פס"ד בתביעה לביטול העברת נכס ללא תמורה

לפניי תביעה לביטול העברה ללא תמורה.

הצדדים להליך זה הם אחים וילדיהם של המנוחים מ. ש. ז"ל וז. ש. ז"ל (להלן: "המנוח" ו"המנוחה" בהתאמה).

המנוח והמנוחה נפטרו בשנת 0000 ו-0000 בהתאמה והשאירו אחריהם צווי ירושה לפיהם הצדדים להליך זה הם יורשי המנוחים בחלקים שווים (1/6 לכל יורש).

התביעה הוגשה ע"י מר ג. ש. (להלן: "התובע 1") וע"י מר ד. ש. (להלן: "התובע 2"), כנגד מר צ. ש. (להלן: "הנתבע 1"), מר ש. ש. (להלן: "הנתבע 2"), מר מ. ש. (להלן: "הנתבע 3") וגב' ח. ק. (להלן: "הנתבע 4").

עיקרי טענות התובעים

1. הנתבע 1 הוא הבעלים של בית מגורים ברח' ____בעיר ____ הידוע כגוש ____, חלקה __; תת חלקה: __ (להלן: "הנכס"). הנתבע 1 מתגורר בנכס, שהיה שייך למנוחים והיה אמור להתחלק בין היורשים באופן שווה אולם הנכס הועבר לנתבע 1 בהעברה ללא תמורה.

    

2. הנתבעים 2-4 הם יורשי המנוחים, אשר למרות בקשות התובעים, סירבו להצטרף לתביעה כתובעים ולכן צורפו כנתבעים, בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 21.11.24.

    

3. למנוחים היו שתי דירות, האחת בקומה הראשונה (להלן "דירת המגורים") והנכס, שהיה מצוי בקומה השנייה. דירת המגורים הועברה לבעלות היורשים בשנת 2015, נמכרה באותה שנה ותמורתה חולקה באופן שווה בין הצדדים.

    

4. למנוחים נרשמה זכות שכירות בנכס והבעלות בה נרשמה ב-1989. שנה לאחר מכן בשנת 1990 הועברה זכות השכירות של המנוחים לנתבע 1 ללא תמורה.

    

5. ההעברה ללא תמורה של הנכס נעשתה במרמה, תוך ניצול חולשתם השכלית ותמימותם של המנוחים, ללא ידיעת יתר הצדדים.

    

6. ביום 00.0.2010, עם השלמת רישום הנכס בלשכת רישום המקרקעין, הנתבע 1 נרשם כבעלים מכוח מכר ללא תמורה.

    

7. מצבם הבריאותי של המנוחים לא היה טוב, המנוח אשר נפטר בשנת 0000, סבל במשך העשור האחרון לחייו מדמנציה קשה, אפילפסיה, מחלה קשה בכבד וכן מאירועים מוחיים חוזרים ונשנים. כמו כן, הוא כלל לא היה מדבר ולא מתקשר עם סביבתו.

    

8. המנוחה אשר נפטרה בשנת 0000, לא ידעה קרוא וכתוב ולא הייתה לה כל עמדה עצמאית, שכן עשתה, כך לטענת התובעים, ככל שהורה לה המנוח/ או כפי שעשה המנוח.

    

9. הנתבע 1 ניצל את מצבם של המנוחים והחתים אותם על טפסים ומסמכים לצורך העברת הנכס על שמו, ללא ידיעת התובעים וללא ידיעת שאר האחים.

    

10. התובעים כמו יתר האחים, סברו כי הנכס הינו בבעלות המנוחים, וציפו למכירתו וחלוקת תמורתו בין היורשים באופן שווה. לאחר מות המנוחים, המכירה עוכבה בטענות שונות שהעלה הנתבע 1 שהתגורר בנכס.

     

11. בשנת 2019, בעת ויכוח בין התובעים לנתבע 1 על מכירת הנכס וחלוקת תמורתו בין היורשים, ציין הנתבע 1 כי הנכס בבעלותו ואין לו כל כוונה למכור אותו ו/או לחלק את תמורתו באופן שווה בין היורשים.

     

12. מאותו מועד ניסו הצדדים להגיע להסכמות עם נתבע 1 בנוגע למכירת הנכס וחלוקת תמורתו בין היורשים, אולם ללא הועיל ולמעשה לא נותרה בידי התובעים ברירה זולת הגשת תביעה זו.

     

13. אין הסכם בכתב בין הנתבע 1 לבין המנוחים כנדרש בעסקאות מקרקעין באשר להעברת הנכס. וגם אילו היה הסכם כזה דינו להתבטל מכוח סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") שכן הנתבע 1 ניצל את מצבו הקוגניטיבי הקשה של המנוח, את מצוקתו וחולשתו השכלית וכן את תמימותה של המנוחה.

     

14. כמו כן, דינו להתבטל גם מכוח סעיף 15 לחוק החוזים, שכן הנתבע 1 הטעה את הוריו לחשוב שהנכס יהיה של כל היורשים בשעה שהנכס נרשם על שמו בלבד.

     

15. יש להורות על ביטול ההעברה ללא תמורה של הנכס מהמנוחים לנתבע 1.

     

    עיקרי טענות הנתבעים

     

16. יש לדחות את התביעה על הסף, עקב העדר עילה והעדר יריבות.

     

17. הנכס הועבר לנתבע 1 על ידי המנוחים בשנת 1990 והזכויות בו נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כבר בשנה זו. כעת, לאחר 35 שנים, התובעים עותרים לביטול העברה זו.

     

18. רישום בלשכת המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו.

     

19. הנטל להוכיח כי 'מצב דברים' אינו משקף את הרישום הוא נטל כבד ביותר.

     

20. תביעתם של התובעים התיישנה וכן מדובר בשיהוי ניכר ואדיר העולה לכדי ויתור.

     

21. קיים העדר יריבות בין התובעים לנתבעים 2-4 אשר אינם בעלי זכויות בנכס. צירוף נתבעים אלו נעשה ממניע זר, שלא כדין, נקמנות גרידא, חוסר תום לב והכל תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

     

     

     

     

22. יש להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

     

23. הנכס אינו חלק ממסת עיזבון המנוחים ומלוא הזכויות בו הן של הנתבע 1, בהתאם לרישום בלשכת רישום המקרקעין מיום 00.00.1990 ובהתאם להעברה ללא תמורה, שבוצעה ע"י המנוחים.

     

24. הנכס נרכש מחברת ___ (להלן: "החברה") ביום 00.00.1987, במימון כספי מלא של הנתבע 1, עקב דרישתה של החברה לבטל את הזכות לדיור ציבורי שניתנה למנוחים. המנוחים, שהיו חסרי אמצעים כלכליים, פנו לילדיהם לממן את ההוצאות בגין תביעת פינוי וסילוק יד שהוגשה על ידי החברה, ואף אחד מבני המשפחה לא היה מוכן לממן הוצאות אלה, למעט הנתבע 1.

     

25. במסגרת ההליך המשפטי נקבע כי תינתן למנוחים האפשרות לרכוש את הנכס מהחברה על פי שווי שוק חופשי, בפרק זמן קצוב.

     

26. הצדדים להליך זה, למעט הנתבע 1, סירבו בתוקף לממן את רכישת הנכס. מנגד, הנתבע 1 הביע רצון לרכוש את הנכס ולהמשיך להתגורר בו. רכישת הנכס מומנה במלואה מכספי הנתבע 1.

     

27. הנתבעים 2-4 וגם המנוחים, נתנו את הסכמתם המפורשת לנתבע 1 לרכוש את הנכס עוד בשנת 1987. לפיכך, יש לראות בהסכמתם ובהצהרתם כמחייבת ללא עוררין.

     

28. התובעים מונעים מבצע כסף, מנסים בהליך זה לחזור בהם מהסכמותיהם והצהרותיהם המפורשות שנחתמו על ידם בכתב ויתור כבר בשנת 1987.

     

29. כל הפעולות שנעשו על ידי המנוחים ופעולותיו של נתבע 1 באשר לנכס, נעשו בשיתופם, ידיעתם ותמיכתם המפורשת של כל בני המשפחה, לרבות של התובעים.

     

30. בסמוך לרכישת הנכס על ידי הנתבע 1, ביום 00.0.1987, חתמו המנוחים על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת הנתבע 1, המייפה את כוחו לבצע העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. וביום 00.00.1990 חתמו המנוחים על הסכם העברת הזכויות בנכס על שם הנתבע 1.

     

     

     

31. ביום 00.0.1990 בוצעה פעולת העברת הזכויות על שם הנתבע 1.

     

32. המנוחים היו צלולים, בריאים בגופם ובנפשם וחתמו מרצונם החופשי, בידיעה ברורה ובהסכמה מלאה על מסמכי העברה ללא תמורה בפניהם של עו"ד מ. ו. ועו"ד י. ח.

     

33. התובעים לא הציגו אף לא ראשית ראיה על מצבם הרפואי של המנוחים במועד העברת הזכויות ללא תמורה לנתבע 1.

     

34. טענות התובעים כי הזכויות הועברו רק בשנת 2010 מוכיחה העדר הבנה של התובעים את התנהלות מרשם המקרקעין. שכן הנתבע 1 נרשם כבעלים של הנכס כבר ביום 00.0.1990 ואילו בשנת 2010 בוצעה חלוקה והסדרת קרקעות באופן אוטומטי, וזכות החכירה במסגרת הליך של 'הקניית בעלות' של רמ"י, הפכה לבעלות שנרשמה על שם הנתבע 1.

     

35. במהלך שנת 2009 ניסה התובע 1 לחזור בו מהסכמותיו והצהרותיו בכתב הוויתור עליו חתם בשנת 1987, משכך, ולמען הזהירות ביקש הנתבע 1 מכל האחים לחתום בשנית על כתב ויתור בפניו של עו"ד ד. ע. שאימת ואישר את חתימתם.

     

36. מדובר בשכונה שהייתה בעברה שכונת מצוקה, מוכת פשע עם תשתיות רעועות ואילו כיום מדובר באזור מרכזי עם נגישות גבוהה (רכבת קלה) ומתהווים פרויקטים של פינוי בינוי ובניה חדשה ועל כן נזכרו התובעים בטענותיהם הנובעות מקנאה וחרטה על מעשיהם דאז.

     

37. לאחר פטירת המנוחים, נחתם בין היורשים ביום 00.0.2011 הסכם לחלוקת הירושה - ומינוי מנהל עיזבון לצורך מכירת דירת המגורים (להלן: "ההסכם"). ההסכם אושר ואומת ע"י עו"ד מ. מ.- ה. ובשנת 2015 בוצע הליך המכירה וכספי התמורה חולקו באופן שווה בין היורשים. במסגרת ההסכם הנכס לא אוזכר אף לא ברמז כי לכולם היה ברור כי הנכס אינו חלק מעיזבון המנוחים.

     

38. התובעים מסתירים בחוסר תום לב מבית המשפט מסמכים שהם חתמו עליהם שעניינם ויתור מוחלט וסופי שלהם על כל זכות בדירה נשוא הליך זה, ומתעלמים ממשמעות החתימה.

     

    התפתחות דיונית

     

39. ביום 9.3.25 התקיים קדם משפט, במסגרתו, בין היתר, בית המשפט הפנה לתובעים שאלות, על מנת לחדד סוגיות אשר עלו מכתב ההגנה.

     

40. הנתבעים ביקשו להורות על הפקדת ערובה. על יסוד בקשה זו ובהעדר התנגדות התובעים לבירורה אגב הדיון, בתום הדיון ניתנה החלטה, בה נקבע, בין היתר, כדלהלן:

     

    "לפניי בקשת הנתבעים להורות לתובעים להפקיד ערובה על סך של 50,000 ₪ לשם הבטחת הוצאותיהם (להלן: "הבקשה").

     

    הבקשה הוגשה במסגרת תביעת התובעים לביטול העברת נכס מקרקעין ללא תמורה, וזאת לקראת דיון קדם משפט, כחלק רשימת הבקשות.

     

    בתמצית, התביעה עוסקת בביטול העברת זכויות בנכס מקרקעין (להלן: "הנכס"), אשר היה בבעלות הורי הצדדים והועבר על שם הנתבע 1 בשנת 2020, ראו: ס' 17 לכתב התביעה.

     

    במסגרת כתב ההגנה העלו הנתבעים מספר טענות, לרבות טענת התיישנות וטענת היעדר יריבות בין התובעים לבין הנתבעים 4-2.

     

    בדיון שהתקיים היום (להלן: "הדיון") חזרו הנתבעים על בקשתם להורות על הפקדת ערובה, תוך שטענו, בין היתר, כי התביעה נעדרת כל עילה, ראו: פרוט' עמ' 2 ש' 20-16. הנתבעים אף הוסיפו וטענו כי ההליך המשפטי מצריך את השקעת משאבים, לרבות תשלום שכ"ט לבאי-כוחם.

     

    לתובעים ניתנה אפשרות לברר את הבקשה כ"בקשה בכתב", ואולם, הם הסכימו כי היא תתברר במסגרת הדיון, ראו: פרוט' עמ' 2 ש' 34. מכאן ניתנת החלטתי זו.

     

    לאחר עיון במלוא המסכת העובדתית והראייתית שבפניי – ומבלי להביע, בשלב זה, עמדה נחרצת באשר לסיכויי התביעה – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

     

    סמכותו של בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע מעוגנת בהוראת תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, הקובעת:

     

    "(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

    (ב) לא ניתנה הערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה"

     

    תכליתה של ההוראה זו, אשר מסמיכה את בית המשפט להטיל על תובע הפקדת ערובה, "הינה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" ראו: רע"א 7543/04 שמואל ליסטר נ' אשר ליסטר (03.10.2004);: רע"א 4341/24 פלוני נ' פלוני (4.6.2024).

     

    כידוע, השיקולים המנחים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו להורות על הפקדת ערובה, הם, בין היתר, מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי התביעה, מורכבות ההליך, זהות הצדדים והתנהלותם ותום לבם  ראו: רע"א 10142/17 עודד גולד נ' עמנואל ברגמן (28.1.28); רמ"ש 41932-07-24 פלונית נ' אלמונית ואח' (9.9.2024).

     

    באשר לסיכויי התביעה – כפי שפורט בהרחבה בהחלטתי מיום 8.1.25, התובעים פנו בעבר ללשכת הסיוע המשפטי (להלן: "הלשכה"), בבקשה לקבל ייצוג משפטי לצורך ניהולו של הליך דנן. בקשתם נדחתה בשל חוסר סיכויי משפטי, ואלה ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, במסגרת עש"א 00000-00-00, אשר דחה את ערעורם. במילים אחרות, הן הלשכה והן בית המשפט המחוזי הגיעו לכלל מסקנה כי התביעה, על פני הדברים, חסרה כל סיכויי משפטי, ואיני יכול להתעלם ממסקנה זו.

     

    באשר למצב הכלכלי של התובעים – במהלך הדיון התובע 1 טען כי אין ביכולתו להפקיד את הערובה, שכן הוא מתקיים מקצבת נכות בלבד. ואולם, טענתו זו לא הוכחה בדרך כלשהיא – כאשר לא הייתה כל מניעה להגיש מסמכים לקראת הדיון או במהלכו, לשם הוכחה טענתו, שכן בהחלטה מיום 27.2.25 נקבע כי הבקשה תידון בדיון. יתר על כן, סבורני כי בטענתו זו יש דווקא כדי לחזק את הצורך בהפקדת הערובה. שכן, לאור המסקנה האמורה בדבר סיכויי התביעה, ובמקרה שזו תדחה, הנתבעים עלולים להיתקל בקושי לגבות את הוצאות המשפט, במקרה שייפסקו.

     

    באשר להתנהלות התובעים ותום ליבם – על אף שהנכס רשום על שם הנתבע 1 בלבד, התובעים הגישו את תביעתם נגד ארבעת הנתבעים. ניסיונותיו של בית המשפט להבין מדוע התביעה הוגשה נגד הנתבעים 4-2, מהו הסעד המבוקש כנגדם, ומהי היריבות בינם לבין התובעים – לא הניבו פרי, ראו: פרוט' עמ' 1 ש' 25-23. שכן, על פני הדברים, נראה כי לא מתקיימת כל יריבות בין התובעים לנתבעים 4-2, וזאת משעה שהנכס רשום על שם הנתבע 1 בלבד.

     

    באשר למורכבות ההליך – בשלב זה, קיים קושי לקבוע את מידת מורכבות ההליך, אולם נראה כי אין זה קריטריון שיש בו כדי להשפיע על עצם הפקדת הערובה, וזאת בשונה מגובהה. עם זאת, נתתי את דעתי לכך שאחד מן הנתבעים מתגורר בחו"ל, והגעתו לישראל לצורך התייצבות לדיונים, תדרוש ממנו השקעה כספית מוגברת.

     

    חרף קבלת הבקשה, מצאתי להורות על הפקדת ערובה בשיעור של 30,000 ₪, ולא בשיעור של 50,000 ₪ כפי שהתבקש. נראה כי עיקר ההוצאות של הנתבעים הן בגין שכ"ט עו"ד, כך שבמצב דברים זה, היה מצופה מן הנתבעים לצרף או לחילופין להגיש, הסכם שכ"ט – אך הדבר לא נעשה. לאור כך, אין לי אלא לקבוע את גובה הערובה, על דרך אומדנה.

     

    הערובה תופקד בתוך 20 ימים, שאם לא כן, יימחק כתב תביעתם."

     

41. התובעים פעלו על פי ההחלטה מיום 9.3.25 והפקידו את הערובה. לאור עובדה זו, נקבע מועד להוכחות, חקירת הצדדים ולסיכומים בעל פה בתום הדיון ליום 28.4.25.

     

    הכרעה

     

42. לאחר עיון במלוא התשתית העובדתית והראייתית, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות מהטעמים אשר יפורטו להלן.

     

43. במסגרת הסיכומים שנשמעו בעל פה בתום הדיון שהתקיים ביום 28.4.25, התובעים זנחו למעשה את כלל הטענות שהועלו בכתב התביעה. סיכומי התובעים נפרשו, למעשה, על פני 9 שורות בלבד ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 18-26 והתובעים לא התייחסו כלל ועיקר במסגרתם לטענת עושק והטעיה.

44. כך גם באשר לטענה בדבר חוסר כשירות של המנוח, טענה זאת הוזכרה בסיכומים ללא כל פירוט, והתובעים הסתפקו בטיעון לפיו המנוח לא היה כשיר בשנת 1995 ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 20-21, כאשר רישום הנכס על שם הנתבע 1 הושלם כבר בשנת 1990. אי לכך לטיעון זה אין כל משקל ממשי ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח במועד העברת הנכס על שם הנתבע 1.

     

45. כידוע, דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא יידרש לה ראו: רע"א 3149/24 רבין מגידש נ' יואב מגידש ואח' (25.9.2024).

     

46. במצב דברים זה, ניתן היה למעשה לעצור כאן ולדחות את התביעה. עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס לטענות המרכזיות של התובעים, תוך דחיית טענות אלה.

     

47. בראש ובראשונה, יש לדחות את טענת התובעים בדבר זיוף חתימות ראו: פרוט' עמ' 6 ש' 13-17, עמ' 7 ש' 3, 32, עמ' 8 ש' 27, 33, עמ' 9 ש' 9-12, 17-18, עמ' 15 ש' 6.

     

48. ידוע כי, טענת זיוף ומרמה, מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה ראו: תמ"ש 3977-12-20 פלונית נ' אלמונית ואח' (24.10.2023) ועל טוען טענת זיוף מוטל נטל ההוכחה מוגבר ראו: ע"א 2275/90 לימה החברה הישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מ"ז(2) 605, 615; ת"א (מחוזי חיפה) 58915-12-21 סמן טוב נ' קוואלטי קרדיט פאנד, שותפות מוגבלת (14.2.2023). בענייננו, התובעים לא הצליחו להרים נטל זה.

     

49. לא זו אף זו, דרך המלך להוכחת טענת זו היא באמצעות מינוי מומחה להשוואת כתבי יד שיש לו את הטכנולוגיה והידע המקצועיים לבדיקה שכזו ראו: רמ"ש 17188-06-10 נ.א. נ' ר.א. (19.10.10); ת"ע 59895-05-21 כ' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (4.12.2023).

     

50. ביום 25.2.25 ניתנה החלטה בה נקבע, בין היתר, כי עד ליום 5.3.25, רשאי כל צד להגיש רשימת בקשות ואי הגשתה במועד, משמעותה ויתור על הגשתה בעתיד. התובעים לא הגישו בקשה למינוי מומחה להשוואת כתב יד או כל בקשה אחרת מטעמם בנושא זה. בתוך כך, יש לדחות את עתירתם למינוי מומחה להשוואת כתב יד במהלך שמיעת ראיות ראו: פרוט' עמ' 6 ש' 22 ולקראת השמעת סיכומים ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 15-16.

     

     

51. נוסף על כך, בקדם משפט שהתקיים ביום 9.3.25 – ובשלב זה ראיות הנתבעים היו מונחות לפני התובעים – ואלו לא טענו כי החתימות זויפו. משכך, יש להתייחס לטענת ה"זיוף" כאל טענה כבושה, שערכה ומשקלה מועטים ביותר השוו: ת"א 70104-07-20 רדיאן ואח' נ' נסירה ואח' (9.12.2023).

     

52. לאור האמור, אני דוחה את טענות התובעים כי החתימות אשר מופיעות על גבי המסמכים שהוגשו מטעם הנתבעים מזויפות.

     

53. יתר על כן, הנני מקבל את טענת הנתבעים כי עילת התביעה התיישנה ראו: פרוט עמ' 17 ש' 29. התובעים טענו אומנם כי נודע להם לראשונה בשנת 2019 שהמנוחים העבירו את הנכס על שם הנתבע 1 ראו: פרוט' עמ' 1 ש' 11-19, עמ' 8 ש' 5-6 ואולם בפועל, כבר בשנת 1987 התובעים חתמו על כתב וויתור, בו הצהירו כי ידוע להם שהנכס נרכש עבור הנתבע 1 ראו: נספח 4 לתיק המוצגים של הנתבעים.

     

54. ס' 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע:

     

    "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

    (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

    (2) במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.

     

55. ביחס לשאלה מתי "נולדת" עילת התביעה, נקבע בפסיקה כי מרוץ ההתיישנות נפתח במועד שבו התגבשו כל העובדות הדרושות להוכחת התביעה. תנאי נוסף לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא קיומו של "כוח תביעה", קרי אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש ראו: ע"א 5474/18 אוניפארם בע"מ נ' Glaxo SmitkKline p.l.c (18.6.2024).

     

56. ס' 6 לחוק המקרקעין קובע:

     

    "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה"

     

     

     

     

57. ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע:

     

    "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"

     

58. סעיף 8 קובע כי בנסיבות שבהן התובע לא ידע את העובדות המהוות את עילת התובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" – תושעה תקופת ההתיישנות עד למועד גילוי העובדות. המבחן לקביעת מועד הגילוי בהתאם לסעיף 8 הוא מבחן אובייקטיבי. לפיו, על התובע להראות כי הוא לא ידע בפועל את העובדות הרלוונטיות; וכן כי מנקודת מבט של תובע סביר הוא גם לא היה יכול לדעת את העובדות הללו ראו: ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרסקו, חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפירוק) רו"ח ד"ר נס ורו"ח אלי שפלר נ' קוסט פורר גבאי את קסירר (שותפות רשומה) (7.6.2023).

     

59. במצב דברים זה, כאשר כבר בשנת 1987 התובעים חתמו על כתבי הוויתור, לא עלה בידיהם להוכיח כי נודע להם לראשונה רק בשנת 2019 שהמנוחים העבירו את הנכס לנתבע 1.

     

60. חיזוק נוסף למסקנה זו נובע מן העובדה שהנכס לא הוזכר בהסכם ראו: נספח 10 לתיק המוצגים של הנתבעים, פרוט' עמ' 6 ש' 9-11, בו צוין "ברחל בתך הקטנה" כי הוא עוסק ב"כל עיזבונם של ההורים ז"ל" ראו: ס' 3 להסכם.

     

61. בעניין זה מקובלת עליי גם טענת הנתבעים כי לא סביר שלאחר מות המנוחים, על פני תקופה ממושכת (המנוח נפטר בשנת 0000 והמנוחה נפטרה בשנת 0000), התובעים לא ביקשו להיכנס לנכס או ליהנות מפירותיו בדרך כזאת או אחרת ראו: פרוט עמ' 19 ש' 12-13, כשהם יודעים שהנתבע 1 מתגורר בנכס ראו: ס' 4 לכתב התביעה.

     

62. במילים אחרות, גם אם אתייחס לתביעה כתביעה במקרקעין – שכן כל אימת שמשמעות התביעה היא שינוי במצב הזכויות הקנייניות במקרקעין, יש לסווג את התביעה כתביעה במקרקעין לצורך חוק ההתיישנות ראו: רע"א 5596/23 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' רחמין (7.1.2024) – עדיין יש לראות בה כתביעה שעילתה התיישנה בחלוף 25 שנים ממועד בו חתמו התובעים על כתבי הוויתור לכל המוקדם, דהיינו בשנת 2012 או ממועד בו הושלמה העברת הזכויות בנכס על שם הנתבע לכל המאוחר, דהיינו בשנת 2015.

     

63. גם אם הייתי מקבל את טענת התובעים כי נודע להם לראשונה בשנת 2019 שהנכס נרשם על שם הנתבע 1 – ואינני מקבל טענה זו כאמור – עדיין יש לדחות את התביעה לגופה שכן אף לא אחת מטענותיהם הוכחה בפניי.

     

64. הטענה המרכזית של התובעים היא כי המנוח לא היה כשיר ראו: ס' 18-19 לכתב התביעה והמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ראו: ס' 20 לכתב התביעה.

     

65. בע"א 8023/16 לילך נוזית ארביב אור נ' חנה מרגרט פנטופט ג'נאח (20.8.2019) נפסק כי:

    "החזקה שלפיה "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט" (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). חזקה היא שאדם כשר לעשיית פעולות משפטיות, בהן התקשרות בחוזה מתנה, והכופר בכשירות זו עליו הראיה (ראו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מח(3) 705, 716 (1994)). כן נפסק כי הנטל לסתור חזקת כשירות לאחר מותו של אדם הוא כבד ביותר (ראו והשוו: ע"א 724/87 כלפה נ' גולד פ"ד מח(1) 22, 30 (1993)), ולא די בהעלאת ספקות גרידא על מנת לעמוד בנטל זה (ראו והשוו: ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל פ"ד מג(1) 760, 763 (1989))."

     

66. עוד נפסק כי "הנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית הזו, לאחר מותו של אדם, הינו כבד ביותר", ראו: ת"ע 24485-02-10‏ מ.ז. נ' פ.ז. (2.10.12). לצורך כך, נדרשות "הוכחות מוצקות ומגובות באסמכתאות" ראו: ת"ע 52830-01-20 פלונית נ' פלוני (24.10.2023).

     

67. המועד הרלוונטי לבחינת כשרותו של אדם אשר נטען, כי הוא נעדר כשירות, הוא מועד ביצוע הפעולה המשפטית ראו: עמ"ש 52719-06-20 א.' נ' ב. (2.3.2022).

     

68. בענייננו – אין מחלוקת עובדתית כי הנכס נרשם על שם הנתבע 1 בשנת 1990 ראו: פרוט' עמ' 6 ש' 4-5. במצב דברים זה, על התובעים להוכיח כי במועד זה, המנוח לא היה כשיר במישור הקוגניטיבי לחתום על מסמכי העברה.

     

69. בחינת כשרותו של אדם היא עניין שברפואה שעל מנת להוכיחו יש להביא חוות דעת רפואית או עדות אחרת. משכך, נוהגים בתי המשפט למנות מומחים רפואיים לשם הגשת חוות דעתם ביחס לשאלה זו ראו: תמ"ש 22300-10-17 י.פ. נ' א.פ. (22.7.2024).

70. במקרה שלפניי, התובעים לא ביקשו למנות מומחה לצורך קביעת כשירות המנוח וטענתם כי המנוח לא היה כשיר במועד הרלוונטי להעברת הזכויות בנכס, לא הוכחה.

     

71. התובע 1 אומנם טען כי המנוח לא היה כשיר בשנת 1995 ואף שנים קודם לכן ראו: פרוט' עמ' 13 ש' 7, 19, עמ' 16 ש' 31, 33, עמ' 17 ש' 4, 8 ואולם, לא עלה בידו להוכיח כי המנוח לא היה כשיר בשנת 1990 – המועד הרלוונטי, בו הועברו הזכויות בנכס על שם הנתבע 1.

     

72. בעניין זה יש להביא בחשבון את עדות הנתבעים לפיה מצבו הקוגניטיבי של המנוח החל להתדרדר שנתיים-שלוש לפני פטירתו – דהיינו בשנת 1996 לערך ראו: פרוט' עמ' 12 ש' 26-27, עמ' 13 ש' 5-6, עמ' 16 ש' 29-32.

     

73. הנתבעים אומנם הגישו תיק מוצגים, הכולל מסמכים רבים בעניין מצבו הבריאותי של המנוח, ואולם, המסמך היחיד אליו הפנה התובע 1 בדיון הוא מסמך משנת 1996 ראו: פרוט' עמ' 13 ש' 19, עמ' 16 ש' 33, דהיינו כ-6 שנים לאחר השלמת העברת הזכויות בנכס על שם הנתבע 1.

     

74. מלבד מסמך זה משנת 1996 שאינו רלוונטי למועד העברת הזכויות בנכס על שם הנתבע 1, התובעים לא הפנו לכל מסמך נוסף, המלמד על מצבו הקוגנטיבי של המנוח בשנת 1990 ואין בעובדה כי התובעים הגישו את תיק המוצגים, המונה עשרות אם לא מאות עמודי מסמכים ראו: מנספח 4 ואילך לתיק המוצגים של התובעים, כדי לסייע להם, שכן על פי הפסיקה, אין להטיל על בית המשפט לבצע מלאכה של סינון ומיון מסמכים ראו: תמ"ש 16831-11-14 פלוני ואח' נ' פלוני ואח' (4.4.2022).

     

75. לאור האמור, אני קובע כי לא הוכחה טענת התובעים לפיה המנוח לא היה כשיר במישור הקוגניטיבי, לבצע את העברת הזכויות על שם הנתבע 1.

     

76. באופן דומה, לא הוכחה טענת התובעים כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב.

     

77. ביום 00.0.90 המנוחה חתמה על הסכם העברת הזכויות על שם הנתבע 1 ובהתאם להלכה הפסוקה, חתימה על חוזה, מבטאת את הבנתו של החותם והסכמתו לאמור בחוזה, כאשר חזקה כי החותם מכיר את תוכן המסמך עליו חתם ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור , פ"ד יט(2) 113); תמ"ש 4385-03-20 ח. נ' ח. (המנוח) ואח' (17.10.2023).

     

     

78. על המבקש לסתור את החזקה האמורה להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות ראו: ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נד(3) 591.

     

79. במקרה שלפניי, החזקה לא נסתרה בדרך כלשהי. נוסף על כך, הסכם העברת הזכויות, שהוא המסמך המרכזי, באמצעותו הועברו הזכויות בנכס על שם הנתבע 1, נחתם לפני שני עורכי דין ראו: נספח 6 לתיק המוצגים של הנתבעים. עובדה זו מחזקת את החזקה, לפיה המנוחה הבינה על מה חתמה. הוא הדין, בשינויים המחויבים, הן ביחס לשטר העברת זכות שכירות, שנחתם על ידי המנוחה ביום 00.0.90 לפני עורך דין ח. ראו: נספח 6 לתיק המוצגים של הנתבעים והן ביחס לתצהיר העברת הזכויות בנכס על שם הנתבע 1 שנחתם על ידי המנוחה ביום 00.0.09 ואומת ע"י עו"ד ד. ע. נוטריון שהוא "בן כיתה" של התובע 2 ראו: פרוט' עמ' 9 ש' 16 .

     

80. לאור האמור, אני קובע כי לא הוכחה לפניי טענת התובעים שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב.

     

81. במילים אחרות, התובעים לא הוכיחו את טענותיהם המרכזיות, אשר היוו מבחינתם את עילת התביעה ודין התביעה להידחות גם מטעם זה.

     

82. ער אני לדרישת התובעים להפנות את הצדדים לפוליגרף ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 16.

     

    ראשית, במהלך החקירה התובע 1 שאל את הנתבעים על הסכמתם לעבור בדיקת פוליגרף ושאלה זו נפסלה על ידי בית המשפט ראו: פרוט' עמ' 11 ש' 10-13, עמ' 16 ש' 4-6 בהיותה שאלה פסולה מעיקרה, כאשר בדיקת פוליגרף אינה קבילה בהעדר הסכמה ובהעלאתה בעת הדיון ראו: תמ"ש (ת"א) 038920/06 ג'. מ. נ' ג'. י. (30.4.07).

     

    שנית, בע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"ד מב (1) עמ' 462 התווה בית המשפט את הדרך להגשת ממצאי בדיקת פוליגרף בהליך אזרחי ונקבע כי נדרשת הסכמה מפורשת של בעלי הדין לעריכת בדיקה זו ראו גם: תמ"ש (ת"א) 011492/07 ש.מ. נ' ל.ג. (26.6.2007). בתוך כך, אין כל מקום להיענות לדרישה להפנות את הצדדים לבדיקת פוליגרף, כאשר זו מועלית לראשונה בתום שמיעת ראיות, לקראת השמעת סיכומים, מבלי שנתקבלה הסכמה מפורשת של כלל בעלי הדין לכך.

     

83. התוצאה היא כי התביעה נדחית.

     

     

     

    פסיקת הוצאות משפט

     

84. מתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), עולה כי ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות, ובמקרים חריגים בהם מוצא בית המשפט שקיים טעם מיוחד שלא לחייב בהוצאות – הוא רשאי להימנע מכך, ראו: תקנה 152 לתקנות; ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022); רע"א 1689/24 דמיטרי ינקילוב נ' מרינה נחשונוב שמחייב (21.3.2024).

     

85. "פסיקת הוצאות נועדה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין – כך על פי הקבוע בתקנות 151(א) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)). ההוצאות נדרשות להיות סבירות והוגנות, ועל שיעורן לבטא איזון ראוי בין הבטחת זכות הגישה לערכאות ובין הגנה על זכות הקניין של הפרט, תוך שמירה על שוויון בין בעלי הדין (תקנות 152 ו-151(ב) לתקנות)", ראו: רע"א 2507/24 אמירן לבון נ' ד"ר שולמית שרון ואח' (14.4.2024).

     

86. במסגרת הסיכומים, הנתבעים לא פירטו את סכום ההוצאות, שנגרמו להם לצורך ניהול ההליך ולא צירפו אסמכתאות מתאימות ראו: תקנה 155 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 , על כן יש לראותם כמי שהותירו את ההכרעה בעניין זה לשיקול דעת בית המשפט, ראו: תלה"מ 42974-05-22 פלוני נ' פלונית (10.11.2024).

     

87. בנסיבות אלה, כאשר לצורך בירור ההליך נדרשו הנתבעים להגיש כתב הגנה, וההליך הסתכם בקיום קדם משפט ודיון הוכחות, סבורני כי יש לחייב את התובעים בהוצאות משפט בשיעור של 30,000 ₪ אשר משקף את הוצאותיהם של הנתבעים בהליך זה, כולל שכ"ט עו"ד וכך אני מורה.

     

88. המזכירות תעביר את העירבון שהופקד על ידי התובעים לנתבעים באמצעות ב"כ ותסגור את התיק.

     

89. זכות ערעור כדין.

     

    מתיר את פרסום פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ו' אייר תשפ"ה, 04 מאי 2025, בהעדר הצדדים.