פס"ד בתביעה לפי חוק אמנת האג להחזרת ילדים חטופים

1. לפני תביעת התובע (להלן: "התובע" או "האב") לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, (להלן: "חוק אמנת האג"), להורות על השבת ילדיו הקטינים למקום המגורים הקבוע שלהם, בניו זילנד. הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "האם") עותרת להורות על דחיית התביעה וטוענת כי לא מתקיימים התנאים להחזרת הקטינים לניו זילנד, בהתאם לתנאי האמנה.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים:

2. האב אזרח ותושב ניו זילנד מאז לידתו. האם אזרחית ישראלית שעברה להתגורר בניו זילנד לפני כ- 18 שנים. הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית שנמשכה כ- 17 שנים, עד לשנת 2017. ביום 8.2.2015 נישאו בנישואין אזרחיים בניו זילנד, שם התגוררו.

מנישואי הצדדים נולדו שני ילדיהם הקטינים:

הקטין, יליד x.x.2008, בן 12, הקטינה, ילידת x.x.2015, בת 5.5.

(להלן יכונו: "הקטין" "הקטינה" וביחד "הקטינים").

3. בשנת 2017 פרץ משבר ביחסי הצדדים, האם פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בניו זילנד ועתרה למשמורת מלאה על הקטינים. במהלך ההליך המשפטי, ניתן ביום 26.2.2019 צו הורות מוסכם על ידי בית המשפט לענייני משפחה בדנידין שבניו זילנד, המורה על הסכמת הצדדים למשמורת משותפת וחלוקת זמני שהות. (ראו נספח 3 לכתב התביעה).

ביום 9.1.2020 פנתה האם לבית המשפט למשפחה בניו זילנד בבקשה לשינוי צו ההורות המשותפת בעקבות אירוע בו נהג כלפיה האב באלימות, בנוסף עתרה בבקשה לצו הגנה וניתן לה צו זמני. בתקופת צו ההגנה הזמני, זמני השהות בין הקטינים לאב התקיימו כסדרם כפוף למגבלות התפרצות הקורונה, זאת עד להגעת האם והקטינים לישראל בחודש מאי 2020.

יש לציין כי ביום 19.3.20, כחודשיים טרם הרחקת הקטינים לישראל, התקיימה פגישה בין הצדדים במסגרתה הוסכם על תיקון צו ההורות הסופי ולפיו, הקטינים ישהו עם האב בכל שבת מהשעה 16:00 ועד יום שלישי בשעה 9:00.

4. ביום 20.5.2020 בעת שהקטינים שהו עם הנתבעת, עזבה הנתבעת את ניו זילנד בטיסה לישראל, ללא ידיעת התובע. מאז ועד היום מתגוררים הנתבעת והקטינים בבית אמה של הנתבעת בישראל.

5. ביום 8.6.20 הגישה הנתבעת תביעת משמורת בבית המשפט לענייני משפחה בישראל. ההליכים בתביעה זו עוכבו בהתאם לסעיף 16 לחוק אמנת האג, עד למתן החלטה בתביעה להחזרת הקטינים.

6. ביום 1.11.20 נערך דיון ראשון בתביעה להחזרת הקטינים. התובע נשמע בהיוועדות חזותית (VC), והנתבעת נכחה בדיון. בתום הדיון ניתנה החלטתי בדבר שמיעת הקטינים בלשכתי בליווי עו"ס יחידת הסיוע. כן נעתרתי לבקשת התובע להורות על קיום שיחות טלפון/וידאו בינו לבין הקטינים, בימים שלישי ושבת בשעה 19:00 לפי שעון ישראל.

               באותה ישיבה, עתרה הנתבעת למינוי מומחה שיבחן את טענתה לסיכון בהחזרת הקטינים לניו זילנד.  בתום הדיון ניתנה החלטתי הדוחה את הבקשה. בהחלטה נקבע כי פסיקת בתי המשפט לאורך השנים בהליכים לפי חוק אמנת האג עקבית ולפיה לא יידון בית המשפט בטענות הצדדים הנוגעות למשמורת, זמני שהות, מסוגלות הורית וקשרים של הקטינים עם כל אחד מההורים. טענות אלו תידונה ותתבררנה לעומק בפני הערכאה המוסמכת לדון בתביעה למשמורת. ההחלטה הפנתה לסעיף 13(ב) לאמנת האג, שאין בו דרישה אוטומטית למינוי מומחה בכל מקרה שבו טוען צד להגנת הנזק. כן נקבע כי אין מקום להעביר את מרכז הכובד של הדיון אל עבר הליכי משמורת ומסוגלות הורית של הצדדים, כאשר היעתרות לבקשה למינוי מומחה עשויה לעכב את ההליך שלא לצורך, שעה שמדובר בהליך המחייב הכרעה מהירה ויעילה בשאלת החטיפה.