אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בתביעה לחיוב חברה קבלנית לפיצוי רוכשת דירה בגין נזקים שנגרמו מאיחור במסירה ואובדן הכנסה

פס"ד בתביעה לחיוב חברה קבלנית לפיצוי רוכשת דירה בגין נזקים שנגרמו מאיחור במסירה ואובדן הכנסה

תאריך פרסום : 08/02/2021 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
40314-02-17
31/01/2021
בפני השופט:
עדי הדר

- נגד -
התובעים:
1. דלית צח קשב
2. אמיר קשב
3. שרון שרה קשב שחר

הנתבעת:
אלקטרה בניה בע"מ
פסק דין
 

 

 

לפני בימ"ש תביעה לחיוב הנתבעת, חברה קבלנית, לשלם לרוכשת דירה פיצוי בגין נזקים שנגרמו מאיחור במסירה ואובדן הכנסה.

 

כתב תביעה

  1. ביום 19.2.17 הגישה גב' שפרה קשב ז"ל (להלן: "המנוחה") כתב תביעה בבימ"ש השלום בנתניה, בו טענה, שהחזקה בדירה שרכשה מהנתבעת נמסרה לה באיחור של שנה ממועד המסירה על פי הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים, וכשנה וחצי לאחר מועד המסירה החוזי. המנוחה טענה שמכיוון שהנתבעת הפרה התחייבויותיה על פי הסכם הפשרה, אין היא יכולה להסתמך על מועד זה כמועד המסירה ועליה לפצות אותה בגין נזקיה החל ממועד המסירה החוזי.

 

כתב הגנה

  1. ביום 2.4.17 הגישה הנתבעת כתב הגנה בו טענה, בין היתר, שהמנוחה, מטעמיה שלה, בחרה שלא לקבל את הדירה, למרות שזו הועמדה לטובתה במועד החוזי המוסכם, ולכן היא מנועה מהעלאת כל טענה בעניין זה.

 

העברת הדיון לבימ"ש זה

  1. ביום 2.4.17 בימ"ש השלום בנתניה נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים להעביר התובענה למחוז תל אביב.

 

פטירת המנוחה

  1. ביום 27.8.17 הוגשה הודעה על פטירת המנוחה ז"ל ובקשה למינוי חליף. בימ"ש קבע שעל היורשים להגיש אישור הגשת בקשה להסדרת הירושה.

 

הדיון הראשון

  1. ביום 30.10.17 התקיים הדיון הראשון. בימ"ש קבע שמאחר ועדיין לא הוסדר עניין ירושת המנוחה, לא נותר אלא להמתין לסיום הליך הסדרת הקנית העיזבון ליורשים.

 

כתב תביעה מתוקן

  1. ביום 17.1.18 הוגש עותק צו קיום צוואת המנוחה וביום 28.1.18 הוגש כתב תביעה מתוקן, כשהתיקון מצומצם אך ורק לכך שה"ה דלית, אמיר ושרון קשב, יורשיה של המנוחה, נכנסו בנעליה, כתובעים. לנוכח מהות התיקון, הנתבעת לא מצאה להגיש כתב הגנה מתוקן.

 

הגשת ראיות

  1. ביום 15.4.18 בימ"ש קבע כי מוצו ההליכים המקדמיים ונתן צו להגשת ראיות. התובעים הגישו ראיותיהם ביום 24.5.18 והנתבעת ביום 26.6.18.

 

הדיון השני

  1. ביום 18.7.18 התקיים הדיון השני. נקבע מועד להגשת בקשת התובעים לצירוף ראיות.

 

מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש

  1. ביום 26.11.18 מונה המהנדס והשמאי יעקב מרזוק, כמומחה מטעם בימ"ש.

 

הדיון השלישי

  1. ביום 13.2.19 התקיים הדיון השלישי. בימ"ש נתן הוראות לצורך המשך הכנת חוו"ד על ידי המומחה מטעם ביהמ"ש.

 

הגשת חוו"ד המומחה מטעם בימ"ש

  1. ביום 13.5.19 הגיש המומחה חוות דעתו ביחס לטענה שהדירה לא הייתה ראויה למסירה.

 

הדיון הרביעי

  1. ביום 5.6.19 התקיים הדיון הרביעי. בימ"ש מחק בקשת הנתבעת לפסילת חוות דעת המומחה מטעם בימ"ש. בימ"ש נתן למומחה הוראה להכין השלמה לחוות דעתו.

 

הגשת חוות דעת משלימה

  1. ביום 25.8.19 הגיש המומחה מטעם בימ"ש, חוות דעתו המשלימה ביחס לקביעת שומה לחלק מחודשי האיחור.

 

 

הדיון החמישי

  1. ביום 6.11.19 התקיים הדיון החמישי. בימ"ש קבע מועדים לשמיעת ראיות, סדר שמיעת העדים וקצב זמני חקירתם.

 

הדיון השישי

  1. ביום 9.6.20 התקיים הדיון השישי. מאחר ומועדי ההוכחות שהיו קבועים בתיק בוטלו בשל תקופת החירום עקב מגפת הקורונה, הצדדים זומנו לדיון לצורך תיאום מועדים חדשים לשמיעת הראיות. כמו כן, הצדדים הסכימו להעביר התובענה לישיבת פישור לפני כב' השופט אילן רונן.

 

הדיון השביעי

  1. ביום 10.6.20 התקיים הדיון השביעי. התקיימה ישיבת פישור לפני כב' השופט רונן. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות.

 

הדיון השמיני

  1. ביום 19.10.20 התקיים הדיון השמיני. החלה שמיעת הראיות בתיק. נחקרו המומחה מטעם בימ"ש ומר שלומי צח (להלן: "שלומי") מטעם התובעים. בימ"ש קבע כי על המומחה מטעם בימ"ש להגיש השלמה לחוות דעתו.

 

הדיון התשיעי

  1. ביום 12.11.20 התקיים הדיון התשיעי. נחקרו העדים מטעם הנתבעת, ה"ה רונן שמש (להלן: "רונן") ואוהד שומרת (להלן: "אוהד").

 

הגשת חוות דעת משלימה

  1. ביום 3.12.20 הוגשה חוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם ביהמ"ש.

 

הגשת סיכומים

  1. ביום 9.12.20 נקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים. התובעים הגישו סיכומיהם, לאחר שביקשו וקיבלו ארכה, ביום 31.12.20. הנתבעת הגישה סיכומיה, לאחר שביקשה וקיבלה ארכה, ביום 21.1.21.

 

דיון והכרעה

  1. על בימ"ש להכריע במחלוקות שלהלן:

-           האם הנתבעת הפרה את הסכם הבניה, ומסרה את הדירה באיחור? ואם כן, האם יש

             למנות תקופת האיחור ממועד המסירה החוזי, או על פי הסכם הפשרה?

-           ככל שאכן היה איחור במסירה, האם נגרם לתובעים נזק עקב מניעת רווח בעת המכירה?

-           האם נגרמו לתובעים נזקים נוספים כתוצאה מהאיחור במסירה?

 

גרסאות הצדדים

להלן גרסאות הצדדים:

 

גרסת התובעים

  1. המנוחה טענה בכתב התביעה כי התקשרה ביחד עם קבוצת רכישה בהסכם לרכישת זכויות במגרש 1002 בעיר ימים בנתניה שהינו חלק מהמקרקעין הידועים כחלק מחלקה 40 בגוש 9040 (לשעבר חלק מחלקות4,5,16,18,21). עוד טענה כי בין חברי קבוצת הרכישה ובין עצמם נחתם הסכם שיתוף על פיו זכויותיה בחלק היחסי במקרקעין מהוות זכות לדירה בבניין האמצעי, יחידה מספר 125 (זמני) הפונה לכיוון צפון בקומות 16+17 במקרקעין (להלן: "הדירה").

 

על פי כתב התביעה, קבוצת הרכישה התקשרה בהסכם לביצוע בנייה (מצד אחד, כמזמין) עם הנתבעת (מצד שני, כקבלן) שהינה חברה קבלנית אשר התחייבה בהסכם הבניה להקים ולבנות על המקרקעין בניין בן 72 יחידות דיור כהגדרתו בהסכם הבניה (להלן: "הבניין") לרבות הדירה. בהסכם הבניה התחייבה הנתבעת למסור את החזקה בבניין ובדירה כשהיא גמורה ומושלמת כאשר התקבל טופס 4 ואישור אכלוס וכל מערכות הבניין תקינות ופועלות בתוך לא יאוחר מ- 19 חודשים בתוספת גרייס של חודשיים ממועד קבלת צו התחלת עבודה כהגדרתו בהסכם.

 

המנוחה טענה כי עובר למסירת הדירה על פי הסכם הפשרה גילתה בדירה ליקויים ולכן מועד המסירה נדחה בכשנה. המנוחה מנתה הנזקים הישירים שנגרמו לה בשל האיחור במסירה כדלקמן:

- בגין אובדן הכנסה משכירות סך של 225,000 ₪ המחושב על פי דמי שכירות חודשיים בסך של 12,500 ₪ במכפלת 18 חודשי איחור.

- בגין דמי ארנונה אשר שולמו לעיריית נתניה בגין כל התקופה שממועד קבלת טופס 4 ועד למועד מסירת החזקה בפועל סך של 11,679 ₪.

- בגין דמי ניהול אשר שולמו לחברת הניהול בגין התקופה שממועד קבלת טופס 4 לדירה ועד למסירת החזקה בפועל סך של 22,500 ₪.

- אובדן רווח בסך של 200,000 ₪ כתוצאה מביטול עסקה למכירת הדירה.

 

גרסת הנתבעת

  1. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי עם העמדת הדירה למסירה לטובת המנוחה, היא נמנעה מקבלת הדירה והחלה בהעלאת שורה ארוכה של תירוצים חסרי שחר מדוע היא נמנעת מקבלת הדירה כפי שנדרשה, ועיכבה במשך חודשים ארוכים את קבלת הדירה מטעמיה שלה בלבד. גם לאחר שתמו התירוצים והתובעת הכירה בכך כי עליה לקבל את הדירה, נמנעה התובעת מקבלת הדירה במשך חודשים ארוכים עד לקבלתה בפועל. בנסיבות אלה, טענה הנתבעת,  ברור כי אין בסיס לטענותיה של המנוחה בנוגע לאיחור במסירה.

 

עוד טענה הנתבעת, כי גם לפני העמדת הדירה למסירה, גרמה המנוחה לעיכובים במהלך הבניה, בין היתר, בכך שבניגוד לחובתה על פי הסכם הבניה היו חסרים פרטים רבים בתוכניות הריצוף והחיפוי שהן באחריותה ואף הזמינה כמויות ריצוף לא מתאימות לתוכניות שהוצאו על ידה באופן שמנע ביצוע עבודות על ידי הנתבעת ועיכב את הבניה בדירה ובבניין.

 

האם הנתבעת אחרה במועד המסירה ?

  1. כאמור לעיל, המחלוקת הראשונה בין הצדדים הינה האם הנתבעת הפרה את הסכם הבניה, ומסרה את הדירה באיחור? ואם כן, האם יש למנות תקופת האיחור ממועד המסירה החוזי, או על פי הסכם הפשרה?

 

  1. על מנת להכריע במחלוקת הראשונה, על בימ"ש לקבוע האם הנתבעת העמידה הדירה למסירה וככל שכן, האם בדין סירבה המנוחה לקבל החזקה בדירה עקב היותה לא ראויה למסירה.

 

  1. המנוחה טענה כי ביום 23.02.2015, לאחר עיכוב משמעותי במסירת החזקה בדירות לקבוצת הרכישה, נחתם בין קבוצת הרכישה ובין הנתבעת הסכם פשרה ביחס למחלוקות שהיו קיימות בין הצדדים הנוגעות בין היתר לגבי עיכוב בקבלת טופס 4 ואיחור במועד מסירת הדירות בבניין ממועד המסירה החוזי. בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים על דחיית מועד המסירה החוזי והנתבעת התחייבה למסור את הדירות בבניין "עד לא יאוחר מ - 60 ימים מחיבור הבניין לחשמל על ידי חברת חשמל לישראל". הבניין חובר לרשת החשמל ביום 19.02.2015. לכן, בהתאם להוראות הסכם הפשרה, היה על הנתבעת למסור את הדירות בבניין לא יאוחר מיום 19.4.2015.

 

  1. אולם, בפועל נמסרה החזקה בדירה לידי התובעת רק ביום 11.04.2016, כשנה לאחר מועד המסירה על פי הסכם הפשרה וכשנה וחצי לאחר מועד המסירה החוזי. המנוחה טענה שמכיוון שהנתבעת הפרה את התחייבויותיה על פי הסכם הפשרה אין היא יכולה להסתמך על מועד זה כמועד המסירה ועליה לפצות אותה בגין נזקיה החל ממועד המסירה החוזי.

 

  1. המנוחה העמידה לשם הגשת התביעה בלבד, את מועד המסירה החוזי ביום קבלת טופס 4 קרי ביום 22.10.2014 וזאת מכיוון שאין ביכולתה לדעת את מועד המסירה החוזי המדויק.

 

  1. המנוחה טענה שבמהלך תקופת האיחור במסירה, ניסתה, באמצעות בנה, מר אמיר קשב (להלן: "אמיר") וחתנה, שלומי, לקבל את החזקה בדירה. במהלך חודש מרץ 2015 ביקר אמיר בדירה ולתדהמתו גילה כי בדירה ליקויים מהותיים. אמיר התריע לפני הנתבעת בדבר הליקויים וחומרתם באמצעות מכתב בדואר מקוון מיום 31.03.2015. הנתבעת הסכימה בתשובתה לתקן את הליקויים הנטענים בתנאים המפורטים בתשובתה.

 

  1. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי סמוך למועד העמדת הדירה, המנוחה העלתה טענה כי בדירה התגלתה רטיבות וכי הרטיבות גרמה לנזק ובכלל זה שינתה את צבע האבן שבה רוצפה הדירה ודרשה כי הריצוף בדירה יוחלף. הרטיבות שהייתה בדירה, טופלה מיד על ידי הנתבעת על חשבונה ולא הייתה בבחינת ליקוי המונע מסירת דירה. לכן, סירובה של המנוחה לקבל את הדירה היה חסר תום לב והיא מנועה מהעלאת טענה בעניין זה.

 

  1. הנתבעת טענה שהרטיבות שהייתה לא הצדיקה את דרישתה המופרזת וחסרת תום הלב של המנוחה כי כל הריצוף בדירה יוחלף - באשר החלפת ריצוף בעלות של עשרות אלפי ₪ רבים הינה חסרת פרופורציה לטענות בדבר הנזק הנטען וחסרת הצדקה. עם זאת, הנתבעת נרתמה מיד לבדוק את טענות המנוחה. בדיקת אנשי המקצוע של הנתבעת העלתה כי לאחר ביצוע הייבוש על ידי הנתבעת לא היה כל שחר בטענה זו של המנוחה וכי לא רק שאין רטיבות כלואה בריצוף אלא שאין שוני בגוון האבן.

 

  1. עוד טענה הנתבעת שתשובתם של אנשי המקצוע של הנתבעת לא סיפקה את המנוחה והיא עדיין עמדה בסירובה לקבל את הדירה. כדי להניח את דעתה של המנוחה, הזמינה הנתבעת על חשבונה בדיקה של מעבדה מוסמכת - מעבדת סיסטס. הבדיקה העלתה באופן חד משמעי כי אין רטיבות ברצפה החורגת מהתקן. הרטיבות המקסימאלית שעלתה בבדיקה עמדה על 2.1% בעוד שעל פי התקן רטיבות של עד 3% הינה תקנית.

 

  1. הנתבעת טענה שלמרות הממצאים החד משמעיים, המנוחה עדיין סירבה לקבל את הדירה וטענה כי גוון האבן השתנה עקב הרטיבות. הנתבעת שבה וטענה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי גוון של אבן אינו יכול להיות ליקוי המונע מסירה. עם זאת, הנתבעת הגדילה לעשות ופנתה למומחה אבן לבדיקת טענת המנוחה. לאחר בדיקת טענות המנוחה, התקבלה ביום 5.7.2015 חוות דעתו של מומחה אבן, סמיח משרקי, שקבע כי אין שינוי בגוון עקב רטיבות וכל שנדרש הוא לבצע ליטוש לאבן. על אף ממצאים חד משמעיים אלה, המנוחה עדיין סירבה לקבל את הדירה. במשך חודשים ארוכים המנוחה ונציגיה פשוט התעלמו מדרישות הנתבעת כי תבוא לקבל את הדירה.

 

  1. עוד טענה הנתבעת כי בהעדר תגובה, היא פנתה שוב ביום 1.11.2015 אל המנוחה על מנת שזו תקבל את הדירה. כמו כן, אף פנתה לחברת הניהול שמונתה על ידי הרוכשים בבניין ומייצגת את עניינם של הרוכשים (ובכלל זה של המנוחה) ודרשה כי זו תפעל לשכנע את המנוחה לקבל את הדירה. הנתבעת טענה שעזות מצחה של המנוחה הייתה כה רבה עד כי חברת הניהול עצמה שלחה לה מכתב התראה המתרה בה על הנזקים שהיא גורמת בהתנהלותה.
  2. הנתבעת טענה כי גם לאחר פניות אלה השתהתה המנוחה חודשים ארוכים ובמשך חצי שנה פשוט לא קיבלה את הדירה, ללא כל הסבר. רק ביום 11.4.2016 הגיע נציג המנוחה לקבל את הדירה, נערך פרוטוקול מסירה והדירה נמסרה למנוחה. כעולה מפרוטוקול המסירה שנחתם על ידי שלומי, חתנה של המנוחה, עבורה, הדירה נמסרה כשהיא במצב מעולה ובוודאי שהיא ראויה למגורים. הנתבעת טענה שלא היה כל שינוי מהותי בדירה מחודש אפריל 2015, כאשר זו הועמדה לטובת המנוחה ועד שזו הואילה בטובה לקבלה בחודש אפריל 2016, למעט ליטוש קל של האבן ומספר תיקוני בדק קלים.

 

  1. לצורך הכרעה בסוגיה האם הדירה הייתה מוכנה למסירה בחודש אפריל 2015, כטענת נציג הנתבעת אוהד בסעיף 5 לתצהירו, בימ"ש מינה כמומחה מטעמו את המהנדס והשמאי יעקב מרזוק כדי שיבחן המסמכים המתעדים מצב הדירה באותו מועד.  המומחה מטעם בימ"ש קבע בפרק ה' לחוות דעתו מיום 13.5.19 כלהלן:

"1.        אין אינדיקציות למצב הבניין והאם היה ראוי למסירה ולמצבו הפיזי מבחינת בטיחות, דרכי גישה בטוחים לבניין ולדירה.

  1. הקבלן לא פעל ולא חתר למסור את הדירה בתאריך הקובע אלא, רק בכתב לראשונה בתאריך 11.10.2015.
  2. רק תאריך 1.11.2015, הודיע הקבלן לדייר בכתב כי עבודות הגמר בדירה הסתיימו.
  3. הדייר ו/או מי מטעמו פעלו וחתרו לקבל את הדירה וללא כל מענה אופרטיבי מצד נציגי הקבלן.
  4. במסמכים שהועברו אלי, לא מצאתי כל מעורבות של המפקח מטעם הדיירים, בשאלה שבמחלוקת וזאת בניגוד לחוזה סעיף 10.5.
  5. מתוך רשימת המועדים והאירועים ניתן ללמוד על ההתנהלות הצדדים ולהסיק המסקנות הדרושות.
  6. הדירה לא היתה ראויה למסירה בתאריך הקובע.
  7. בתאריך הקובע ובסמוך לו, טרם תיקנו והשלימו את נזקי אירוע ההצפה בדירה."

 

  1. הנתבעת לא השלימה עם מסקנות המומחה. תחילה ביקשה לפסול חוו"ד, ולאחר מכן חקרה אותו. בימ"ש לא מצא שהחקירה העלתה טעות בולטת בחוו"ד. מסקנות המומחה מעוגנות גם בתנאי ההסכם.

 

  1. סוגית מסירת החזקה בדירה מוסדרת בחוזה, בין היתר, בסעיף 20.3 ובסעיף 20.10.

 

  1. בסעיף 20.3 הודגש באותיות קידוש לבנה, בין יתר התנאים לביצוע המסירה, "אישור המפקח שהדירה הושלמה וראויה למסירה. בכל מקרה המסירה תערך על ידי הקבלן ובנוכחות המפקח". מכאן, שמי שאמור לערוך המסירה הוא הקבלן ומצופה היה למצוא תיעוד בכתב לזימון הקונה למסירת חזקה בנוכחות המפקח. מעמדו של המפקח מעוגן, כפי שציין המומחה בחוו"ד, ובצדק, גם בסעיף 10.5 כמי "שיקבע אם אמנם נגמרה והושלמה העבודה ואם הושלמה במועד המוסכם או אם חל איחור, מהי מידת האיחור".

 

  1. סעיף 20.10 דן בדיוק בסוגיה שבמחלוקת כאן: "היה ובתוך 21 יום מהמועד שנקבע למסירה לא הופיע איזה מהבעלים או מהלקוחות לקבלת דירות, יהא הקבלן רשאי לערוך, בנוכחות האדריכל והמפקח, פרוטוקול מסירה אשר יפרט את הליקויים בדירה אם יהיו כאלה ויסוכמו בתעודת השלמה/ תעודת בדק בנוסח המצ"ב כנספח ט1' להסכם זה. הפקדת פרוטוקול חתום ע"י הקבלן האדריכל והמפקח אצל עוה"ד בצרוף מפתחות הדירה לאחר נעילתה יחשבו כמסירת הדירה למזמין לפי הסכם זה".

 

  1. מכאן שהיה על הנתבעת, בזמן אמת, לנהוג על פי הוראות ההסכם ולייתר הצורך בקיום ההתדיינות. העובדה שהנתבעת לא הציגה פרוטוקול מסירה חתום כנדרש בסעיף 20.10, די בה כדי לקבוע כי יש לקבל טענת התובעים כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים בחודש אפריל 2015 ואף לאחר מכן. בימ"ש לא מצא בטענה הכבושה בסעיף 16 לסיכומי הנתבעת כי מדובר ב"מנגנון חוזי קיצוני שיש בידיה למקרים מאד קיצוניים ונדירים" מענה מניח הדעת. טענה זו אינה מעוגנת בנוסח ההסכם וגם בתצהיר אוהד שמתייחס בסעיף 23 ל"זכות חוזית", אין טענה לגבי זכות חוזית "נדירה וקיצונית" כביכול.

 

  1. לכך יש להוסיף, כי לשון החוזה, תואמת, על פי ניסיונו של המומחה מטעם בימ"ש, המצופה מקבלן סביר. לכן, בימ"ש דוחה הטענות של הנתבעת נגד חוו"ד של המומחה מטעמו.

 

  1. תחת לנהוג על פי ההסכם, הנתבעת העלתה בהתדיינות כאן טענות מטענות שונות בדיעבד, לפיהן לא היה ליקוי שמנע המסירה. אולם, אם כך אכן היה המצב, היה עליה להציג את כל המסמכים שמצאה לנכון להגיש בהתדיינות כאן בדיעבד, בזמן אמת למפקח ולבצע המסירה על פי הוראות סעיף 20.10.

 

  1. על פי סעיף 1.5 להסכם, המפקח היה מר אריה טל מחברת בונה טל או מי מטעמו, או מי שיתמנה מזמן לזמן ע"י המזמין.

 

  1. הנתבעת לא העידה את המפקח, עד הכרחי מבחינתה, להוכיח טענתה, שעל אף שלא פעלה על פי הוראות ההסכם לעניין ביצוע המסירה, הדירה הייתה ראויה למסירה. מחדל הנתבעת בעניין זה מקים חזקה שאם המפקח היה מעיד, עדותו הייתה לחובתה. לעניין המשמעות של הימנעות מהגשת ראיה חיונית ראה ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי [פורסם בנבו] (27.8.12).

 

  1. כאן המקום לציין, שהנתבעת טענה מסעיף 19 לסיכומיה שיש לדחות התביעה מכיוון שמתבססת על עדות שלומי בלבד תוך הפניה לסעיף 54 לפקודת הראיות.(נח) תשל"א – 1971. בימ"ש דוחה טענה זו ככל שמתיימרת לחול באופן גורף על כלל הטענות בתביעה. לגבי מרבית טענות התובעים, לעדות שלומי, יש סיוע במסמכים רבים ובעיקר בלשון החוזה.

 

  1. טענה נוספת שהעלתה הנתבעת בסעיף 22 לסיכומיה לפיה שלומי "כלל לא היה מעורב בטיפול בדירה" נשללה הן ע"י מסמכים שונים בהם שלומי מוזכר במפורש ע"י הנתבעת עצמה (ראו בסעיף ז(2) לסיכומי התובעים והן ע"י שלומי שדחה בחקירתו טענה זו (ראו ציטוט דבריו בסעיף ז(1) לסיכומי התובעים). כמו כן התברר שאוהד אינו שולל האפשרות ששלומי היה מעורב. לא זו אף זו, אוהד לא עמד מאחורי טענה זו כאשר נחקר על כך בעמוד 74.

 

  1. בימ"ש מסכים עם הנתבעת שלהימנעות התובעים מהעדת אמיר יש משמעות ויתייחס לכך בהמשך, אך דוחה הטענה בסעיף 25 לסיכומי הנתבעת כי ההימנעות מהעדת אמיר "מערערת לחלוטין את יסודות עדותו" של שלומי.

 

  1. למחדל הנתבעת להעיד המפקח לעניין מצב הדירה, כהוראת החוזה, יש להוסיף הוראה נוספת של ההסכם שנועדה למנוע בדיקה בדיעבד של טענות והיא הוראת סעיף 8.13 בדבר חובת ניהול יומן עבודה ע"י הנתבעת. סעיף 8.13.3 קובע כי "רישומים ביומן, פרט לאלה שהקבלן ו/או המפקח הסתייגו מהם, ישמשו כראיה בין הצדדים, על העובדות הכלולות בהם. אי ביצוע רישומים ביומן כנדרש לעיל, תשמש לחובתו של הקבלן".

 

  1. על קבלן לנהל יומן עבודה כדי לעגן טענותיו בזמן אמת. על אחת כמה וכמה כאשר חלה עליו גם חובה חוזית מפורשת לנהל יומן.

 

  1. המומחה סקר מסמכים שונים שהובאו לידיעתו, אחד לאחד. כך למשל ניתן לראות שבחודש יוני 2015 הייתה פעילות ייבוש בדירה ומומחה מטעם הנתבעת ממליץ להמשיך פעילות הייבוש. בחודש יולי הנתבעת עונה לאמיר, אינה מכחישה שהייתה הצפה בדירה ומביעה תקווה כי תוכל לבצע המסירה בחודש יולי. ממסמכים של הנתבעת מחודש ספטמבר עולה שהכלים הסניטריים טרם הורכבו (ראו תשובות רונן בעניין זה הנזכרות בסעיף ד(5) לסיכומי התובעים).

 

  1. לאחר עיון בחקירת רונן, בימ"ש דוחה טענות הנתבעת בסעיף 13 לסיכומיה לפיהן תצהיר רונן וחקירתו מבססים טענה לרשלנות המנוחה כביכול שעיכבה ביצוע העבודה. רונן, לא ידע העובדות מידיעה אישית והפנה לגורמים שונים לרבות לאוהד.

 

  1. בחודש אוקטובר עולה מאותה התכתבות פנימית שהעבודה לא הושלמה. אנשי השטח של הנתבעת, על פי סעיף 13 לכתב ההגנה, מבקשים "דחוף אש" לטפל בחוסרים. רק בתחילת חודש נובמבר הנתבעת פונה אל המנוחה ומודיעה על סיום העבודות.

 

  1. אל מול חו"ד של מעבדה ושל המומחה משרקי, עליהן הסתמכה הנתבעת מסעיף 7 לסיכומיה, התובעים הפנו בסעיף ד (4) לסיכומיהם למכתב חברת נגב לנתבעת ממנו עולה שביום 27.10.15 אותרה לחות גבוהה בדירה ובסעיף ו' לסיכומיהם מנו פניות שונות מחודש אפריל 2015 אל הנתבעת בדרישות לתיקון הליקוי בדירה ומתן פיצוי עקב העיכוב במסירה.

 

  1. לא זו אף זו, המומחה נשאל לגבי "הממצאים ההנדסיים" שהציגה התובעת והסביר בעמוד 24 משורה 22 שאלו תעדו שלב שבו הסתיים תהליך הייבוש. מכאן ש"המסמכים ההנדסאים" שהציגה הנתבעת לא "סתמו את הגולל על טענת התובעים לרטיבות" כטענת הנתבעת בסעיף 11 או "הפריכו" טענות התובעים, כנטען בסעיף 16 לסיכומיה. אין בהם כדי לשלול הממצאים עליהם הסתמך המומחה לפיה הייתה הצפה ולחות בחודש אפריל 2015, ואין בהם כדי להוכיח טענת הנתבעת כי לא חל כביכול שינוי מהותי בדירה מחודש אפריל 2015. לנוכח כל האמור לעיל, בימ"ש דוחה הטענה בסעיף 10 לסיכומי הנתבעת לפיה המומחה התעלם כביכול מראיותיה ולכן אין לחוו"ד "כל משקל".

 

  1. בימ"ש התרשם מסיכומי הנתבעת, לרבות בסעיף 18 ובסעיף 19, כי היא במכוון עמעמה התשתית העובדתית לעניין קיום בעיית רטיבות בחודש אפריל 2015 תוך שהיא חוזרת פעם אחר פעם, ומתייחסת לראיות שמתעדות מצב הדירה בפרק זמן מאוחר יותר. לכן, בימ"ש קובע כי מסקנת המומחה מטעמו על סמך המסמכים שהוצגו לפניו, לפיו הדירה לא הייתה ראויה למסירה במועד הנטען ע"י הנתבעת, נכונה.

 

  1. על פי הפסיקה, בית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה שמינה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי [פורסם בנבו] 31.12.88, בר"מ 5171/07 מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון [פורסם בנבו] 31.12.07, א' גורן סוגיות בסד"א  496  (מהדורה 11, 2013). לענייננו, לא רק שלא נמצאה טעות במסקנת המומחה, היא נטועה היטב בלשון החוזה והמסמכים שהוצגו לפניו.

 

מהו המועד בו הייתה הדירה ראויה למסירה ?

  1. על אף שהנתבעת לא פעלה על פי הוראת ההסכם, על פי המסמכים שהוצגו, בתחילת חודש נובמבר 2015 הנתבעת הודיעה על סיום העבודה. התובעים טענו בסעיף ד(6) לסיכומיהם כי המכתב מתחילת נובמבר כללי ולא הגיע לידיעת המנוחה וכן העלו טענות שונות בסעיף ה' לסיכומיהם לגבי חריגה במתן ההודעה מהוראת ההסכם בדבר שליחת ההודעה 30 יום לפני המסירה. התובעים טענו שנודע להם רק במחצית חודש דצמבר על פניית הנתבעת בעקבות קבלת הודעה מחברת הניהול במכתב מיום 21.12.15. אולם, מתשובתם למכתב של חברת הניהול, עולה כי טענו שהם מנסים "לתאם ללא הצלחה" מסירה. לא זו אף זו, התובעים אישרו בסעיף ו'(8) לסיכומיהם כי קיבלו מכתב מיום 11.10.15 בו נמסר להם כי הדירה תהיה מוכנה החל מיום 15.10.15 בכפוף לסילוק חוב והם מיהרו לסלק החוב. מכאן שהתובעים ידעו על כוונת הנתבעת לבצע מסירה כבר ממחצית חודש אוקטובר, זמן רב, לפני קבלת מכתב חברת הניהול. לכן, בימ"ש מתרשם שבסוגיה זו התובעים ניסו לעמעם במכוון מועד קבלת ההודעה והדבר פועל לחובתם.

 

  1. המסירה בוצעה לבסוף ביום 11.4.16. בשים לב לחובת הנתבעת ליידע המנוחה 30 יום לפני המסירה, ובאישור התובעים קבלת מכתב הנתבעת מיום 11.10.15, בימ"ש קובע שהחל ממחצית חודש נובמבר לא הייתה מניעה לבצע מסירה, וכל שנותר היה לתאם מועד.

 

  1. לגבי פרק הזמן שממחצית חודש נובמבר ועד מועד המסירה, התמונה העובדתית שעלתה מחוו"ד ומחקירות העדים משני הצדדים, מלמדת על אחריות משותפת של שני הצדדים לאיטיות הרבה של תהליך פשוט לכאורה של תאום מועד מסירה.

 

  1. התובעים הפנו בסעיף ו' לסיכומיהם למספר מכתבים שלהם מחודש דצמבר בכתב לצורך תיאום מועד מסירה, וטענו כי לא קיבלו תשובה. אולם, מנגד, לפני בימ"ש מכתב חברת הניהול מיום 21.12.15 בו היא דורשת מהמנוחה לתאם עם הנתבעת מסירה. מעיון במכתב שלומי מיום 23.12.15 שצורף כחלק מנספח ז' לראיות התובעים, שלא מוזכרת בו כתובת הנמען, עולה שהוא שוחח עם אוהד, אך מלין על כך שטרם תואם מועד.

 

  1. לכתב התביעה צורפו העתקי מכתבים מיום 29.12.15, מיום 24.1.16 ומיום 2.2.216 מהם עולה שאמיר, שהתברר במהלך שמיעת הראיות כי שהה בחו"ל, מלין על כך שלא נקבע מועד לתיאום, על אף ששלומי עומד בקשר טלפוני עם אוהד. נוצר רושם של דו שיח של חרשים, כאשר המכתבים המוחלפים מציירים תמונה עובדתית שונה.

 

  1. בימ"ש התרשם שהעובדה שאמיר אינו בארץ, ושלומי בארץ, מנהלים במקביל קשר עם אוהד, תרמה לקשיים בתקשורת. זאת, לצד הודאה מסוימת של הנתבעת בסעיף 12 לסיכומיה על כך שהיקפי בנייה "עצומים המטילים עומס גדול על כל בעלי המקצוע בנתבעת" תרמו אף הם לכשל בתקשורת.

 

  1. מיום 2.2.16 לא הוצגו פניות נוספות של מי מהצדדים, והעובדה שהתובעים טענו בסעיף ט' לסיכומיהם כי המנוחה "התכוונה למכור את הדירה בחודש ינואר 2016", מחזקת התרשמות בימ"ש מחקירת שלומי, כי משלב מסוים, כטענת הנתבעת בסעיף 17 לסיכומיה, לא אצה לתובעים הדרך לקבל הדירה שכן היה להם מניע ברור להעביר החזקה ישירות לקונה וכך לחסוך עלויות של תשלום ארנונה ודמי ניהול. מכאן ששליחת מכתבי אמיר שנמצא בחו"ל, מסוף חודש דצמבר, מדי מספר שבועות, הייתה בבחינת מס שפתיים בלבד לצורך שמירת הזכויות לעניין הטענה לפיצוי בגין איחור, תוך שרשלנות הנתבעת לטפל בתיאום המסירה עקב עומס עבודה, בעצם משרתת עניינם של התובעים. לנוכח מעורבות אמיר בקשר עם הנתבעת, ולנוכח העובדה שהוא שלח המכתבים המאוחרים בזמן, הייתה חשיבות רבה שיגיש תצהיר מטעמו, אך הוא בחר שלא לעשות כן ועובדה זו, נזקפת לחובת התובעים, לרבות לעניין הטענה בסעיף ז' לסיכומי התובעים לעניין חלוקת העבודה בינו ובין שלומי בקשר עם הנתבעת.

 

  1. לכן, בימ"ש מחלק האחריות לאיחור במסירה מאמצע חודש נובמבר ועד אמצע חודש אפריל, בין הצדדים, כך שמייחס לנתבעת אחריות לאיחור מאמצע חודש נובמבר, לשני חודשים וחצי בלבד מתוך 5 חודשים.

 

האם יש למנות האיחור מהמועד החוזי ?

  1. התובעים טענו כי לנוכח הפרת הסכם הפשרה יש למנות תקופת האיחור ממועד המסירה החוזי. התובעים הפנו לסעיף 1.8 להסכם הפשרה שקבע כלהלן: "הקבלן מתחייב כי בכל אי עמידה בלוחות הזמנים האמורים בסעיף 1.4 לעיל ביחס למסירת הדירות, מכל סיבה שהיא, יחולו הוראות הסכם הבניה".

 

  1. מכאן, שטענת התובעים מעוגנת בהסכם הפשרה. לפיו, מרגע שבימ"ש קבע כי הדירה נמסרה באיחור, על אף לוח הזמנים של הסכם הפשרה, יש למנות האיחור על פי הסכם הבניה.

 

  1. התובעים לא ידעו להצביע על מועד המסירה החוזי ולכן הסתפקו במועד מאוחר יותר והוא 22.10.14 מועד קבלת טופס האכלוס. מכאן שהאיחור נמשך מאמצע חודש אוקטובר 2014 ועד אמצע חודש נובמבר 2015, 13 חודשים ועוד חודשיים וחצי, סך הכל 15.5 חודשים.

 

הפיצוי בגין האיחור

  1. ההסכם קבע בסעיף 15.1 להסכם מנגנון פיצוי בגין תשעת החודשים הראשונים כלהלן:

בגין 3 חודשים ראשונים סך של 4,500 ₪ לכל חודש.

בגין שלושה חודשים נוספים הסך של 6,750 ₪ לכל חודש.

בגין שלושה חודשים נוספים הסך של 9,000 ₪ לכל חודש.

סה"כ הסך של 60,750 ₪ צמודים כמפורט בסעיף 15.1 להסכם.

 

  1. עוד נקבע כי בחלוף 9 חודשים של איחור "הדבר יהווה הפרה יסודית של הסכם זה ויזכה את המזמים לפעול בכל סעד המוקנה להם על פי הסכם זה ו/או על פי הדין....". לכן, בימ"ש דוחה טענת הנתבעת מסעיף 30 לסיכומיהם כי אין לחייב אותם בפיצוי מעבר לפיצוי בגין 9 חודשי איחור.

 

  1. לצורך קביעת השומה ליתרת חודשי האיחור, בימ"ש הורה למומחה מטעמו, שהינו גם שמאי, לקבוע שומה. המומחה קבע בסעיף ד' לחוות דעתו כך:

"1. לאור העקרונות, הגורמים והשיקולים דלעיל, הריני מעריך את שווי דמי השכירות לנכס שבנדון כשהוא פנוי וחופשי מכל חפץ וריהוט לתאריך הקובע בסביבות:

                                    11,000 ש"ח לחודש (במילים: אחד עשרה אלף ש"ח לחודש)

  1. יש לציין כי לאורך זמן עלולה לחול ירידה ו/או עלייה בדמי השכירות כפונקציה של הצע וביקוש באזור. שינויים אלה לא ניתנים לחיזוי באזור שבנדון.
  2. יש לציין כי האומדן יכול להשתנות כפונקציה של אופי המו"מ, תקופת השכירות, אופי השוכר תנאי התשלום, הבטחונות וכיו"ב.".

 

  1. הנתבעת לא השלימה גם עם השומה שקבע המומחה ולכן חקרה אותו גם בעניין זה. כתוצאה מהחקירה, בימ"ש הורה למומחה לבצע השלמה ולהודיע אם יש מקום לשינוי השומה שקבע. בחוות דעתו המשלימה, קבע המומחה ביחס לדמי השכירות הראויים, בסעיף ד' לחוות דעתו המשלימה מיום 3.12.20 כך :

"1. על פי תחשיב בשיטת החזר ההון, הגישה הכלכלית, דמי שכירות ממוצע ראוי לדירה הנבדקת 11,460 ש"ח לחודש.

  1. על פי חוזה שנמצא ברשותי לדירה זהה לדירה הנבדקת דמ"ש לשנת 2019: 10,800 ש"ח לחודש
  2. על פי חוזה שהוצג לי לדירה זהה לדירה הנבדקת דמי השימוש לשנת 2020: 12,000 ש"ח לחודש

. לאור הממצאים הנ"ל ולאחר בדיקה חוזרת בסביבה ובנכס שבנדון אני סבור שאין מקום לשנות את חוות דעתי הראשונה."

 

  1. הנתבעת טענה מסעיף 31 לסיכומיה כי חוו"ד של המומחה לא נוגעת לעניין כי לא תיקן חוו"ד. ביום 3.12, לאחר קבלת חוו"ד המשלימה, בימ"ש קצב פרק זמן לצדדים להודיע אם יש מניעה להגשת סיכומים. עמדה לנתבעת האפשרות לשוב ולבקש לחקור המומחה או לבקש לשלוח שאלות הבהרה, אך היא הודיעה כי אין מניעה להגשת סיכומים.

 

  1. גם בעניין השומה השמאית, בימ"ש לא מצא טעות בולטת ובעניין זה הנתבעת לא הגישה חוו"ד נגדית. לכן, בימ"ש מאמץ חוו"ד המומחה מטעמו וקובע כי יש להכפיל יתרת האיחור שנקבעה לשישה חודשים וחצי בסך של 11,000 ₪ לחודש. מכאן שסכום החיוב בגין האיחור עומד על סך של 60,075 ₪ בגין תשעת החודשים הראשונים ובתוספת הסך של 71,500 בגין שישה חודשים וחצי נוספים וסה"כ הסך של 132,250 ₪, לא כולל חישובי הצמדה.

האם האיחור גרם לתובעים מניעת רווח בעת המכירה?

  1. התובעים טענו, כי האיחור במסירה גרם להם מניעת רווחים. המנוחה טענה בכתב התביעה שהתכוונה למכור את הדירה בחודש ינואר 2016, בעת בה סברה כי המסירה עתידה להתבצע באופן מידי. היא מצאה רוכשת בכח והחל מו"מ אינטנסיבי. מחיר הדירה עמד על סך של 4,250,000 ₪. הוחלפו טיוטות בסכום זה, כל ההסכמות הושגו והצדדים הגיעו לכדי טיוטת חוזה מוסכמת עוד במהלך חודש פברואר 2016. ההסכם לא נחתם במועד זה שכן הצדדים המתינו לכך שהמנוחה תקבל את החזקה בדירה.

 

  1. במהלך הזמן שחלף, עקב האיחור במסירה אף מעבר לחודש פברואר 2016 חלו שינויים בנסיבות האישיות של הקונה שאירעו בסמוך למועד קבלת החזקה בפועל. בשל כך לא היה ביכולתה לרכוש את הדירה במחיר שהוסכם. לאחר דין ודברים נאלצה המנוחה להפחית את מחיר הדירה לסך של 4,050,000 ₪. ההסכם נחתם בסופו של יום במחיר בסך של 4,050,000 ₪.

 

  1. המנוחה טענה כי אילו הייתה מתקבלת החזקה בדירה במהלך חודש פברואר, ההסכם היה נחתם על סך של 4,250,000 ₪. לכן, ראתה בנתבעת האחראית הבלעדית לאובדן ההכנסה בסך של 200,000 ₪.

 

  1. הנתבעת טענה בסעיף 37 לכתב הגנתה כי לא הייתה מניעה למכירת הדירה בחודש ינואר 2016. בסעיף 33 לסיכומיה, הנתבעת הפנתה לחקירת שלומי מעמוד 59 ממנה עולה שלא עלה בידיו לבסס הטענה. בסעיף 36 לסיכומיה הפנתה לכך שלא ידע להשיב לשאלה מדוע הטענה לא עלתה בזמן אמת.

 

  1. לצורך הוכחת הטענה כבדת משקל העולה עד כדי חיוב הנתבעת במאות אלפי ₪, הוצגו ע"י התובעים שלוש ראיות בכתב כלהלן.

 

  1. הראיה הראשונה, נספח 12 - טיוטא של הסכם מכר ללא שם הקונה שצוין בכותרתה כי היא לעיון בלבד ו"רק נוסח חתום ע"י 2 הצדדים יחייב את הצדדים". בטיוטא צוין כסכום התמורה, הסך של 4,250,000 ₪. שלומי, העד היחידי מטעם התובעים, חזר בתמציתיות בסעיף 27 לתצהירו על האמור בתמציתיות גם בכתב התביעה בעניין זה, אף ללא הפניה מפורשת לנספח 12, כאשר אינו מפרש מה מקור ידיעותיו בדבר החלפת הטיוטות בין המנוחה לקונה, לרבות מי העביר נספח 12 ולמי ומתי ומי כתב ההערות על פני הטיוטא ומתי. לעניין זה ראו הטענה בסעיף ט' לסיכומי התובעים בו הם מייחסים הפעולה של מציאת קונה למנוחה, שעה שגרסת התובעים הייתה כי שלומי ואמיר ניהלו ענייני המנוחה.

 

  1. הראיה השנייה, נספח 13 – טיוטא נוספת, שוב ללא שם הקונה ואף בכותרתה כתוב באופן מודגש כי היא "טיוטא לעיון בלבד – רק נוסח חתום ע"י 2 הצדדים יחייב את הצדדים". בטיוטא זו כלל לא מוזכר בסעיף 5.1 סכום התמורה שהופיע באותו סעיף בטיוטא הקודמת. כל ההערות לגבי נסיבות העברת הטיוטא שצוינו קודם לכן, יפות גם לגבי ראיה זו.

 

  1. הראיה השלישית הינה נספח 14 – עותק הסכם מכר חתום בין המנוחה ובין גב' רוזין ברגמן שנחתם ביום 9.5.16, שמציין בסעיף 6 הסך של 4,050,000 ₪ כסכום התמורה. כל ההערות לגבי נסיבות חתימת ההסכם, לרבות הקשר בין גב' ברגמן ובין הטיוטות הנזכרות לעיל, יפות גם לגבי ראיה זו.

 

  1. כשם שבימ"ש קבע כי על הנתבעת היה להעיד את המפקח לצורך הוכחת טענתה שהדירה הייתה ראויה למסירה, כך בימ"ש מחיל דין שווה על התובעים וקובע כי מחדלם להעיד את גב' ברגמן שמט הקרקע מתחת לרגליהם בבואם לשכנע בימ"ש כי תוכן תצהירו התמציתי של שלומי בעניין זה, אמת הוא, לרבות הטענה בעלמא "שחלו שינויים בנסיבות אישיות" של גב' ברגמן.

 

  1. לא זו אף זו, כפי שבימ"ש העיר קודם לכן, דומה שניהול מו"מ למכירת הדירה באותה תקופה בה הנתבעת מבקשת לבצע המסירה בכתב החל מחודש נובמבר 2015, מחזקת הטענה של הנתבעת כי שיקולי מו"מ היו מעורבים בגרירת הרגליים של אמיר ושלומי שניהלו באופן מעשי הקשר בין המנוחה לנתבעת.

 

  1. אשר על כן, בימ"ש דוחה טענת התובעים כי הנתבעת אחראית לאובדן תמורה בגין מכירת הדירה בסך של 200,000 ₪.

 

הדרישה להשבת תשלומים בגין ארנונה ודמי ניהול

  1. התובעים טענו כי נשאו בתשלומי ארנונה ודמי ניהול, עוד בטרם קיבלו החזקה בדירה והציגו ראיות לתשלומים אלה. לנוכח מסקנת בימ"ש לגבי תקופת האיחור, בימ"ש מקבל הטענה באופן חלקי, באופן שמפחית סכומי החיוב באופן יחסי לתקופת האיחור במסירה של חמישה עשר חודשים וחצי, מתוך 18 חודשים לשיטת התובעים.

 

  1. בימ"ש דוחה טענת הנתבעת מסעיף 27 לסיכומיה לפיה קביעת פיצוי מוסכם לעניין האיחור במסירה שוללת מהתובעים הזכות לדרוש החזר סכומים ששילמו ביתר. כמו כן, גם אם מדובר בפיצוי ולא בהשבת סכום שהתובעים שילמו במקום הנתבעת, סעיף 25.1 קובע כי אין בקביעת הפיצוי המוסכם לגרוע "מכל פיצוי אחר".

 

  1. לכן, בימ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעים הסך של עשרת אלפים ₪ בגין תשלום ארנונה ובגין תשלום דמי ניהל הסך של 25,000 ₪. סה"כ, בימ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעים הסך של 35,000 ₪.

 

דיון בהוצאות

  1. המנוחה הגישה כתב תביעה בסך של 459,179 ₪. בימ"ש קיבל התביעה באופן חלקי על סך של 165,000 ₪ בלבד. על אף שבימ"ש קיבל התביעה, ולו בחלקה, על בימ"ש להביא בחשבון מכח תקנה 153 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט -2018, הפער המשמעותי בין סכום התביעה ובין הסכום שפסק לבסוף, כאשר עיקר הפער נובע מהטענה לאובדן רווח שהועלתה כלאחר יד.

 

  1. בימ"ש לא מייחס חשיבות להגשת התביעה בנתניה שכן הנתבעת לא עמדה בסופו של יום על טענתה בבקשה לסילוק על הסף כי יש לחייב המנוחה בהוצאות בגין כך. כמו כן, יש פגם ציבורי לכאורה בכך שבעטיה של תניית שיפוט, נאלצים רוכשי דירות ברחבי הארץ להתדיין דווקא בתל-אביב. הדברים נאמרים בזהירות שכן בעובדות המקרה, לא ברור מי עמד על הכנסת תניית השיפוט ורוכשי הדירות היו מיוצגים כדבעי כעולה מתוכן הסכם הבניה.

 

  1. בימ"ש זוקף לחובת הנתבעת הגשת הבקשה לפסילת חוו"ד המומחה. גם בעניין זה, יש פגם לכאורה באופן בו קלה ידם של מתדיינים רבים על הדק הגשת בקשות הפסילה, שעה שהפסיקה מייחדת לעניין זה מבחנים מחמירים. לעניין זה ראה פסק הדין בע"א 1245-07-20 נורית אגמי בע"מ נ' משאבי אנוש (פורסם בנבו). לכן, טוב עשתה הנתבעת עת הסכימה למחיקת הבקשה מיד לאחר הגשתה. עניין נוסף שנזקף לחובת הנתבעת, הוא העלאת טענות לגבי מחדלים של המנוחה עוד לפני חודש אפריל 15. בעניין זה, התברר מחקירת רונן שאין לו ידיעה אישית בנושא.

 

  1. בימ"ש חייב התובעים בהוצאות בגין מחדלם לצרף חוו"ד שמאית מטעמם וחייב אותם לשאת במלוא מימון הביניים להכנת חוו"ד השמאית מטעם מומחה בימ"ש.

 

  1. לכן, לנוכח מכלול השיקולים, בימ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעים שכ"ט בא כוחם בסך של 18,000 ₪ בלבד וכן במחצית מסכום האגרה ששולמה.

 

  1. לנוכח ממצאי המומחה מטעם בימ"ש, הנתבעת תשיב לתובעים מלוא התשלום למומחה בימ"ש.

 

סוף דבר

  1. בימ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעים כלהלן:

 

  1. הסך של 60,750 ₪ צמוד בהתאם להוראות הסכם הבניה עד מועד התשלום בפועל. מכיוון שהתובעים לא ביקשו בכתב התביעה לחייב על פי ההסכם, אלא לפי הערכה, אין מקום להוספת ריבית.

 

  1. הסך של 71,500 והסך של 35,000 ₪, סה"כ הסך של 106,500, צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

 

  1. החזר מחצית האגרות ששולמו ומלוא השכר ששילמו התובעים למומחה בימ"ש צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל.

 

  1. הסך של 18,000 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

 

 

 

 

ניתן היום,  י"ח שבט תשפ"א, 31 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.

                                                                                                 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ