פס"ד בתובענה לצו מניעה מפגשי קטינה עם מומחית

(בתמ"ש 27959-01-20)

ביום 13.01.2020 הונחה לפניי תובענה בה הוגדרה קטינה אשר מלאו לה 14.5 שנים, כתובעת, המיוצגת על-ידי עורכת הדין יודפת בן-שושן.

אעיר הערה ראשונה ואומר, כי לא קל עם הכותרת שעה שההוראות הכלליות הקיימות בבתי המשפט קובעות כי קטין לא יירשם כתובע כנגד מי מהוריו.

התובענה הוגשה, כאמור בסעיף 1 לה, מכוח סעיף 3(ד) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, המאפשר לקטין שהוא צד מעוניין, להגיש תובענה. כך לפחות תפיסתי את טיבו של הסעיף.

לעניין זה, כאשר סוברת הקטינה כי זכותה הנטענת לחירות מאביה עלולה להיפגע, אזי אכן לא צריכה היתה עורכת דין בן-שושן לעניין זה רשות כדי להגיש את התובענה.

משכך, צריכים אנו ל"דילוג" מהיר, למשל לסעיף 55 לתובענה, שם נרשם כי הקטינה אינה מוכנה עוד להיפגש עם המומחית אשר מינה בית המשפט; לאמור בסעיף 53, שם נאמר כי הקטינה הקליטה את המפגש השני עם המומחית; להערתי כי לאחר שני המפגשים סירבו האם והבת להיפגש עם המומחית ולא הופיעו לפגישות אשר נקבעו; לסעיף 49 הקובע כי אסור היה לו לבית המשפט לשלח את הקטינה להיפגש עם המומחית בלא בחינה קודם של טובתה; לאמירה שבסעיף 58 כי המפגש השני חיזק את חוסר נכונותה של הקטינה להיפגש עם אביה; לאמור, כפי שאמרה האם לאורך כל הדרך, כי הקטינה מסרבת להיפגש עם אביה וכך, על פני 103 סעיפים ביקשה עורכת דין בן-שושן שיישמע קולה של הקטינה, שאתן צו מניעה קבוע האוסר לכפות על הקטינה פגישה עם המומחית, לאסור מתן טיפול לקטינה שמטרתו חידוש הקשר עם אביה וכן ליתן סעדים זמניים.

ואכן, בבקשה לסעד זמני התבקש, בעצם, להורות כפי הסעד העיקרי בתובענה.

לא "אכניס ראשי", בשלב זה, בשאלה הפרוצדוראלית האם ראוי ליתן צו מניעה שהוא, בעצם, זהה לסעד העיקרי, פשיטא מפני שכדי להגיע לתוצאה אין אני נזקק לעניין זה.

כעת צריך להבין את שפסקה בשעתו, בין השאר, כבוד הנשיאה בייניש כתוארה דאז – לאמור, כי מיצוי זכויות דיוניות צריך להיעשות בתום לב, שאם לא כן לא ייתן בית המשפט סעד לצד הנוהג שלא בתום לב בהליך המשפטי.