פס"ד בתביעת בעל ואמו לסילוק ידה של הנתבעת מדירה ותשלום דמי שימוש ראויים.

עניינו של פסק הדין אשר בפני הוא הכרעה בתביעת בעל ואמו (להלן- " התובעים") כנגד אשתו של התובע וכלתה של התובעת (להלן- " הנתבעת") לסילוק ידה של הנתבעת מדירת מגורי הצדדים ותשלום דמי שימוש ראויים.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1.         הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 27.7.1988. מנישואיהם נולדו שני ילדים שהם בגירים.

2.         לטענת התובע, עם נישואי הצדדים הם עברו להתגורר בדירה ברח' ....., שנרכשה על ידי התובע ואמו בטרם נישאו הצדדים.

3.         לטענת התובע, היחסים בין הצדדים היו מתוחים כל השנים, עד אשר שנה לפני הגשת התביעה הודיע לנתבעת כי הוא מעונין להתגרש וביקש עקב כך להסדיר בין הצדדים את כל נושא הרכוש.

4.         לטענת התובע, הנתבעת דחתה אותו בלך ושוב והוא נאלץ להגיש תובענות שונות.

5.         התובע הוסיף כי זמן קצר אחרי נישואיהם ביקשה הנתבעת כי יעביר חלק מחלקו בדירה על שמה, אך הוא סירב לעשות כן והבהיר לנתבעת כי הדירה שייכת לו ולאמו, " ולה אין ואף לא תהיה כל זכות בעלות בה, פרט לזכותה למגורים, כל עוד הם חיים יחדיו".

6.         התובע הדגיש בתביעתו כי התמורה בעבור הדירה מעולם לא שולמה מתוך הכספים השוטפים של בני הזוג. את רוב התמורה שילמה, לטענתו, אמו, ואת הלוואת המשכנתא שרבצה על הדירה החזיר התובע מתוך חשבון בנק שהתנהל על שמו בלבד.

            בשנת 1995 סולקה המשכנתא על ידי התובע באמצעות תשלום חד פעמי, אותו שילם התובע עקב עסקה גדולה בה היה מעורב במסגרת עסקו.

7.         לטענת התובע, הנתבעת הסכימה בתחילת נישואיהם כי מגוריה בדירה עם התובע אינם מקנים לה זכות בעלות מאחר שהדירה נרכשה על ידי התובע ואמו עוד בטרם הנישואין, ובנוסף, אם התובע נשאה ברובה המכריע של עלות הדירה, כי אז לנתבעת אין חלק בדירה, היא בבחינת בת רשות ועם דרישת התובע עליה לפנות את הדירה.

8.         עוד ובנוסף טען התובע כי הוא זכאי לדמי שכירות ראויים בגין החזקה והשימוש שעושה הנתבעת בדירה, וזאת החל מן המועד בו עזב את הדירה, או לפחות מיום הגשת התביעה לשמירת זכויות. התובע טען כי עזב את הבית באוגוסט 2010.

9.         לפיכך תבע התובע את הנתבעת בסך 98,112 ש"ח, המהווים את שכר הדירה הראוי עבור 12 חודשים, בצרוף ריבית והצמדה.

10.        מנגד כפרה הנתבעת בטענות התובע במסגרת הגנתה.

11.        לטענת הנתבעת, התובע "שכח" לספר לבית המשפט כי ישנו צו מדור ספציפי מטעם בית הדין הרבני, אשר אוסר על פינויה של הנתבעת מהדירה המשותפת, ולמעשה התובע מנסה, לטענתה, לעקוף את החלטת בית הדין הרבני באמצעות בית המשפט.

12.        הנתבעת הוסיפה כי התביעה היא הראיה הטובה ביותר לכך שלאם התובע אין כל חלק בדירה המשותפת לצדדים, וכי גם התובע עצמו סבור כך, שכן התביעה הוגשה על ידי התובע ועל ידו בלבד בלי לצרף את אמו לתביעה, ומבלי שהתובע נזקק לאישורה, " כשהתובע מרשה לעצמו לבקש את מלוא דמי השימוש הראויים אותם הוא תובע, לכיסו בלבד, וכשאמו אינה זכאית לאגורה מסכום זה".

13.        עוד טוענת הנתבעת כי התובע מבקש דמי שימוש לגבי התקופה בה לא גר בדירה וכשהוא מודה, הן בבית הדין הרבני והן בתביעתו, " כי הוא שעזב מיוזמתו שלו את דירת המגורים ועבר להתגורר בדירת יוקרה ב....". התובע אף הודה בבית הדין הרבני כי יש לו חברה לחיים, אשר עמה התגורר לאחר עזיבתו את דירת הצדדים.

14.        הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין היא מונעת ולא מנעה מהתובע מלחזור לדירה המשותפת, ובדיון שנערך בבית הדין אף הזמינה הנתבעת את התובע לחזור בו ממעשיו, לעזוב את הפילגש ולהיכנס להליך טיפולי ולשוב לדירה המשותפת ולחיים משותפים אתה כבעבר.

15.        לעצם הענין טענה הנתבעת כי הדירה, כמו נכסים אחרים השייכים לבני הזוג, נרשמה על שם התובע ואמו. " הנתבעת היא שרצתה בדירה והיא בחרה בה, היא זו שתמיד ניהלה אותה והיא שרצה מול הקבלנים". לטענתה, לאם התובע לא היה קשר לדירה או לנעשה בה, היא אף מעולם לא קיבלה דמי שכירות עבור המגורים ומעולם לא דרשה דמי שכירות.

16.        הנתבעת טענה כי התובע עזב מרצונו החופשי ומיוזמתו את הבית הצדדים לטובת דירה בפרויקט ... -, ולטובת אשה אחרת.