פירוט שמותיהם. בצוואה זו המנוח מציין שני חשבונות בנק בהם הפקיד כספים שאלו הם למעשה המנה של המערערים מהעיזבון, בכדי למנוע מחלוקות.