פס"ד בתביעת עזבון מנוח שנפטר בת.ד שעה שנהג ברכב ללא בטוח- תביעה עפ"י פק' הנזיקין

הקדמה :

לפני תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין נזקים שנגרמו לתובע, עיזבון המנוח אבו שקארה סאמח ז"ל (להלן: "המנוח"), עקב פטירתו של המנוח ביום 8/3/06 כתוצאה מפגיעותיו בתאונת דרכים שאירעה ביום 4/3/06 עת נהג ברכב, ללא ביטוח, ונפגע מרכב אחר נהוג על ידי הנתבע מס' 1, אשר השימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעת מס' 2, בעת התאונה.

בפסק דין חלקי מיום 22/9/09 קבעתח כי בעת התאונה, ידע המנוח כי הוא נוהג ברכבו ללא ביטוח חובה תקף, וכפועל יוצא, נדחתה התביעה כנגד קרנית והמשך הדיון נוהל בין התובע לבין הנתבעים מס' 1 ו-2 בלבד, בשל טענת התובע לחבות הנתבעים ואחריותם על פי פקודת הנזיקין.

רקע עובדתי :

המנוח, סאמח אבו שקארה, יליד 15/7/78, נפגע בתאונת דרכים קטלנית ביום 4/3/06, בשעות הערב המאוחרות, כאשר רכב בו נהג הנתבע מס' 1, התנגש ברכבו בצומת המוביל לכפר מג'אר.

לאחר התאונה הובהל המנוח במצב קריטי לבית החולים "פוריה" ומשם הופנה לבית החולים רמב"ם בחיפה, כשהוא מחוסר הכרה וסובל מפגיעת ראש קשה. ביום 8/3/06, לאחר שהיה שרוי בקומה מספר ימים, נפטר המנוח עקב פציעותיו הקשות בתאונת הדרכים.

בעת התאונה, השימוש ברכבו של המנוח לא היה מבוטח בביטוח חובה, ואילו השימוש ברכבו של הנתבע מס' 1 בוטח בחברת הביטוח "כלל", הנתבעת מס' 2.

כנגד הנתבע מס' 1 הוגש כתב אישום בגין אירוע התאונה בה קיפח המנוח את חייו (ת"ד 20052/07). במסגרת הסדר טיעון מיום 29/5/08 תוקן כתב האישום והנתבע מס' 1 חזר בו מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בהתאם להודאתו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977(להלן: "חוק העונשין") וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961(להלן: "פקודת התעבורה"); גרימת חבלה לאדם ולרכושברשלנות - עבירה לפי סעיפים 62(2) ו-38(2),(3)לפקודת התעבורה; נהיגה במהירות מעל למותר - עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961(להלן: "תקנות התעבורה") וחציית קו הפרדה רצוף - עבירה לפי סעיף 36(ג) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה (להלן: "פסק הדין הפלילי").

על פי כתב האישום המתוקן בו הודה הנתבע מס' 1 במסגרת ההליך הפלילי, במועד התאונה, נהג הנתבע מס' 1 ברכבו, כשיחד איתו שלושה נוסעים נוספים, בכביש המוביל מכיוון כלא צלמון לכפר מג'אר, מכיוון כללי מזרח לכיוון כללי מערב, כשבדרכו תמרור המסמן כניסה לדרך עירונית ואיסור עקיפה. על גבי הכביש היה מסומן קו כתום רציף. בכיוון נסיעת הנתבע מס' 1 קיים צומת שאינו מתומרר, אליו מתחבר מצד שמאל כביש נוסף, מכיוון כללי דרום לכיוון כללי צפון, כשבצידו השני של הצומת, בכיוון צפון, מצוי שטח כורכר, המוביל לשכונת מגורים סמוכה. באותו זמן, נהג המנוח בכביש הנוסף, המתחבר משמאל לכביש בו נסע אותה עת הנתבע מס' 1, והתקרב לצומת. הנתבע מס' 1, כך לפי כתב האישום המתוקן, נהג את רכבו בקלות ראש וברשלנות, ובהתקרבו לצומת סטה מעבר לקו ההפרדה, כשהוא נוסע במהירות של לפחות 89.49 קמ"ש. בסמוך לצומת, זיהה הנתבע מס' 1 את המנוח כשהוא מנסה לחצות את הצומת ברכבו, כדי לעבור במעבר הכורכר אל עבר שכונת המגורים, ואולם לא הצליח לבלום את רכבו והתנגש ברכבו של המנוח, כשזה הגיע אל שולי הכביש לאחר חציית הצומת. מכתב האישום המתוקן עולה כי מלבד פגיעתו הקטלנית של המנוח, נפגעו בתאונה גם נוסעי הרכב בו נהג הנתבע מס' 1, וכן הנתבע מס' 1 בעצמו.

ביום 25/2/09 הוגשה בקשת הנתבעים לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי, וביום 17/3/09 נתקבלה הבקשה באופן חלקי ונקבע כי אין מניעה לאפשר לנתבעים הבאת ראיות להוכחת רשלנותו התורמת של המנוח בכל הקשור להתרחשות התאונה, ואולם הבאת הראיות תוגבל להיבט זה בלבד.

נקבע כי מקום בו פסק הדין הפלילי מבוסס על הודאת הנתבע מס' 1, יש לראות את העובדות בכתב האישום המתוקן כמוכחות והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין, וזאת על אף שהנתבע מס' 1 הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת עסקת טיעון, וכל זאת, כאמור, מלבד בשאלת רשלנותו התורמת של המנוח לתאונה, אשר לגביה הותר לנתבעים להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי.

כמו כן, נקבע כי המבטחת, הנתבעת מס' 2, היא זו אשר חבה בחובו הפסוק של נהג הרכב הפוגע, הנתבע מס' 1, וזאת למרות שלא היתה צד להליך הפלילי (ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327 (1987); ע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי, פ"ד מט(5) 139 (1996)).

טענות הצדדים :

לטענת התובע, יש לפסול את כל העדויות והראיות מטעם הנתבעים, לרבות אלה הנסמכים על תצהירו של נהג הרכב הפוגע, הנתבע מס' 1, אשר כוונתם לסתור את פסק הדין הפלילי שהרשיע את הנתבע מס' 1 בעובדות ובעבירות נשוא כתב האישום המתוקן. בנוסף, תצהירו של הנתבע מס' 1 מהווה עדות ביחס לעניינים משפטיים גרידא, וגם מטעם זה דינו להיפסל.

בנוסף, טוען התובע כי עדותו של הנתבע מס' 1 אינה אמינה וסותרת גרסאות קודמות שמסר בנסיבות אחרות, על כל המשתמע מכך.

התובע מוסיף וטוען כי התאונה אירעה באשמו ו/או רשלנותו של הנתבע מס' 1, ועל כן, הנתבעים אחראים לפצותו בגין כל נזקיו כתוצאה מהתאונה, באופן מלא. לחילופין, טוען התובע כי הנתבע מס' 1 הפר חובות חקוקות לפי הוראות חוק העונשין, פקודת התעבורה ותקנות התעבורה.

התובע טוען כי אין להטיל כל אשם תורם על המנוח לקרות התאונה, בין היתר לפי הממצאים בתיק הפלילי נגד הנתבע מס' 1, לרבות דו"ח הבוחן המשטרתי שהינו דו"ח מטעם גורם נייטרלי, וכי מכל מקום, על הנתבעים הנטל להוכיח את טענתם לקיום אשם תורם מצד המנוח, ובנטל זה לא עמדו. בהקשר זה מציין התובע כי הן הבוחן המשטרתי והן המומחה מטעם התובע, דורון פת, דחו את מסקנותיו של המומחה מטעם הנתבעים, בועז מוגילבקין, כמו גם את התיאוריות שהועלו בחוות דעתו, לרבות בעניין מקדם החיכוך, מהירות כניסת המנוח לצומת, מסלול כניסת המנוח לצומת, נושא חגורת הבטיחות, שאלת התרחשות התאונה בהינתן מהירות נסיעתו של הנתבע מס' 1 ומקום האימפקט. עוד מוסיף התובע וטוען כי למומחה מטעם הנתבעים אין הכשרה כבוחן תנועה וחוות דעתו אינה מבוססת ואינה נתמכת באסמכתאות.

זאת ועוד, לטענת התובע, המהירות הגבוהה בה נהג הנתבע מס' 1 מלמדת על רשלנות פושעת מצדו, ובפרט מקום בו הבחין במנוח חוצה את הכביש, כשהתאונה אירעה עת הספיק רכבו של המנוח להגיע לשולי הכביש, ומקום בו המהירות המותרת במקום הינה 40 קמ"ש בלבד. על פי הנטען, מהירות נסיעת הנתבע מס' 1 היא הגורם הבלעדי להתרחשות התאונה ומהירות נסיעתו אף נטרלה כל אפשרות למתן זכות קדימה מצדו של המנוח (שעל פי הנטען נכנס לצומת בעודה פנויה). כמו כן נטען כי הודאתו של הנתבע מס' 1 בכתב האישום המתוקן מחזקת ומחדדת את אשמו המוחלט לקרות התאונה.

התובע מבהיר כי על פי סעיף 42א' לפקודת הראיות, רק אותם ממצאים שעליהן היתה מבוססת ההרשעה יתקבלו כראיה מתוך פסק הדין המרשיע, ואילו ממצאים ומסקנות שבגזר הדין אינם נכנסים לגדר הסעיף.