פס"ד בתביעה לפיצוי כספי בגין ת"ד כאשר התובע מסר מידע שיקרי

רקע כללי

1. התובע, יליד 1985, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לו בשתי תאונות דרכים, ביום 24.4.16 וביום 9.5.2017, ע"פ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975. התובע היה בן 31 בתאונה הראשונה ובן 32 בעת התאונה השניה, והוא בן 35 היום.
2. מאחר שהתאונה הראשונה היתה תאונה קלה שלא גרמה לנכות, המחלוקת המרכזית בין הצדדים נגעה לתאונה השניה, ובייתר מיקוד – לשאלה אם התאונה השניה היתה בגדר "תאונת עבודה", המחייבת ניכוי רעיוני של תקבולי המוסד לביטוח לאומי, שהיה התובע מקבל, אם היה ממצה זכויותיו במוסד לביטוח לאומי בגין נזקיו בתאונה השניה.
3. תחילה יש לדון אפוא בתאונה הראשונה, שהיא תאונה קלה.             
   לאחר מכן יוכרע עובדתית אם התאונה השניה היתה תאונת עבודה. 
   אם ייקבע כי מדובר בתאונת עבודה, תידון הסוגיה אם יש מקום לניכוי רעיוני.           
   לאחר מכן ידון גובה הנזק נשוא התאונה השניה, לגביו לא הרחיבו הצדדים, והפנו בעיקר לתחשיבי הנזק שהוגשו בעבר.

התאונה הראשונה

1. כעולה מקביעות המומחים הרפואיים, התאונה הראשונה מיום 24.4.16 היתה תאונה קלה ולא גרמה לנכות.
2. לגבי התאונה הראשונה, אין למעשה מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה: התובע, אשר עובד כמתווך נדל"ן עצמאי, הודה בבית המשפט כי היה בדרכו להשתלמות מקצועית (תעודה רפואית מיום 1.5.2016 ע' 21 למוצגי הנתבעת ; ע' 7 ש' 17 לפרו' ; ע' 12 ש' 17 – 19 לפרו'), זאת בניגוד לאמור בכותרת לפני סעיף 24 לתצהירו, באופן מודגש: "התאונות אינן תאונות עבודה ובפרט התאונה השניה". לתובע לא היתה כל תשובה לתהייה מדוע לא הצהיר אמת בתצהיר, כאשר ציין כי גם התאונה הראשונה איננה תאונת עבודה.
3. לגבי התאונה הראשונה, התובע לא הסתיר מעולם כי היה בדרכו להשתלמות מקצועית, מהתיעוד הרפואי ועד לעדות. מדובר בגרסה רציפה ואחידה, שרק הכותרת בתצהיר חורגת ממנה. בעדותו של התובע, ניכר היה כי הוא מופתע מהשאלה ולא היה לו כל הסבר לאמור בתצהיר. נראה אפוא, כי כותרת זו נכתבה ע"י עורך הדין באופן רשלני, תוך התמקדות במחלוקת לגבי התאונה השניה, מבלי שהתובע היה ער לכך.
4. אני קובע אפוא, כי התאונה הראשונה היתה תאונת עבודה, וכי אין לייחס משקל רב לאמור בתצהיר כאילו אין מדובר בתאונת עבודה.
5. שעה שמדובר בתאונת עבודה, אין למעשה מחלוקת כי ככל שהיו הוצאות, או אובדן ימי עבודה, היה על המוסד לביטוח לאומי לשפות את התובע בגינן, ואם לא פנה למוסד לביטוח לאומי, אין לו להלין אלא על עצמו.            
   הנתבעת חייבת לפצותו אפוא, רק בגין נזק שאיננו נזק ממון. מדובר בתעודה רפואית אחת בלבד, ששה ימים לאחר התאונה, אשר אין בה כל ממצא למעט תלונותיו של התובע על כאבי ראש, חולשה ובחילות. כאשר אני מביא בחשבון את מכלול השיקולים, בעיקר את העובדה שמדובר בתאונה קלה שלא גרמה לנכות, אני קובע כי בגין התאונה הראשונה יש לפצות את התובע בשיעור של 5,000 ₪ בלבד.