פס"ד בתובענה נזיקית, לפיצוי בגין נזקי גוף ונפש

לפני תובענה נזיקית, לפיצוי בגין נזקי גוף ונפש שהגישו התובעים כנגד הנתבע, בגין התעללות מינית כלפי אשתו לשעבר, והתעללות פיזית ונפשית כלפי שלושת ילדיו הקטינים וכלפי בנו הבגיר, לאחר שהורשע בפס"ד פלילי חלוט בגין עבירות מין ואלימות במשפחה.

1. התובעת 5 והנתבע הינם בני זוג לשעבר, אשר נישאו בשנת 1993, והתגרשו זמ"ז בשנת 2015, לאחר כ-22 שנות נישואים. מנישואים אלה נולדו להם התובעים 1-4 ילידי 2000, 2003, 2005 ו-1998 בהתאמה (יצויין כי בעמ' 1 לפרוטוקול בד"ר מיום 1.11.15 צויין כי לבני הזוג נולדו חמישה ילדים, ארבעת התובעים ובן נוסף שהיה באותה העת בגיר). 
2. ביום 16.06.16 הורשע הנתבע בהסדר טיעון, בעבירות של אינוס, התעללות, תקיפת קטין, איומים והיזק בזדון, כפי שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.
3. ביום 16.03.17 הגישו התובעים את התביעה דנן, בגין נזקים פיזיים ונפשיים שנגרמו לכל אחד מהם בגין המעשים נשוא כתב האישום.
4. לבקשת התובעים מונו מומחים רפואיים, אולם שכר טרחתם לא שולם (בהקשר זה יוטעם כי ראשית הראיה שהובאה לנכות הנטענת, היתה מינימאלית ביותר ולפיכך הוריתי כי כמימון ביניים התובעים ישאו בעלות עריכת חווה"ד).
5. בדיון שהתקיים ביום 18.02.19, הודיע ב"כ התובעים כי הוא מוותר על טענת הנכות, הבהיר כי הנזק היחיד הנטען הוא בגין כאב וסבל וביקש כי בית המשפט יתן פס"ד על סמך החומר הקיים בתיק. הנתבע ובא כוחו הסכימו לכך והודיעו כי אין בכוונת הנתבע להביא ראיות לסתור את פסק הדין.

קיומו של מעשה בי"ד:

1. לטענת הנתבע הצדדים חתמו על הסכם גירושין במסגרתו סוכם במפורש כי אין ביניהם תביעות הדדיות נוספות, למרות שהיה ידוע לתובעת באותה העת כי תלוי ועומד כנגד הנתבע הליך פלילי. לטענתו הסכם הגירושין יוצר מניעות והשתק מהגשת תביעות כנגד הנתבע, וכי ההסכם מהווה מעשה בית דין – בבחינת השתק עילה והשתק פלוגתא כלפי התובעת והילדים.           
2. כפי שכתבתי בהרחבה בתמ"ש (צפת) 52407-05-17 פ' ת' נ' מ' ת' (07.02.2018), כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון של סופיות הדיון, ולפיו בכוחו של פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי, להוביל לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים באותו הליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל ענין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין שניתן.
3. הדוקטרינה של מעשה בית דין נחלקת לשני כללים עיקריים:

האחד - עניינו ב"השתק עילה" ולפיו פסק דין סופי שניתן לגופו של עניין, מעניק לנתבע (או לחליפו) חסינות מפני תביעה נוספת של התובע (או חליפו) בגין אותה עילת תביעה. בהקשר זה ניתנה למושג "עילת תביעה" משמעות רחבה מעבר למשמעות המקובלת, במטרה להגשים את תכלית הכלל ולמנוע את הטרדת הנתבע בתביעות חוזרות בשל אותו מעשה, כאשר המבחן הוא מבחן של זהות העילה ולא זהות הסעד  (ר' הפסיקה שהובאה בהרחבה בתמ"ש 52407-05-17 הנ"ל). ע"א 127/06 הנ"ל וההפניות שם.

1. השני - "השתק פלוגתא",  ולפיו כאשר פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין סופי (במפורש או מכללא), ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית ולבעלי הדין "היה יומם" ביחס לאותה פלוגתה, יהיו בעלי הדין (או חליפיהם) מושתקים מלהתדיין לגביה שוב.
2. בחינת נסיבות המקרה שבפני לאור כלל מעשה בית דין, על שני ראשיו מובילה למסקנה ברורה כי אין ממש בטענת הנתבע: הנתבע צירף פרוטוקול הדיון מיום 01.11.2015 בבית הדין הרבני, בו ציינו הצדדים את הסכמותיהם בעניין המזונות, המשמורת וחלוקת הרכוש, אשר נכרכו בתביעת המזונות. במועד הדיון ביה"ד ערך לצדדים הסכם גירושין אשר פורט בפרוטוקול,  הצדדים ביקשו ליתן להסכמות תוקף של פס"ד. בפרוטוקול צויין כי הסכם הגירושין יאושר ויקבל תוקף של פס"ד (אם כי פסה"ד עצמו לא צורף לכתב ההגנה).
3. העילה, שעליה נשענת התובענה הנוכחית שהינה נזיקית, כלל לא נידונה בתביעת הגירושין,  ובוודאי שלא הוכרעה בהליך הקודם, מדובר בהתדיינויות שונות בעניינים שונים וממילא התובעת לא היתה יכולה להגיש תביעתה הנזיקית בבית הדין הרבני שאינו מוסמך לדון בה. אין זהות בפלוגתאות לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית, התביעה הנזיקית לא הוכרעה ולתובעים לא היה את יומם בהתייחס אליה. זאת ועוד, בהתאם לפסיקה, על בן זוג הטוען לויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית, מוטל נטל ראייתי להוכיח שאכן בן הזוג האחר ידע אודות הזכות המגיעה לו וויתר עליה באופן מודע ומתוך גמירות דעת (ר' בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול, (21.12.06); בע"מ (י-ם) 222/08 ש' א' נ' ש' ד' 2.2.2010). במקרה זה הסכם הגירושין לא כלל ויתור מפורש על זכות התביעה הנזיקית. לא למותר לציין כי בשלב זה הנתבע טרם הורשע.
4. מטעמים אלה אני דוחה את טענת הנתבע לקיומו של מעשה בית דין.