תלה"מ 17672-12-20 האישה נ' האיש תלה"מ 43195-09-21 תמ"ש 26795-02-21 - פסקדין

לפניי תביעות שהגישה התובעת כנגד הנתבע:

• תביעה לפסיקת מזונות משקמים.

• תביעה לפיצוי כספי בסך 100,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע.

   

  יצוין כי בהמשך הגיש הנתבע תביעה למתן צו עשה המורה לתובעת לאפשר לו להוציא את מיטלטליו האישיים מדירת הצדדים, ואולם הליך זה נזנח בהמשך.

   

  רקע כללי

   

התובעת והנתבע (להלן: 'האישה' ו'האיש') בני זוג לשעבר, אשר חיו יחדיו בזוגיות פרק ב'. שני הצדדים גרושים מבני זוגם הקודמים ולשניהם ילדים בגירים מנישואין קודמים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי משנת 2017 ועד לשנת 2020 הם הוכרו כידועים בציבור על ידי המוסד לביטוח לאומי.

בשנת 2020 נתגלעה בין הצדדים מחלוקת, והאיש עזב את הדירה בה התגוררו בשכירות.

להשלמת התמונה יצוין, כי לטענת האישה, לאחר עזיבת האיש את הדירה הוא החל להטריד אותה ואת בני משפחתה וטען כי האישה הרעילה אותו. האישה הגישה בקשה למתן צו הגנה, והצדדים הגיעו להסכמות לפיהן ישמרו על מרחק זה מזו (ראו: ה"ט 3637-03-21).

התביעה למזונות משקמים

תמצית טענות האישה

לטענת האישה, הצדדים חיו יחדיו כידועים בציבור משנת 2013 ועד לשנת 2020, ובמהלך חייהם המשותפים תמכו ועזרו זה לזו, כל אחד בהתאם לדרכו וליכולתו. לטענתה, למרבה הצער מצבו הבריאותי של האיש הידרדר ב-3 השנים האחרונות לחייהם המשותפים. האיש סבל ממחלות שונות, אושפז בבית החולים מספר פעמים, עבר ניתוחים והיה מרותק למיטה במשך חודשים ארוכים. לטענתה, האיש סבל בין היתר מהתקפי לב ולמעשה היה תלוי לחלוטין בסיוע, טיפול ועזרה מצד האישה. בכל אותה תקופה האישה סעדה אותו באהבה ובמסירות ללא כל תמורה. לצורך כך אף עזבה את מקום עבודתה בתחום התיירות והתמסרה כל כולה לטיפול באיש.

לטענתה, האיש הפר את הבטחתו לרכוש עבורה רכב לנוחותה ובמימונו המלא, ובמקום זה בחר ברכב המתאים לו. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת סביב שאלת מימון הרכב והאיש החליט כי על הצדדים להיפרד ועזב את דירת הצדדים השכורה. כמו כן הודיע כי אינו מוכן לחדש את הסכם השכירות לדירה זו. האישה נאלצה להישאר לבדה בדירת הצדדים ולשאת במלוא תשלום שכר הדירה. כמו כן לטענתה, הצדדים ניהלו מו"מ כדי להגיע להסכמות והאיש הסכים לשלם לה סכום של 3,000 ₪ לחודש למשך שנתיים, אולם בהמשך חזר בו מהסכמתו זו. לטענתה, בהמשך הציעה כי הסכום יעמוד על סך 1,500 ₪ לחודש, אולם גם לכך סירב.

לטענתה, בשל מצבה הכלכלי החלה בסמוך לאחר הפרידה לעבוד בטיפול בקשישים ומשתכרת בסך 2,000-3,000 ₪ לחודש. בנוסף מקבלת קצבת זקנה, ובסך הכל משתכרת כ-5,000 ₪ לחודש. מנגד, האיש הוא בעל אמצעים, בבעלותו דירה והוא מקבל פנסיה חודשית גבוהה.

האישה עותרת כי ייפסקו לה מזונות משקמים בסך 3,000 ₪ לחודש למשך שנתיים.

תמצית טענות האיש

לטענת האיש, יש לדחות את התביעה. לטענתו, הוא יליד שנת 1952, סובל ממספר רב של מחלות, לרבות בעיות בלב (ואף עבר התקפי לב וממתין לקוצב לב). בנוסף סובל בין היתר מדיכאון, כאבים והגבלה בכתף, ומוכר כנכה סיעודי 100% הנתמך על ידי קצבאות.

לטענתו, הצדדים אמנם חיו יחד כבני זוג החל משנת 2013, אך במהלך 5 השנים הראשונות נפרדו מספר פעמים, ולפיכך הם אינם ידועים בציבור. כמו כן לטענתו האישה מעולם לא סעדה אותו ולא תמכה בו, בסמוך לאחר ששוחרר מבית החולים האישה טסה לחופשה בעיר ... בחו"ל. לטענתו, הוא עזב את התובעת לאחר שערך בדיקת רעלים ומצא כי יש בדמו סם מסוג מסוים, וכי לטענתו האישה הרעילה אותו.

לטענת האיש, האישה ניצלה אותו ונטלה ממנו כספים לטובתה ולטובת בתה. מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשאת בתשלום. הוא אינו עובד, מתקיים מקצבת ביטוח לאומי בסך 3,500 ₪ לחודש, פנסיה צנועה וחסכונות שחסך כל חייו. לטענתו, האישה אינה זכאית לתשלום מזונות משקמים.

דיון והכרעה

הזכאות לפסיקתם של "מזונות משקמים" לבני זוג ידועים בציבור הוכרה לפי עקרונות המשפט האזרחי, על בסיס עקרונות של הסתמכות ותום לב (ראו: בע"מ 3151/14פלונית נ' פלוני (05.11.2015), ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד לז(1) 529, 532-531 (1983)). לצד זה הובהר, כי פסיקתם אינה עניין שבשגרה (ראו: בע"מ 10497/08פלונית נ' פלוני(15.02.2009)).

במסגרת עמ"ש 7519-11-16פלוני נ' פלונית (07.01.2018) הפנה בית המשפט לפסק הדין המנחה בסוגיה, אשר מפרט את העילות והמטרה של מזונות משקמים - רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נח(2) 213. בית המשפט הבהיר את התכלית שלשמה נקבעים מזונות משקמים: "באותם מקרים שבני הזוג נישאים בגיל צעיר ואף בשלב מבוגר יותר ובו דרכיהם של בני הזוג מתפצלות, כאשר צד אחד ממשיך בדרכו המקצועית, רוכש מקצוע, לרוב יעבוד בעבודה תובענית בעלת שעות עבודה רבות, מטפח את עתידו, עולה בסולם הדרגות והשכר, ואילו הצד השני 'מקריב את עצמו ואת עתידו הכלכלי' נשאר הביתי, משקיע כל מרצו בטיפוח הבית והילדים, ייתכן כי אותו צד אף יצא לשוק העבודה אך באותן עבודות שאינן משיאות שכר רב, ואינן תובעניות, ייתכן אף בחלקיות המשרה, המקלות יותר עם ניהול חיי משפחה. המזונות המשקמים נועדו לגשר על אותו פער".

כמו כן הובהרו בפסיקה השיקולים אותם יש לבחון על מנת להכריע אם אחד מבני הזוג זכאי למזונות משקמים. נקבע כי השאלה המרכזית בהקשר זה היא ההיתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים. נקבע כי יש חשיבות לשאלות מהם ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג "הביתי", מה גילו (ובכלל זה קרבתו לגיל הפרישה), וכן מהו שוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק. כמו כן יש לבחון את שאלת ההסתמכות אשר נטענת על-ידי מי מבני הזוג, משך הקשר הזוגי, קיומם של ילדים משותפים, השפעת הקשר הזוגי על כושר ההשתכרות של הצדדים, הבטחות מפורשות או מכללא. עוד נקבע, כי אין מקום להביא בחשבון שיקולי אשם שעניינם האחריות לפירוק הקשר (בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני(05.11.2015), עמ"ש 7519-11-16פלוני נ' פלונית(07.01.2018)).

בענייננו, לא מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח זכאותה לקבלת מזונות משקמים. ואסביר:

לצורך בחינת זכאות האישה לפסיקת מזונות זמניים, תחילה יש להסיר מן הדרך טענתו של האיש, לפיה הצדדים לא חיו יחד כידועים בציבור. לטענתו, הצדדים אמנם ניהלו מערכת יחסים רומנטית החל משנת 2013, אולם נפרדו מספר פעמים, והוכרו כידועים בציבור על ידי המל"ל רק ביום 1.6.2017.

התרשמתי כי הצדדים אכן חיו יחדיו תחת קורת גג אחת וניהלו אורח חיים משותף, ואף האיש אינו מכחיש כי פנו לביטוח לאומי על מנת שיוכרו כידועים בציבור, לכל הפחות החל משנת 2017. לפיכך מצאתי כי במועד פרידתם חיו הצדדים כידועים בציבור. האיש אף העיד בחקירתו כי הצדדים חיו יחדיו וכי האישה הייתה "מבשלת ואני הייתי עושה קניות..." (ראו: בעמ' 22 לפרוטוקול). לעניין פרק הזמן במהלכו חיו יחדיו כידועים בציבור, אתייחס בהמשך.

עם זאת, ועל אף שקבעתי כי הצדדים חיו יחדיו כידועים בציבור, בנסיבות מקרה זה לא מצאתי כי יש לפסוק לאישה מזונות משקמים. אבחן את השיקולים הרלוונטיים:

גיל הצדדים: האיש כיום כבן 72 שנה, פרש לגמלאות עוד במהלך חייהם המשותפים של הצדדים ואינו עובד. נוכח מצבו הרפואי המורכב, כפי שיפורט בהמשך, אין באפשרותו לצאת לעבוד.

האישה הגיעה גם כן לגיל פרישה. עם זאת, וכפי שיפורט, האישה עובדת לפרנסתה.

מצבו הרפואי של האיש: האישה תיארה את מצבו הרפואי של האיש בכתב התביעה, כדלקמן:

"למרבה הצער, מצבו הבריאותי של הנתבע הידרדר ב-3 השנים האחרונות. הנתבע סבל ממחלות שונות ומגוונות בגינן היה מאושפז מספר פעמים, עבר מספר ניתוחים ואף היה מרותק למיטה במשך חודשים ארוכים. האיש סבל מהתקפי לב, מסטומה ולמעשה היה תלוי כל כולו בסיוע, בטיפול ובעזרתה של התובעת" (ס' 6 לכתב התביעה).

בתצהירה הוסיפה האישה כי האיש עבר מספר ניתוחים בשנים האחרונות וטרם הפרידה. כמו כן תיארה כי האיש עבר אירוע לבבי והיה מרותק למיטה, סבל מהתקף לב והיה תלוי לחלוטין בטיפולה ועזרתה (ס' 15-16 לתצהיר האישה).

אף האיש טען כי סובל ממספר רב של מחלות, לרבות בעיות בלב ואף עבר התקפי לב ומוכר כנכה סיעודי 100% הנתמך על ידי קצבאות.

למעשה אין מחלוקת בין הצדדים ביחס למצבו הרפואי המורכב של האיש, והאישה אף הודתה בחקירתה כי נוכח מצבו הרפואי של האיש אין באפשרותו לצאת לעבוד (ראו: בעמ' 15 לפרוטוקול).

שווי הרכוש המשותף של הצדדים: לטענת האישה, הרכוש היחיד שצברו הצדדים יחד הוא המיטלטלין המשותפים, אשר חולקו זה מכבר ביניהם (ראו: ס' 28 לסיכומי האישה).

הכנסות הצדדים:

הכנסות האישה, ניסיון מקצועי והיתכנות קיומם של מקורות פרנסה חלופיים: האישה עבדה במהלך חייהם המשותפים של הצדדים בחברות תיירות וליוותה קבוצות בארץ ובחו"ל (עבדה בחברת ** ולאחר הגיעה לגיל פרישה בחברת **), והשתכרה לטענתה מעבודתה זו כ-5,000 ₪ לחודש. לטענת האישה, ב-3 השנים האחרונות לחייהם המשותפים של הצדדים היא נאלצה לעזוב את עבודתה כדי לטפל באיש נוכח מצבו הרפואי הקשה. לטענתה, לאחר פרידת הצדדים החלה לעבוד בטיפול בקשישים וכן קיבלה קצבת זקנה מהמל"ל, ובסה"כ השתכרה כ-5,000 ₪ לחודש.

בחקירתה נשאלה האישה ביחס לסכומים אותם השתכרה במסגרת עבודתה בסיעוד וטיפול בקשישים. כך ובין היתר הוצגו בפניה הסכומים הבאים: סך 7,800 ₪ בחודש ספטמבר 2021, ובחודשים שלאחר מכן סך 9,000 ₪ לחודש, 6,600 ₪ לחודש, 6,900 ₪ לחודש. האישה לא הכחישה סכומים אלו אלא טענה כי טיפלה בקשישה נוספת כדי להגדיל הכנסתה, וכי הדבר היה חד פעמי (ראו: בעמ' 19 לפרוטוקול).

עוד התברר בחקירתה, כי חזרה לעבוד בתחום התיירות, וכי לטענתה משתכרת כיום כ-5,500 ₪ לחודש, ובנוסף לכך גם סך של כ-2,200 ₪ אותם מקבלת כקצבת זקנה:

ש. "איפה את עובדת היום

ת. ב... בתיירות. חזרתי עכשיו לעבודה, כולם יודעים שהקורונה סגרה את התיירות, ועכשיו יש התעוררות. אני עובדת שכירה.

ש. כמה זמן את עובדת

ת. שנה". (ראו: בעמ' 14 ובעמ' 19 שורות 24-25 לפרוטוקול).

כמו כן התברר, כי במקביל לעבודתה בתחום התיירות האישה עובדת כיחצ"נית של מסיבות:

ש. " היום במסגרת עבודתך כשכירה בחברת תיירות האם עדיין את עובדת במקביל כיחצנית של מסיבות .... וגם תיירות.

ת. כן, בארץ ובחו"ל". (ראו: בעמ' 17 לפרוטוקול).

לפיכך, לא מצאתי כי במקרה זה האישה נותרה ללא כל מקור פרנסה. למעשה, אף לטענת האישה היא משתכרת כיום בסכום דומה למה שהשתכרה מעבודתה הקודמת, גם כן בחברת תיירות. כמו כן, רכשה ניסיון בתחום התיירות, בליווי קבוצות בארץ ובחו"ל וכן בתחום יחצנות מסיבות, ואף לטענתה היא מוכרת בתחום (ראו גם בעמ' 18 לפרוטוקול, לעניין קהל לקוחותיה של האישה).

הכנסות האיש ויכולת השתכרותו: 

לטענת האישה, האיש משתכר כ-23,000 ₪ לחודש, כדלקמן:

שכר דירה בגין השכרת דירה בבעלותו המצויה בעיר י' בסך כ-5,000 ₪ לחודש

קצבאות מהמל"ל בסך כ-5,000 ₪ לחודש

קצבה מחברת ביטוח א' בסך כ-8,000 ₪ לחודש

קצבה מחברת ביטוח ב' בסך כ-5,500 ₪ לחודש.

עיון בטענות האישה מעלה כי עיקר הכנסותיו של האיש הן הכנסות המתקבלות מקצבאות. לטענת האיש, הקצבה מחברת ביטוח ב' התקבלה באופן זמני, והוא אינו זכאי לקצבה זו כיום.

בחקירתו טען האיש כי כיום משתכר סך של 12,000 ₪ לחודש: 8,200 ₪ מחברת ** וסך 4,700 ₪ מביטוח לאומי. לטענתו מקבל דמי שכירות מדירה שבבעלותו בסך 5,000 ₪, אך יחד עם זאת משלם דמי שכירות עבור מגוריו בסכום דומה. (ראו: בעמ' 28 לפרוטוקול).

הגם שמצאתי כי קיים פער מסוים בהכנסות הצדדים, הרי חלק ניכר מהכספים המתקבלים לידי האיש הם מקצבת זקנה וקצבאות להם זכאי נוכח מצבו הרפואי. בשים לב לגילו של האיש – כבן 72 שנה, העובדה כי פרש זה מכבר לגמלאות ואינו עובד, ונוכח מצבו הרפואי הקשה, כפי שאף תואר על ידי האישה, הרי שהאיש זקוק לסכומים אלו כדי למלא אחר צרכיו הרפואיים והאחרים. כמו כן, אין לדעת מה ילד יום, ונוכח מצבו הרפואי הקשה, לא מן הנמנע כי האיש יזדקק לכספי הפנסיה וחסכונותיו לצורך קבלת טיפול רפואי מיטיב. מכל מקום, פער הכנסות כשלעצמו אינו מהווה עילה לפסיקת מזונות שיקומיים, ובפרט בנסיבות מקרה זה, כפי שפורט לעיל.

הסתמכות: האישה העידה כי במהלך חייהם המשותפים פעלו הצדדים בשיתוף פעולה, האיש שילם את דמי השכירות והאישה את "ההוצאות מסביב" (ראו: בעמ' 15 לפרוטוקול). התרשמתי כי האישה עבדה לפרנסתה אף במהלך חייהם המשותפים של הצדדים, והאישה לא הוכיחה כי הסתמכה על הכנסתו של האיש באופן בלעדי.

לעניין הסתמכותה על תשלום המזונות המשקמים: לטענת האישה, האיש הסכים תחילה לבקשתה לשלם לה פיצויים בסך 3,000 ₪ לחודש למשך שנתיים, ואולם בהמשך חזר בו. מטענות האישה עולה כי המו"מ בין הצדדים התקיים לאחר הפירוד ולא במהלך חייהם המשותפים, ולא הבשיל לכדי הסכמות מחייבות. לא הוכח כי האיש התחייב במהלך חייהם המשותפים לשלם לאישה סכום כלשהו לאחר פרידתם, ולפיכך לא מצאתי כי האישה הוכיחה הסתמכותה על התחייבות לתשלום כלשהו מצד האיש.

תקופת החיים המשותפים: אין מחלוקת בין הצדדים כי פעלו לצורך הכרה בהם כידועים בציבור משנת 2017, דהיינו כ-3 שנים טרם פרידתם. לטענת האישה הצדדים חיו כידועים בציבור כבר משנת 2013, ומנגד טוען האיש כי בשנים הראשונות ועד לשנת 2017 הצדדים חיו יחדיו לסירוגין ונפרדו מספר פעמים. דווקא האמור בתצהיר האישה תומך בגרסת האיש לפיה הצדדים נפרדו מספר פעמים במהלך חייהם המשותפים והתגוררו לפרקי זמן מסוימים בנפרד (ראו גם בעמ' 12 שורות 10-11 לפרוטוקול), כאשר בשנת 2017 לערך עברו הצדדים להתגורר בדירה מרווחת יותר, ובה התגוררו יחדיו למשך 3 שנים. כמו כן הצהירה האישה כי בשנת 2017 ועם המעבר לדירה חדשה ויציאת האיש לגמלאות "החליט הנתבע שהגיע הזמן למסד את מעמדנו כידועים בציבור ואשר על כן פנה למוסד לביטוח לאומי והחל מ-1.6.2017 הוכרנו כידועים בציבור וזאת עד לאוגוסט 2020 עת הנתבע עזב את הבית במפתיע" (ראו: ס' 8 לתצהיר האישה).

ואולם, גם אם נניח כטענת האישה כי הצדדים חיו כידועים בציבור החל משנת 2013, דהיינו פרק זמן של כ-7 שנים, הרי אין חולק כי מדובר בזוגיות פרק ב', כאשר שני הצדדים היו נשואים קודם לכן לבני זוג אחרים ולכל אחד מהם ילדים בגירים מנישואיו הקודמים. הצדדים הכירו עת היו שניהם בסביבות שנות ה-60 לחייהם (כך לטענת האישה בסיכומיה), ולצדדים אין ילדים משותפים (ראו: סעיפים 24, 26 לסיכומי האישה).

אין זה המקרה המתואר בפסיקה, של בני זוג שנישאו בגיל צעיר וגידלו יחד ילדים משותפים, כאשר צד אחד רכש מקצוע וטיפח את עתידו בעוד הצד השני 'הקריב את עצמו ואת עתידו הכלכלי' והשקיע את כל מרצו בטיפוח הבית והילדים. אין זה המקרה בו בגין הקשר הזוגי נמנע מהאישה להתפתח בעבודתה. לא נולדו לצדדים ילדים משותפים, וכך גם לא נדרשה האישה לגדל ילד על כל הכרוך בכך.

יצוין כי האישה חזרה וטענה כי האיש הוא זה שהחליט לעזוב אותה באופן פתאומי, ואולם כפי שהובהר בפסיקה, אין להביא בחשבון שיקולי אשם בפירוק התא המשפחתי.

לסיכום, מצאתי כי די בהכנסתה של האישה על מנת שתוכל להתפרנס לצרכיה, ומכל מקום נוכח מצבו הרפואי של האיש וגילו, הואיל והאישה לא הוכיחה כי מתקיימים במקרה זה נסיבות המצדיקות תשלום מזונות משקמים, ובשים לב לנימוקים המפורטים לעיל, הרי שאין מקום לפסוק לאישה מזונות משקמים ויש לדחות את התביעה.

תביעת לשון הרע

האישה הגישה תביעה נוספת, לפסיקת פיצוי כספי בסך 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע. לטענתה, האיש פרסם ברשת החברתית ...., פרסומים המכפישים אותה. כך ובין היתר כתב:

"האישה שניסתה לרצוח אותי ע"י כדורי סם... זו לא אישה! זו מלאך המוות!!! לכאורה..."

"האישה שניסתה לרצוח אותי עבור כסף, הרצחת וגם ניסית לרשת. אישה שפלה... לכאורה... אם את כותבת שאני בן זונה! מעניין באמת מי את!!! רוצחת בפוטנציה. לזונה יש יותר כבוד ממה שיש לך!!!

"בת זוג שהרעילה אותי, בדיקות חיוביות. כל כלב מגיע היום שלו! היא ידעה שלא כתבתי צוואה לבנות שלי...".

"איך בת זוג של תקופה ארוכה, מרעילה את בן זוגה ללא רחמים. ע"י כדורי סם! כשאני אחרי צינתור קשה עם פרפורים בלב....."

"המסטולית שניסתה לרצוח אותי... אני לא מאחל לך למות! אבל השם ישתבח סימן אותך. כי כל פעם את מקבלת מכה חדשה מהבורא..."

"כדורים שהיא שמה לי באוכל ובקפה, נכנסו לגוף שלה..."

"האימא והבת שניצלו אותי עם תום, והאמא ניסתה לחסל אותי ע"י כדורי סם בכדי לרשת אותי, כסף מעוור עיני חכמים וטיפשים כאחד... לכאורה... תקראו בהמשך מה הבת שלה כותבת עלי...". (ראו: נספחים ד'-ט' לכתב התביעה).

לטענתה, פרסומים אלו הופצו לכל חבריה ברשת החברתית ...., והפרסום זכה לאישורי קריאה ותגובות נדהמות ממכריה ומחבריה של האישה. לטענתה, פרסומים אלו מהווים לשון הרע, מייחסים לה עבירות פליליות קשות של ניסיון לרצח, משפילים אותה ופוגעים בשמה הטוב. לפיכך, האישה עותרת לתשלום פיצוי כמפורט לעיל, וכן לחייב את האיש לפרסם בפומבי הכחשה של הפרסום, תוך הבהרה כי המעשים המיוחסים לאישה לא היו ולא נבראו, ופרסום התנצלות.

מנגד, האיש אינו מכחיש את פרסום הדברים, אך לטענתו עומדות לו הגנות "אמת הפרסום" ו/או הגנת "תום לב" הקבועות בחוק איסור לשון הרע. לטענתו, האמין כי האישה ניסתה לפגוע בו באמצעות הרעלתו והוא אף הגיש כנגד האישה תלונה למשטרת ישראל בגין הרעלה.

עוד טוען האיש, כי הפרסומים נעשו בפורום מצומצם מאוד, שכן לטענתו יש לו 225 חברים בלבד ברשת החברתית, והפרסומים לא זכו לחשיפה אלא נצפו על ידי חבריו הפרטיים בלבד. כמו כן, לטענתו כלל הפרסומים עליהם מלינה האישה הוסרו על ידי האיש.

לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר שמיעת חקירתם, מצאתי כי האיש אכן פרסם לשון הרע כנגד האישה. לצד זה, לא מצאתי לפסוק את הסכום הנתבע במלואו. ואסביר.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"), קובע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

..."

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו 'פרסום':

"א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת "אמת הפרסום", כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

בפסיקה נקבע, כי חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים ברשת האינטרנט. עם זאת נקבע, כי יש להתחשב בין היתר במאפיינים השונים של רשת האינטרנט. הזמינות והנגישות של הרשת החברתית מאפשרת לחלוק מידע ולהביע דעות שונות ביתר קלות וכן להרחיב את תפוצתם של פרסומים לכלל הציבור ללא השקעת משאבים של ממש, בשונה מאשר בעבר. יש בכך, כמובן, יתרונות רבים, ובהם מתן האפשרות לכל אדם לממש את זכותו לחופש הביטוי ללא חסמים או התערבות שלטונית. לצד זאת, הנגישות והזמינות של המדיה החברתית מאפשרת גם הפצה מהירה ורחבה של פרסומי הסתה ושנאה, מידע כוזב ומטעה או פרסומים פוגעניים ומכפישים. הבסיס של איזון זהיר בין הזכות לחופש ביטוי לבין הזכות לשם טוב נותר בעינו (ראו: רע"א 1239/19יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ (08.01.2020), וההפניות שם).

בפסיקה פורטו ארבעת השלבים לפיהם יש לבחון האם פרסום כלשהו מהווה "לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע:

בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פרסום" במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע.

בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר.

בשלב השלישי, ככל שנמצא כי "פורסם" דבר מה המהווה "לשון הרע", יש לבחון את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע.

בשלב הרביעי, אם לא קמות הגנות מסוג זה, ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין.

(ראו: ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור(22.07.2015)).

בענייננו, כאמור, האיש אינו מכחיש כי כתב את הנטען כנגד האישה ופרסם ברשת החברתית "..." (ראו: סעיפים 34-35 לכתב ההגנה, בעמ' 4 לפרוטוקול, סעיפים 25-26 לסיכומי האיש).

כמו כן, בשים לב לטענת האיש כי יש לו כ-225 חברים ברשת החברתית, הרי שלכל הפחות 225 אנשים אלו נחשפו לתוכן שפורסם (לטענת האישה האיש אף תייג אנשים נוספים ובכך הרחיב את החשיפה). לפיכך, הפרסומים שפורסמו ברשת החברתית "...." מהווים פרסום לפי החוק.

כעת יש לבחון האם הפרסומים עולים לכדי לשון הרע, בהתאם לקבוע בסעיף 1 לחוק. המבחן שנקבע בפסיקה כדי לבדוק אם מתקיים בפרסום לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי, בו נבחן הפרסום בעיניו של האדם הסביר: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים". (ראו: ע"א 740/86יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, מג(2) 333 (1989)).

בענייננו, מצאתי כי מדובר בפרסום שיש בו השמצות כלפי האישה, מציג את האישה באור שלילי ומטיל בה דופי. במסגרת הפרסומים האיש ייחס לאישה מעשים פליליים חמורים, השמיץ וגידף אותה, כתב אודותיה בלשון בוטה ואף איים עליה. המשמעות שאדם סביר היה מייחס לתוכן מעין זה עלולה להביא לפגיעה בכבודה ושמה הטוב של האישה.

משמצאתי כי האיש פרסם דבר מה המהווה 'לשון הרע', יש לבחון תחולתן של ההגנות הנטענות.

בכתב ההגנה טען האיש להגנת 'אמת בפרסום'. במסגרת תצהירו זנח טענה זו, ועיקר טענותיו נסבו על כך שהפרסומים חוסים תחת זכות חופש הביטוי, הגם שטען כי הסגנון פחות הולם וכן הבהיר כי הוא מצר על הפרסומים (ראו: סעיפים 19-20 לתצהיר האיש). מכל מקום, האיש לא הוכיח כי האישה אכן ניסתה להרעיל אותו או להביא למותו, ועל אף שלטענתו הגיש תלונה בעניין למשטרת ישראל, הרי שלא הבהיר מה עלה בגורל התלונה, ולטענת האישה התלונה נסגרה. מעבר לצורך יצוין, כי האיש לא טען וממילא לא הוכיח את התנאי השני – כי יש בפרסום עניין לציבור. לפיכך לא מצאתי כי עומדת לאיש הגנת אמת הפרסום.

עוד טוען האיש להגנת תום לב, שכן לטענתו בעת הפרסום האמין בנכונות הדברים שפרסם. סעיף 15 לחוק קובע את הגנת תום לב, כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

"פרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"

בענייננו, האישה אינה מלינה על עצם הגשת התלונה על ידי האיש למשטרת ישראל, אלא על פרסום ההאשמות הקשות כלפיה ברשת החברתית. הסעיף עצמו מורה כי הוא אינו מקנה הגנה ביחס לפרסום אחר של התלונה או של תכנה, כפי שנעשה בענייננו.

לפיכך אף טענת הגנה זו יש לדחות.

גובה הפיצוי:

בפסיקה נקבעו השיקולים שיש לבחון בעת פסיקת פיצויים בגין עוולת לשון הרע. שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שארעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי. עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפרסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי. להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לאירוע הפגיעה ולאחריו יינתן משקל בהערכת הפיצוי. כן יינתן משקל להתנהגות הפוגע בעת הפרסום, לפניו, ולאחריו. יינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן. (ראו: רע"א 10520/03איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר(12.11.2006)).

בענייננו, מצאתי לקחת בחשבון את השיקולים הבאים לעניין קביעת גובה הפיצוי:

ראשית, היקף הפרסום ותפוצתו. הפרסום התבצע במסגרת הפרופיל האישי של האיש ברשת החברתית, כאשר לטענת האיש יש לו כ-225 חברים בלבד. אכן לא מדובר במספר מועט של אנשים, ואולם מנגד לא מדובר בחשיפה ציבורית נרחבת. כמו כן, הדברים נכתבו בפרק זמן מסוים ולא נטען וממילא לא הוכח כי האיש פרסם פרסומים נוספים ברשת החברתית, לאורך זמן. בנוסף, האישה העידה בחקירתה כי קהל לקוחותיה והאנשים עימם היא עובדת אינם מכירים את הפרסומים ולא נחשפו אליהם (ראו: בעמ' 18 לפרוטוקול).

שנית, מצבו של האיש. לטענת האיש הוא האמין בנכונות הפרסום, ואף הגיש בשל כך תלונה למשטרת ישראל. כמו כן, הפרסום התבצע בשיאו של הקונפליקט בין הצדדים, כאשר הצדדים היו טעונים ופגועים מבחינה רגשית. האיש העיד בחקירתו כי בעת הפרסום "הייתי מאוד עצבני ונסער מאוד על מה שעשו לי", וכי עשה זאת "ברגע של עצבים" (ראו: בעמ' 23 לפרוטוקול). יש להבהיר ולהדגיש כי אין בכך כדי ליתן לגיטימציה לפרסום לשון הרע מכל סוג שהוא, ואולם הדבר נלקח בחשבון במסגרת השיקולים לעניין גובה הפיצוי שנפסק.

שלישית, האיש הביע את צערו על הפרסום במסגרת סיכומיו, וכן במסגרת הדיון שהתקיים במעמד הצדדים (ראו: בעמ' 25 לפרוטוקול), ואף התחייב להסיר את הפרסומים. עם זאת, לא הוכיח כי אכן עשה כן.

רביעית, זיהוי האישה. מחד, האיש לא ציין בפרסומים באופן מפורש את שמה של האישה. מנגד, צירף תמונה של האישה ולפיכך ניתן לזהותה, מה גם שחבריהם של הצדדים ומכריהם הקרובים יודעים מיהי בת זוגו לשעבר של האיש ויש באפשרותם לזהותה.

חמישית, האישה לא זימנה לעדות אדם כלשהו אשר נחשף לטענתה לפרסומים אלו.

לפיכך, ולאחר ששקלתי את הנסיבות המפורטות לעיל ובשקלול כל הנתונים האמורים, מצאתי לחייב את האיש בפיצוי האישה בסך 50,000 ₪, אשר ישולמו תוך 90 יום.

כמו כן, ככל והאיש טרם הסיר את הפרסומים, ידאג להסרתם מהפרופיל האישי שלו לאלתר.

בשלב זה ונוכח פרק הזמן שחלף מאז הפרסום ועד היום, וכדי לא לעורר את העניין, לא מצאתי להורות לאיש על פרסום פומבי של הכחשת הנטען בפרסומים.

משמצאתי לדחות את תביעת האישה למזונות משקמים, ובשים לב לפער בין הסכום שנתבע במסגרת תביעת לשון הרע לבין הסכום שנפסק לבסוף, מצאתי לחייב את האיש בהוצאות האישה על הצד הנמוך בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיקים הפתוחים.

ניתן היום, כ"ו אייר תשפ"ו, 13 מאי 2026, בהעדר הצדדים.