פס"ד בתביעה לפיצויים נ' רשות הספנות והנמלים בגין נזקי גוף שנגרמו ממנוע של אופנוע-ים

מבוא

1. לפניי תביעה לפיצוי, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), בגין נזק גוף שאירע לתובעת, ביום 13.9.08. התובעת, שהייתה רכובה כנוסעת על גבי אופנוע-ים, נפלה למים; וסילון המים העוצמתי, שניתז מנחיר המנוע של האופנוע-ים, פצע אותה קשות (להלן: "התאונה"). התביעה היא נגד המדינה, בגין אחריותה לאסדרה ("רגולציה") של בטיחות השיט.
2. לאחר הסדר גישור, שהמדינה לא הייתה צד לו, עם הנתבעים האחרים לשעבר – המשיט של האופנוע-ים ומבטחתו, וכן היצרן והיבואן של האופנוע-ים – נותר לברר את שאלת אחריותה בנזיקין של המדינה בגין מחדלי אסדרה של היבוא והשימוש באופנועי-ים, ואת גובה הנזק.
3. כפי שהבהיר בית המשפט העליון, בהליך ערעורי על החלטתי שלא להתיר למדינה, בעקבות הסדר הגישור, להגיש הודעות לצדדים שלישיים נגד הנתבעים האחרים לשעבר [רע"א 7848/18] – יש לברר, במסגרת נטל הראיה הרובץ על התובעת, ככל שתיקבע אחריות על המדינה, גם את שיעור אחריותה, מתוך כלל האחריות של המדינה והנתבעים האחרים; והמדינה תחוב רק בגין שיעור זה, ולא תהיה רשאית לחזור בתביעות שיפוי אל שאר הנתבעים לשעבר.
4. המדינה טענה כי התובעת לא הרימה נטל זה. היא לא העידה מי מטעמם של הנתבעים האחרים לשעבר, ולפיכך הראיות בדבר אשמם היחסי אינן נמנות עם הראיות הקבילות שלפניי. לטענת המדינה, אפילו תיקבע אחריותה לתאונה – לא ניתן לקבוע את שיעורה היחסי של אחריותה, בחלל ראייתי שממנו נפקדים שאר הנתבעים וראיותיהם. המדינה הוסיפה וטענה, במישור הראייתי, כי אין להסתמך על המדריך למשתמש מאת היצרן של האופנוע-ים הנדון [עמ' 654 – 788 בתיק המוצגים מטעם התובעת, קלסר 4], ובכללו על הוראות הבטיחות של היצרן [שם, עמ' 661 – 681; ובמיוחד, לענייננו, על ההוראה בדבר לבוש מגן, בעמ' 665-664]; משום שכפועל יוצא מאותו חלל ראייתי – לא נסתרה גרסת המדינה שלפיה הוראות הבטיחות של היצרן לא הוצגו לרשות הספנות והנמלים (רספ"ן), והיא לא הייתה מודעת לקיומן ולתוכנן. הגם שהוחלט על קבילותו של המדריך [פרוטוקול מיום 23.1.19, עמ' 100] – אפיס כבר עתה את דעת המדינה בעניין זה. לצורך קביעת אחריותה של המדינה, לרבות שיעורה – איני נזקק אלא לעדותו של העד היחיד והמומחה מטעם המדינה עצמה, מר עמוס נוימן, שכיהן בתקופה הרלבנטית כמנהל האגף והממונה הארצי לכלי שיט קטנים ומשיטים ברספ"ן, והיה אחראי לקביעתן של הוראות הבטיחות של רספ"ן לגבי אופנועי-ים (להלן: "מר נוימן"). כפי שיבואר להלן, מסקנתי היא שדי בגרסתו לביסוס רשלנותה של המדינה; וזאת גם לפי הגישה המצמצמת בדבר אחריותה בנזיקין של המדינה, בהתאם ל-ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי (17.5.1994) (להלן: "עניין לוי"), שבדומה לענייננו עסק בשאלת אחריותה של המדינה בנזיקין בגין מחדל אסדרתי כנטען. לצורך קביעת שיעור אחריותה של המדינה, בהשוואה למשיט, ליצרן וליבואן – אניח, לזכותה של המדינה ולצורך הליך זה, כי המשיט, היצרן והיבואן התרשלו במידה המרבית העולה מן הראיות שלפניי, בלא להידרש לראיות מטעם אותם נתבעים נוספים; ומהנחה זו אגזור את שיעור חבותה של המדינה כלפי התובעת. כך, בהתאם לקביעת בית המשפט העליון ברע"א 7848/18 הנזכר – המדינה לא תיפגע, מבחינה דיונית וראייתית, מאי-צירופם להליך של צדדים אלה. מובן כי אין בממצאים לחובת מי מן הנתבעים האחרים, שאינם עוד צדדים להליך זה, כדי לחייבם.
5. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 [תקנה 129(ב)] – "ההחלטה תכלול פירוט קצר של המחלוקות, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות, השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, ההכרעה ונימוקיה באופן תמציתי; אם כללה ההחלטה חידוש משמעותי או שיש להחלטה חשיבות מיוחדת, רשאי בית המשפט לתת הנמקה מפורטת". איני רואה בפסק דין זה משום חידוש בסוגיית אחריות המדינה בנזיקין. אולם, לא בנקל תחויב המדינה בנזיקין בגין ענייני אסדרה. כמו כן, נודעת חשיבות מיוחדת לליבון סוגיה הנוגעת לבטיחות הציבור. לפיכך מצאתי לנכון ליתן הנמקה מפורטת בשאלת האחריות. סוגיית הנזק היא, כמובן, בעלת משמעות אנושית רבה ביותר. אולם, מבחינה משפטית אין היא נבדלת מבירור הנזק בכל תביעה לפיצוי בגין נזק גוף. לפיכך, בסוגיית הנזק תינתן הנמקה תמציתית ככל הניתן.

המחלוקות בשאלת האחריות

6. התרשלות: התובעת טוענת כי בעלי התפקידים הרלבנטיים ברספ"ן לא השתמשו במיומנות, ולא נקטו במידת זהירות, שבעלי תפקידים סבירים ונבונים וכשירים למלא אותו תפקיד היו משתמשים ונוקטים באותן נסיבות, כאשר, עובר לרישוי היבוא וכושר השיט, לא עמדו על הסיכון לנוסעים באופנוע-ים, שלעתים קופצים או נופלים ממנו למים, אשר גלום בסילון המים העוצמתי הניתז מן המנוע (להלן: "הסילון"). לטענת המדינה, מחדל זה מתעצם נוכח העובדה שסיכון זה צוין במפורש, בכתב ובציור, בהוראות הבטיחות של היצרן, המובאות בהדגשה בפתח המדריך למשתמש של אותו אופנוע-ים (להלן: "הוראות היצרן"). אפילו המדריך לא נמסר לרספ"ן ביוזמת היבואן – היה על רספ"ן לדרוש אותו ולעיין בו. בעקבות צפיית הסיכון האמור, ולשם הפגתו, היה על רספ"ן, לטענת התובעת, להתנות את רישוי היבוא וכושר השיט של האופנוע-ים הנדון בהתקנת מדוממי חירום למנוע, אמצעי אחיזה ומשענת גב עבור כל נוסע; ובהימצאות לבוש מגן באופנוע-ים, עבור כל הנוסעים, ושימוש בו בכל הפלגה. עוד היה על רספ"ן, לטענת התובעת, לחייב את המשיטים להדריך ולהזהיר את הנוסעים מפני הסיכון הגלום בסילון, ולהשיט אופנועי-ים באופן הלוקח בחשבון סיכון זה [חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, המהנדס והאדריכל הימי מר אריה ברקת (להלן: "מר ברקת"), עמ' 8]. לטענת התובעת, מדוממי חירום עבור כל אחד מן הנוסעים, הקשורים בשרוכים לאפודי הציפה ("חגורות הצלה") שלהם, גורם לכך שעצם הנפילה של מי מן הנוסעים למים תשבית מיד את המנוע, ותמנע חשיפה לפגיעה מן הסילון. אמצעי אחיזה נאותים מקטינים את הסיכון לנפילה עקב תנופת האופנוע-ים, ומשענת גב מונעת נפילה לאחור אל הסילון המסוכן. לבוש המגן מונע פציעה במקרה של נפילה וחשיפה לאותו סילון. הדרכה ואזהרה בדבר הסיכון הגלום בסילון משפיעה על ההקפדה על אמצעי הזהירות בכלל, ועל הזהירות מפני הסילון בפרט. לבסוף, השטת האופנוע-ים בהתחשב בסיכון מונעת האצות ופניות חדות, המפתיעות את הנוסעים באופנוע-ים ועלולות "להעיף" אותם למים. לו הייתה דרישה אסדרתית לאמצעי זהירות אלה, ואפילו רק לחלקם, כגון הדרישה ללבוש מגן והדרכה המודגשות בהוראות היצרן – חזקה שהמשיט והתובעת היו מקיימים אותם; כפי שקיימו את החובה, הנקובה ברישיון השיט של האופנוע-ים, להצטייד ולהשתמש באפודי ציפה. כך הייתה התאונה נמנעת.
7. המדינה, מפי מר נוימן, טוענת כי הוראות הבטיחות של היצרן, המחייבות לבוש מגן נוכח הסיכון לפציעות מן הסוג שאירע בענייננו [כמפורט שם בעמ' 664], לא הומצאו לרספ"ן עובר לרישוי היבוא ולבדיקות כושר השיט של האופנוע-ים; ובשל אי-ידיעה על עצם קיומן – אף לא נדרשו באופן יזום על ידי המדינה מן היבואן [עדות מר נוימן בפרוטוקול מיום 23.1.19, עמ' 107]. לפני שהצטבר בידי המדינה מידע על תאונות דומות, ובכללן התאונה הנדונה, במחצית השנייה של שנת 2008 – המדינה לא הייתה מודעת לסיכון הגלום בסילון. לפיכך המדינה לא יכלה לצפות את הסיכון לפציעות כגון זו שאירעה לתובעת, ולא הייתה מצופה לנקוט, לפני מועד התאונה הנדונה, אמצעי זהירות למניעתה. רק בעקבות מקבץ התאונות האמור, והתובנה שצמחה למדינה מהן, שוּפּרה ההדרכה למשיטים אודות הסיכון האמור, והוטל חיוב בלבוש מגן, שבשנת 2012 אף עוגן בתקנות בטיחות השיט. המדינה שללה התקנת מדוממי מנוע ומשענות גב לנוסעים, על יסוד ההשקפה המקצועית כי אלה דווקא יגבירו את הסיכון: השבתת המנוע תמנע מן המשיט לשלוט באופנוע-ים, ומשענות גב בולטות עלולות לגרום בעצמן לפציעות במקרה של ניתור האופנוע-ים על הגלים. המדינה הטעימה כי האופנוע-ים הנדון היה מצויד בידיות אחיזה לנוסעים; וכי ידיות גבוהות יותר, כאלה שעליהן המליץ מר ברקת, אינן מקובלות. המדינה סיכמה כי חיובי הבטיחות המומלצים על ידי מר ברקת אינם מקובלים באף מדינה בעולם. בשל כל אלה, המדינה טוענת כי לא ניתן לקבוע שהיא התרשלה בכך שלא חייבה את אופנועי-הים והמשיטים באמצעי הבטיחות שבהם נקב מר ברקת.
8. חובת זהירות: המדינה טוענת כי הטלת אחריות עליה בהליך זה משמעותה חיוב המדינה בנזיקין בגין מדיניותו של מחוקק המשנה, הגלומה בתקנות הנמלים (בטיחות השיט), תשמ"ג-1982 (להלן: "תקנות בטיחות השיט"), שלא לקבוע, עובר לתאונה הנדונה, את חיובי הבטיחות שמר ברקת המליץ עליהם. אין להטיל עליה אחריות בנזיקין בגין מדיניות של חקיקת-משנה ואסדרה מינהלית, לרבות בקשר עם בטיחות השיט באופנועי-ים. המדינה מציינת כי לא נתבעה ולא חויבה באחריות בגין אף אחת מן התאונות הדומות שאירעו לנוסעים באופנועי-ים.
9. התובעת, לעומתה, טוענת כי המדינה אינה נתבעת כאן בגין הפעלת שיקול הדעת השלטוני הגלום בחקיקת-משנה ובאסדרה – אלא בגין התרשלות פשוטה בביצוע התפקיד האסדרתי שהמדינה בעצמה נטלה על עצמה בתקנות בטיחות השיט, ואשר רספ"ן עצמה מיישמת במדיניותה האסדרתית, בהתאם לסמכותה על פי תקנה 24 בתקנות בטיחות השיט [כמודגם בתצהירו וחוות דעתו של מר נוימן ובכל נספחיה].
10. לסיכום: התובעת והמדינה חלוקות, לעניין האחריות, בשאלה אם היה על רספ"ן לזהות את הסיכון הנדון עובר לתאונה; אם היה עליה לנקוט, בעקבות כך, את אמצעי הזהירות שלפיהם אופנועי-ים ומשיטיהם יחויבו במדוממי מנוע, משענות גב, ידיות אחיזה גבוהות ולבוש מגן לכל הנוסעים, וכן בהדרכה להימנעות מן הסיכון הגלום בסילון; ואם בהקשר אסדרתי זה יש בכלל עילה לחיוב המדינה בנזיקין.

ממצאים עובדתיים בעניין האחריות

11. נסיבות התאונה: אין מחלוקת בין הצדדים הנותרים להליך – התובעת והמדינה – בדבר נסיבות התאונה. גרסת התובעת ובנה לא נסתרה בהליך שלפניי. אמנם, למשיט גרסה אחרת; אולם בעקבות סילוק התביעה נגדו בהליך הגישור, ואי-העדתו על ידי מי מן הצדדים הנותרים, היא לא נשמעה לפניי.
12. התובעת העידה כי המשיט נהג את אופנוע הים "במהירות גבוהה, בהאצות, סיבובים וקפיצות על הגלים. לפני כל האצה, לפני כל סיבוב או פנייה, לפני כל קפיצה על גלים: הנתבע 1 (המשיט – ש"פ) לא נתן לנו התראה או סימן כלשהו, שהוא עומד לבצע אחד מאלה. סמוך לאחר תחילת הנסיעה בדרך חזרה ביצע הנתבע 1 לפתע, ללא כל אתראה, ללא כל אזהרה וללא כל סימן סיבוב חד וחזק או פנייה חדה וחזקה ואני עפתי אחורה, קיבלתי מכה חזקה באגן, נפלתי למים, הרגשתי כאבים בכל החלק התחתון של הגוף" [תצהיר התובעת מיום 26.2.15, סעיפים 6-5; עדותה בפרוטוקול מיום 2.1.19, עמ' 63]. גם בנה היה שותף לגרסה זו [תצהירו מיום 26.2.15, סעיפים 7-6; עדותו בפרוטוקול מיום 26.12.18, עמ' 41 וכן עמ' 43 – 45]. בהתייחס להבדלים מזעריים בין תיאור התובעת בדבר "פנייה חדה", לבין תיאור בנה בדבר "סללום" – אעיר כי הן האצה, הן ניתור, הן פנייה, בשל התנופה הגלומה בהן, צפויות לגרום נפילה לאחור. גם נפילה הצידה עקב פנייה של האופנוע-ים חושפת את הנופלים לסילון, המופנה לעברם בעקבות הפנייה של האופנוע-ים. עדותם של התובעת ובנה עשתה עליי רושם חיובי.
13. כאמור, גרסת המשיט שונה: "שטנו... בנסיעה רגילה, ישרה, ללא סיבובים, פניות חדות או האצות פתאומיות וחריגות, לפתע הרגשתי ש(בנה של התובעת – ש"פ) שמט את אחיזתו ממני. הנחתי שהוא נפל למים. עצרתי את האופנוע והסתובבתי. אז ראיתי את (התובעת – ש"פ) ואת (בנה – ש"פ) במים" [תצהיר המשיט מיום 3.5.15, שהוגש לבית המשפט באותו יום, סעיף 8. תצהיר זה אינו ראיה קבילה בהליך לתוכנו, באשר המשיט חדל להיות צד להליך ולא העיד במסגרתו. אולם הדברים מובאים כאן לצורך הצגת הגרסה החלופית לגרסת התובעת ובנה].
14. המדינה אימצה את גרסת התובעת, במסגרת אימוץ טענת התובעת בדבר נהיגתו הרשלנית של המשיט. גם המומחים מטעם שני הצדדים סברו כי "הדבר מעיד על עצמו"; וכי התובעת לא הייתה נופלת ממושבה על גבי האופנוע-ים, חרף אחיזתה באפוד הציפה של בנה, שישב לפניה ואחז באפוד הציפה של המשיט – לו המשיט היה משיט את האופנוע-ים מעדנות, ונמנע מלבצע האצה, קפיצה או פנייה, בתנופה, עובר לנפילת התובעת [חוות דעת מר ברקת מטעם התובעת, פסקה 12.2, עמ' 10; חוות דעת מר נוימן מטעם המדינה, פסקה 75]. מדובר בהיגיון פיזיקאלי. גרסתו הנוגדת של המשיט אינה סבירה על פניה; וקשה להניח שלו היה מעיד לפניי – הייתי מעדיף דווקא אותה.