אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בשתי תביעות לאיזון משאבים ולמזונות אישה

פס"ד בשתי תביעות לאיזון משאבים ולמזונות אישה

תאריך פרסום : 14/07/2019 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה חיפה
4283-07-14,52103-09-14
04/03/2018
בפני השופטת:
שלי אייזנברג

- נגד -
התובעת:
נ' ו'
עו"ד אלכס גרינשטיין
הנתבע:
ג' ו'
עו"ד סאלח עבדאללה
פסק דין
 

 

ההליך

  1. בפני בית המשפט תלויות ועומדות שתי תובענות בעניינם של הצדדים:

תמ"ש 4283-07-14 תביעה לאיזון משאבים שהגישה התובעת.

ותמ"ש 52103-09-14  תביעת התובעת למזונות אישה.

 

  1. הצדדים הינם בני זוג דרוזים, שהתארסו בשנת 1987 ונישאו בשנת 1990.

בני הזוג התגרשו בחודש 12/2014.

מנישואיהם נולדו שלושת ילדיהם הבגירים. עת החל ההליך בנם של הצדדים היה חייל בשירות חובה ובתם הקטינה תלמידת תיכון, במרוצת ההליך בגרה הקטינה.

 

  1. מראשית הנישואין ובמשך 23 שנים התגוררו הצדדים בביתם ב----. בחודש 11/13 נמכר בית הצדדים ע"י הנתבע, והצדדים עברו להתגורר עם ילדיהם בדירה שכורה.

בחודש 4/14  עזב הנתבע את הדירה השכורה והצדדים נפרדו.

 

  1. בדיון שהתקיים בפני ביום 14.1.15 הסכימו הצדדים לפנות לגישור, כאשר בתקופת הגישור נטל על עצמו הנתבע התחייבות לשלם לתובעת סך של 5,000 ₪ לחודש כדלקמן:

 1,400 ₪ עבור מזונות הבת הקטינה.

500 ₪ מזונות הבן החייל.

1,500 ₪ דמי שכירות לדירת המגורים המשמשת את התובעת והילדים.

600 ₪ הוצאות אחזקת מדור

1,000 ₪ דמי שכירות החנות שמפעילה התובעת.

 

  1. למרבה הצער הליכי הגישור לא הניבו הסכמות והתביעות התבררו בבית המשפט.

            בהמשך ההליך, בהחלטת בית המשפט מיום 16.12.15 נקבע כי החל מיום 1.9.15 ועד להחלטה אחרת ישלם הנתבע לתובעת על חשבון חלקה בגמלה המשותפת סך של 3,500 ₪ לחודש. בנוסף נקבע כי הנתבע ימשיך לשלם לידי התובעת סך של 500 ₪ בגין מזונות הבן החייל עד תום שירותו הסדיר (חובה) בצה"ל.

 

טענות התובעת:

  1. התובעת טוענת כי סולקה מביתה. הנתבע הונה אותה ומכר את ביתם המשותף ללא ידיעתה: הנתבע הזמין את התובעת ליום כיף ובזמן שבילו יחדיו בתל אביב, מכר את בית המשפחה לצד ג' מאחורי גבה של התובעת והעביר את תכולת הבית לדירה שכורה וישנה. הנתבע שלשל לכיסו את כל כספי התמורה ממכירת ביתם.

התובעת ציינה, כי הצדדים נטלו הלוואת משכנתא לצורך בניית הבית, תשלומי ההלוואה הסתיימו בחודש 11/2013.

 

  1. במסגרת תביעתה עותרת התובעת לאיזון משאבים, לקבלת חלקה בתמורת בית המגורים, חיוב הנתבע בפיצויים בגין מעשיו החמורים – הוצאתה מבית מגוריה בו חיה עם ילדיה במשך 23 שנים, כשבלילה אחד הועברה לדירה קטנה ועזובה. מעשיו החמורים של הנתבע גרמו לתובעת כאב וסבל רב, היא אינה מצליחה לתפקד כהרגלה ונגרמה לה בושה רבה בקרב מכריה ובני הכפר.

 

  1. התובעת פרטה כי לפרנסתה הפעילה חנות ל--- ב----. לטענתה, לאורך כל השנים, הנתבע הוא שטיפל בכספי המשפחה, לרבות בפעילות החנות, כאשר לתובעת אין חשבון בנק משלה ואת כל הכנסותיה מהחנות מסרה לבעלה.

 

  1. לעניין מזונותיה, עתרה התובעת בתביעתה לפסיקת מזונות בסך של 7,500 ₪ נוכח פערי ההשתכרות בין הצדדים ושמירה על רמת החיים. בסיכומיה, עותרת התובעת לפסיקת מזונות משקמים כדי לשקם את חייה.

 

טענות הנתבע:

  1. הנתבע הינו גמלאי של ---- משנת 2007.

הצדדים לטענתו, פתחו חנות למכירת --- בקומת הקרקע של בית מגוריהם, החנות והסחורה מומנו מהכנסות הנתבע ב---- והושקעו בה עשרות אלפי שקלים.

 

  1. לטענת הנתבע, הבית המשותף שנמכר אינו בנכס משותף אלא נכס שלו בלבד. במהלך שנות השמונים קיבל הנתבע במתנה  529/2629 מהזכויות במגרש שהיה בבעלות אביו ב---, חלקו של הנתבע נרשם על שמו. לטענתו, השלים את בנית הבית על אותם מקרקעין שקיבל במתנה, עוד בטרם נישא לתובעת.  לטענתו, השקיע את מירב שכרו מעת ---- בשנת 1983 ועד לחתונתו, שבע וחצי שנים של עבודה בבניית הבית. לשם השלמת עבודות הבנייה, נטל הלוואת משכנתא בסך של 41,500 ₪, אשר סולקה על ידו לטענתו, בשנת 2012.

 

  1. לטענת הנתבע, הצדדים החליטו יחד על שינוי מקום מגוריהם. התובעת השתתפה אף היא במאמצים למצוא דירה מתאימה. לטענתו הפרסום אודות מכירת הבית והחיפושים אחר דירה אחרת, לא נעשו מאחורי גבה של התובעת. התובעת לגרסתו עודכנה במחיר המכירה של הנכסים (עבור הבית הקדמי 900,000 ₪ ועבור בית הוריו- 350,000 ₪)

עוד טען הנתבע, כי הדירה אותה שכר למגורי הצדדים, הינה גדולה בשטחה מהדירה בה נהגו להתגורר. באשר לחנות שהפעילה התובעת, נוכח העתקת מקום המגורים, מצא הנתבע לתובעת חנות מתאימה, השקיע כספים בשיפוץ החנות ונשא בתשלומי השכירות בגינה.

לעניין כספי הפרישה מ---- טען הנתבע, כי רכש בהם ג'יפ מסוג ---- בידיעת התובעת.

 

דיון:

התביעה הרכושית:

  1. התביעה שבפניי הינה תביעה לאיזון משאביהם של הצדדים, לרבות איזון הכספים שנתקבלו כתוצאה ממכירת בית הצדדים ועתירה לפסיקת פיצויים נוכח התנהלות הנתבע.

 

המועד הקובע

  1. הצדדים חלוקים אודות המועד הקובע לתחילת הקשר לצורך איזון המשאבים. הצדדים ערכו טקס נישואין (המכונה "עקד" כמנהגם) ביום 26.12.87.  מסיבת החתונה נערכה בחודש 11/1990 כשלוש שנים לאחר עריכת טקס הנישואין. 

לטענת התובעת, על פי מסמך תנאי הנישואין, שהינו תעודה רשמית של מדינת ישראל, נכתב במפורש כי תאריך עריכת הנישואין הינו 26.12.87. אף תעודת הגירושין מעלה כי הנישואין נרשמו ביום זה.

התובעת הצהירה כי כבר עם האירוסין נפתח חשבון בנק משותף בבנק יהב ממנו שולמו תשלומי המשכנתא שניטלה לצורך בניית הבית. לטענתה, החיים המשותפים של הצדדים מן ההיבט הכלכלי החלו כבר ממועד ה"עקד" ביום 26.12.87. בני הזוג בנו יחד בית ואף נטלו הלוואת  משכנתא יחדיו. הנתבע הציג בפני הבנק למשכנתאות מסמכים המלמדים על נישואין משנת 1987. מכל האמור יש לראות בהתנהלות בני הזוג משום שותפות כלכלית כבר מיום 26.12.87.

 

מנגד טוען הנתבע - אף התובעת אישרה בכתבי טענותיה כי הצדדים נישאו ביום 8.11.1990. יש להבדיל בין תקופת האירוסין בשנת 1987, לבין החתונה בשנת 1990. הצדדים עברו להתגורר תחת קורת גג אחת רק לאחר טקס הנישואין, בשנת 1990. עד למועד זה התגוררו  בנפרד. לטענתו, חוזה הנישואין לבדו לא יצר מצב שבני הזוג החלו להתגורר ביחד ולא יצר  קופה משותפת כזוג, הכנסות הצדדים היו נפרדות. השיתוף החל רק לאחר יום חתונתם, שאז החלו לנהל משק בית משותף.

 

  1. טקס העקד הינו טקס שיש בו הצעה וקיבול תנאי הנישואין. על פי הדין השרעי ביטול הקשר שנוצר בין בני הזוג לאחר עריכת העקד יכול להיעשות רק בגירושין (ראה מאמרו של גיא בכור "בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי", הוצאת המרכז הבינתחומי הרצליה, 2002, בעמ' 270; יעקב מירון, "הדין המוסלמי בראייה השוואתית", הוצאת האוניברסיטה העברית י-ם, בעמ' 197).

            פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה קבעה, כי יש לראות את מועד הנישואין כמועד בו התחילו הצדדים לקיים חיי משפחה, זוגיות ושותפות כלכלית, על אף שהעקד (הסכם הנישואין) משמש כמועד בו מוצהרת מבחינה חברתית ותרבותית כוונתם של הצדדים להינשא. ראה פסק דינה של כב' השופט צילה קינן בתמ"ש 003340/03 (פורסם בנבו), בו קבע  בית המשפט את מועד תחילת הקשר כמועד בו נוצר שיתוף כלכלי ומשפחתי בין הצדדים, כהיקש מהמועד בו נהוג לבחון את מועד הגירושין כמועד בו פסק משק הבית של הצדדים מלתפקד כיחידה כלכלית משותפת.

 

ראה גם רמ"ש (חי') 22948-11-09 שם קבעה כב' השופטת שטמר כי המועד הקובע יחול ביום עריכת החתונה ולא ביום טקס ה"עקד":

"תכליתו של הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון הוא לאפשר חלוקה צודקת של נכסי בני הזוג  שהושגו במהלך הנישואין במאמץ משותף. מכאן עולה התנאי הוא כי הם נרכשו בעת שבני הזוג הקימו יחידה, שמאפיינים אותה לא רק נישואים פורמליים, אלא גם חיים משותפים בפועל, תוך תמיכה הדדית, ואיחוד הכוחות והמשאבים על מנת לקדם כלכלית את היחידה המשפחתית"...

לצרכי חוק יחסי ממון יש לקבוע כי האיזון ייעשה החל ממועד החתונה, המסמל גם במגזר המוסלמי, את תחילת מימוש הנישואים בחיים משותפים הן מבחינת יחסי האישות והן מבחינת איחוד המשאבים הכלכליים למטרה משותפת וחיים משותפים בדרך כלל בדירה משותפת”.  

 

ראה גם החלטת כבוד השופט סארי ג'יוסי בתמ"ש (נצ') 1401/04 (פורסם בנבו), לפיה חוזה הנישואין הינו חוזה על תנאי כאשר התנאי הוא חיים משותפים בכפוף לעריכת חתונה:

 "אמור מכאן: עסקינן בחוזה על תנאי, כאשר התנאי הוא כי לאחר תקופת הכרות, היא תקופת האירוסין, ירצו הצדדים לממשו על דרך קביעת מועד לחתונה, ואין ספק כי בבואם של שניים, גבר ואישה, לערוך "עקד", עליהם להביא בחשבון את הסיכוי והסיכון הטמון בחוזה שכזה, לפיו יחסיהם לא יבשילו לכדי נישואין בפועל."

 

  1. ומן הכלל אל נסיבות המקרה דנן: אין מחלוקת כי הצדדים עברו להתגורר יחד רק לאחר טקס החתונה בשנת 1990. ראה עדותה של התובעת בעמ' 36 לפרוטוקול:

"ש.      מתי את וג' התחתנתם?

ת.         בשנת 1990, בנובמבר.

ש.        איך הכרתם?

ת.         שידכו בינינו. לשאלתך, אחרי השידוך, התארסנו ואחר כך התחתנו, אחרי שלוש וחצי שנים של אירוסין נישאנו.

ש.        ניהלתם מערכת יחסים שלוש וחצי שנים.

ת.         לא. אירוסין, כל אחד לבד.

ש.        ואחרי החתונה רק עוברים לגור ביחד?

ת.         נכון."

 

כן אין חולק כי רק מיום החתונה בשנת 1990, החלו הצדדים לנהל משק בית משותף ושיתוף כלכלי. בשנת 1989 פנו הצדדים ביחד לבנק למשכנתאות כדי לקבל הלוואה לצורך הבניה של הבית, הלוואה אשר נרשמה על שמם בחלקים שווים. ואולם, כעולה מחקירת הצדדים, בדגש על דברים שמסרה  התובעת, הנתבע הוא זה אשר נשא לבדו בהחזרי המשכנתא החודשיים בתקופה בה  היו הצדדים מאורסים. במהלך תקופה זו התובעת לא העבירה כספים לחשבון הבנק ממנו שולמו תשלומי המשכנתא.

 

  1. לא מצאתי כי יש ברישום הלוואת המשכנתא על שם שני הצדדים בשלב האירוסין כדי להשליך על מעמדם כתא כלכלי אחד החל ממועד זה. ברי מחקירת התובעת כי טרם התגבש התא הכלכלי המשותף, וכי עד ליום חתונתם כל אחד מהצדדים ניהל את ענייניו הכלכליים בנפרד.

ראה עדות התובעת בעמ' 36-37 ו-40 לפרוטוקול:

"ש.      זאת אומרת שההצהרה שלך בסעיף 40 לפיה נטלתם משכנתא כדי לבנות את הבית לא נכונה כי הבית כבר היה בנוי?

ת.         באירוסין לקחנו משכנתא והתחלנו לבנות את הבית. זה לפני החתונה בנינו את הבית. בעזרת משכנתא וההורים שלי ושלו.

ש.        באיזה שנה לקחתם את המשכנתא?

ת.         בערך בשנת 1988. אני מעריכה.

ש.        וכמה משכנתא לקחתם?

ת.         40,000 ₪ בערך.

ש.        וב-40,000 בניתם בית כזה גדול?

ת.         אמרתי לך גם בעזרת ההורים שלנו ואני הייתי עובדת.

ש.        על שם מי נרשמה המשכנתא?

ת.         אני חושבת על שמנו. אני הייתי הולכת שנה וחצי לחתום על מסמכים, על מה חתמתי אני לא יודעת, אמר לי שאנחנו לוקחים משכנתא ומתחילים לבנות בית...

ש.        אז רק סיימת את התיכון והלכת לעבוד. בתור מה עבדת?

ת.         התחלתי אצל ההורים שלי במשרד, ועבדתי בתכשיטים.

ש.        היית עושה תכשיטים?

ת.         היה מפעל ועבדתי אצלו. את שואלת על כל השנים מה עבדתי או רק באירוסים?

ש.        את והנתבע פתחתם חשבון משותף באירוסים?

ת.         בבנק יהב.

ש.        ומה הופקד בבנק יהב בחשבון המשותף?

ת.         כשהיינו באירוסים?

ש.        כן.

ת.         מה שהייתי מרוויחה לא הייתי מעבירה אז לבעלי.

ש.        זאת אומרת שניתן לומר שחתמתם על הסכם הלוואה ביחד על סך של 41,000 ₪ והחזרתי ההלוואה שולמו מהחשבון המשותף בבנק יהב, נכון?

ת.         נכון."

 

  1. מכל האמור הנני קובעת כי מועד תחילת השיתוף בין הצדדים הינו מועד החתונה, בחודש 11/1990, שאז החלו בני הזוג לקיים הלכה למעשה תא משפחתי וכלכלי אחד.

 

  1. באשר למועד סיום השיתוף, בתחילה הייתה מחלוקת בין הצדדים האם מועד הקרע הינו מועד הגשת תביעת הגירושין באפריל 2014 או מועד מכירת הנתבע את בית המגורים בנובמבר 2013. מסיכומי שני הצדדים עולה כי הם מסכימים כי מועד הקרע הינו יום 22.4.14 ובהתאם הנני קובעת מועד זה כמועד סיום השיתוף בין בני הזוג.

 

  1. ומכאן לאיזון המשאבים.

במדינת ישראל חלים שני משטרי רכוש על בני זוג. הראשון, הלכת השיתוף, החלה על בני זוג שנישאו קודם לחקיקת חוק יחסי ממון התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). והשני, משטר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון וחל על בני זוג שנישאו החל משנת 1974.

 

  1. בענייננו, בני הזוג נישאו לאחר שנת 1974 ולפיכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג.

            סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע:

            "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני ולהטיל עליו אחריות לחובות השני".

 

סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע:

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין...".

 

            על המנגנון שנקבע בחוק יחסי ממון רשאים בני זוג להתנות, באמצעות עריכת הסכם ממון, אשר יקבע הסדר של איזון משאבים במקרה של פקיעת הנישואין כראות עיניהם.

ככל שבני זוג נמנעו מעריכת הסכם ממון, הרי שיחול עליהם ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון.

חרף תחולת משטר איזון המשאבים כאמור, התפתחה בפסיקה הלכה, המאפשרת הוכחת כוונת שיתוף ספציפי מכוח הדינים הכלליים להבדיל מהלכת השיתוף הכללית, החלה על בני זוג שנישאו עד לחקיקת חוק יחסי ממון.

            שורשי ההלכה שעודה בהתהוות בפסק הדין ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו 6175:

                        "כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת  מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי אינה חלה במקביל לחוק יחסי ממון... על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת מגורים."

           

בהמשך נפסק ע"י כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 7687/04 ששון נ' ששון פ"ד נט (5) 596:

"אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון, כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין."

 

וגם ע"י כבוד השופט רובינשטיין בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665:

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים. ועם זאת בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמים, יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי, על פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה שצוטטה לעיל, לשם יישום נאות, ולא זה המקום להדרש לפרשנות סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג... בעיני בצד כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי... ואכן ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג במשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין, ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, בייחוד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה."

(אעיר כי בפרשה שצוטטה לעיל, היה מדובר בבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף ולא הסדר איזון המשאבים. אולם ניתן ללמוד מרוח הדברים על התפתחות ההלכה).

 

בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 14.3.07 פורסם בנבו), התייחס כב' השופט רובינשטיין לאפשרות יצירת שיתוף בנכס ספציפי במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון כדלקמן:

"אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות וההתנהגות ההשקעתית, לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדוייקים לכל מקרה."

 

ראה גם ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב בע"מ (ניתן ביום 11.8.11 פורסם בנבו), שם קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של האישה וקבע, כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף. כב' השופט עמית קבע כי הלכת השיתוף הוחלה ע"י בתי המשפט לגבי דירת המגורים, על בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון וגם כאשר הדירה הובאה לנישואין ע"י אחד מבני הזוג. השופט פוגלמן שהצטרף לעמדת השופט עמית לעניין זכאות האישה לזכויות קבע, כי נוצרה כוונת שיתוף ספציפית המקימה זכויות לאישה מכוח דיני הקניין וסבר, כי אין מקום להכריע בשאלת היחס שבין שיתוף מכוח הדין לפי חזקת השיתוף לבין שיתוף ספציפי בדירת המגורים.

ביום 26.12.12, ניתן פסק דין ע"י כבוד בית המשפט העליון בבע"מ 1398/11, אלמונית נ' אלמוני, פורסם בנבו. בסעיף 17 לפסק הדין סיכם כב' השופט דנציגר כדלקמן:

"על בן הזוג שמבקש שיתנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואים משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת השיתוף."

 

ראה בהמשך בסעיף 21 לפסק הדין:

"השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיבים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום..."

 

  1. מסקירת הפסיקה עולה כי הגישה הרווחת עודנה, כי אין להחיל את חזקת השיתוף על בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון. אולם, בנסיבות מסוימות ניתן להכיר בקיומו של שיתוף ספציפי בנכסים שנרכשו ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין. פועל יוצא, בן זוג שיוכיח כוונה לשתפו בנכס כאמור והטמעתו במכלול הרכוש המשותף שהצטבר בתקופת הנישואין, יהיה זכאי לסעד הצהרתי כי אותו נכס שייך גם לו בניגוד לרישום בפנקסי המקרקעין.

 

  1. בענייננו לא היה מקום לעתור לסעד הצהרתי, שכן הנכס לגביו טוענת התובעת לשיתוף, נמכר על ידי הנתבע עובר להליך דנן. על כן, יש להכריע בהתאם ל"אבני הבוחן" שגובשו בפסיקה, בדבר זכויותיה של התובעת בתמורה שהתקבלה בגין מכירת בית המגורים. ככל שימצא כי התקיים בנסיבות שיתוף ספציפי בנכס שנמכר, יהיה מקום לחלק בהתאם את התמורה שהתקבלה בגינו.

 

בית המגורים:

  1. אפתח בבחינת זכויות הצדדים בבית המגורים, אשר נמכר על ידי הנתבע על פי הסכם מכר מיום 14.11.13 לצד ג' מר ע' ב'.

אין מחלוקת כי הנתבע קיבל את הקרקע עליה נבנה בית המגורים במתנה מאביו, עובר למועד הנישואין. הבית נבנה על ידי הנתבע בטרם נישא לתובעת ונרשם על שמו בלבד בפנקסי המקרקעין. בית המגורים אם כן, בו חיו הצדדים משך 23 שנות נישואיהם הינו על פניו נכס שאינו בר איזון מכוח סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון.

מכאן יש לבחון בהתאם לפסיקה שנסקרה לעיל, האם בנסיבות המקרה דנן יש לראות את התובעת כזכאית למחצית מזכויות הנתבע בבית, מכוח הלכת השיתוף הספציפית בכלל זה יש לבחון נתונים עובדתיים כדרישת "דבר מה נוסף" כגון: משך שנות הנישואין, מספר ילדים משותפים, תרומה כלכלית הדדית, השבחת הנכס, התנהגות הצדדים וכיוצא בזה. מובן שאין מדובר ברשימה סגורה ויש לבחון כל מקרה לגופו.

נטל ההוכחה מוטל על הטוען לשיתוף בנכס הספציפי, ובענייננו- על שכמה של התובעת. הטעם בריכוך הדרישות הפורמאליות על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת כמוזכר בפסיקה שלעיל, חל במקרים שבו אחד הצדדים טוען לשיתוף ספציפי בדירה ששימשה את הצדדים כדירת המגורים העיקרית משך שנות הנישואין, כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. גם במקרים אלו דורש ביהמ"ש כ-'דבר מה נוסף' נסיבות עובדתיות שמהן ניתן להסיק על הקניית זכויות בדירה המגורים. 

 

  1. בדיקת הפרמטרים במקרה דנן:
  2. משך הנישואין ומשך המגורים בבית: בני הזוג נישאו כאמור בשנת 1990 ומאז התגוררו בבית המגורים עד למכירתו ע"י הנתבע בשנת 2013. הבית שימש למגורי המשפחה מהלך כל שנות נשואיהם, 23 שנים, תקופה ממושכת לכל הדעות.
  3. מהות הנישואין: נישואי הצדדים הינם נשואים ראשונים לשניהם. הצדדים הביאו לעולם שלושה ילדים משותפים שגדלו והתחנכו בבית המגורים. מעדויות שני בני הזוג עלה כי ניהלו חיי משפחה תקינים, וטיפחו את ילדיהם.
  4. תרומה כלכלית הדדית: במשך רוב שנות נישואיהם עבדו שני בני הזוג. הנתבע שירת כ--- ב--- עד לפרישתו בשנת 2007. התובעת עבדה במהלך שנות הנישואין בעבודות שונות- ב---, כ----, כ---- ב--- שהפעילה, כאשר את כל שכרה מעבודותיה השונות נהגה להעביר לבעלה, שניהל את ענייני הכספים בבית.

מעדויות הצדדים עלה, כי את ----  ניהלה התובעת בשיתוף פעולה עם הנתבע. הצדדים נהגו לנסוע יחדיו לתל אביב לרכוש סחורה עבור החנות, הנתבע סייע לתובעת עם ניהול החשבונות בחנות. הצדדים השקיעו בשיפוץ החנות ואבזורה וההכנסות מהחנות, הועברו ע"י התובעת לידי הנתבע אשר היה  אמון על הניהול הכלכלי של הבית והחנות.

לבני הזוג היו מספר חשבונות בנק משותפים עליהם היה אמון הנתבע. לחשבונות אלו הופקדה משך השנים הכנסתו של הנתבע מה----, מחשבון זה שולמו החזרים חודשיים להלוואת המשכנתא שנרשמה על שם שני הצדדים. הכנסות החנות היו במזומן ושימשו גם הן את בני הזוג. בסיכומיו אישר הנתבע כי התובעת ידעה על כל ההתנהלות הכספית של הצדדים וכי היתה בעלים משותף עימו בחשבון בבנק לאומי, החזיקה כרטיסי אשראי והיתה בעלים משותף בחשבון נוסף בנק יהב.

עיניינו הרואות כי כל אחד מבני הזוג תרם לפי יכולתו למאמץ המשפחתי שהיה משותף. מחקירות הצדדים לא נצפתה הפרדה רכושית, אלא ניהול תא כלכלי אחד. כן יצויין כי לבני הזוג אין נכס חיצוני נוסף שהביאו עמם לנישואיהם.

  1. סוג הנכס: הנכס שבמחלוקת הינו דירת המגורים והגדרתו בפסיקה- "גולת הכותרת של התא המשפחתי בנכסי בני הזוג".

לית מאן דפליג כי הנכס מושא המחלוקת היה רשום על שם הנתבע בלבד, בטרם נמכר.

כן, הצדדים אינם חלוקים כי הזכויות בקרקע עליה נבנה בית המגורים ניתנו במתנה לנתבע טרם הנישואין.

לגרסת הנתבע, הקרקע עליה נבנה הבית ניתנה לו במתנה בתחילת שנות השמונים. המועד המדויק להעברת הקרקע במתנה לא התבהר לבית המשפט, שכן בכתב ההגנה טען הנתבע כי הקרקע הועברה אליו במהלך .988, בחקירתו שינה גרסתו וציין כי הקרקע ניתנה לו בתחילת שנות השמונים. לאור קביעתי כי יש לראות את מועד נישואיהם של הצדדים בשנת 1990, ברי כי הקרקע הוענקה לנתבע במתנה טרם נישואיו. מעדויות הצדדים עולה כי עם אירוסי הצדדים, החלה בניית בית המגורים על הקרקע אותה קיבל במתנה מאביו.

שונים הם פני הדברים באשר לבית אשר נבנה על הקרקע.

מעדות התובעת בבית המשפט נתבהר כי התובעת לא היתה מעורה בפרטי רישום הבית על שם הנתבע בפנקסי המקרקעין, וכי סברה משך השנים כי הבית משותף לצדדים.

ראה עדותה בעמ' 42 לפרוטוקול:

"ש.      את רשומה כבעלים על השטח? על הבית? היית רשומה?

ת.         כשלקחתי את ההלוואה הוא אמר לי שהבית של שנינו ובגלל זה חתמתי.

ש.        מי זה 'הוא'?

ת.          הנתבע. הוא אמר שאנחנו לוקחים את ההלוואה ובונים את הבית ביחד...

ש.        ולא חשבת לדרוש שהבית יירשם על השם שלך?

ת.         רק הוא אמר לי. אני האמנתי לו. יכול להיות שזה כתוב בהסכם...

ש.        את החלק במגרש שבו היה בנוי הבית שגרתם בו, ממי קיבלתם?

ת.         מאבא שלו.

ש.        במתנה?

ת.         כן.

ש.        והוא נרשם על שם הנתבע?

ת.         לא יודעת.

ש.        במשך 25 שנה לא דרשת שהבית יעבור על שמך.

ת.         לא."

 

ראייה נוספת שמחזקת את הסתמכות  התובעת הוא "ת/5", טופס התחייבות מוכר לבנק ירושלים. בני הזוג התחייבו יחדיו להלוואה בסך של 41,500 ₪ שנתנה לבניית הבית על הקרקע,  כאשר אביו של הנתבע מופיע וחתום על המסמך כמוכר הנכס.  מסמך זה עליו חתומים הצדדים כמתחייבים להלוואה, ואביו של הנתבע כמוכר הנכס, יכול ללמד אודות הסתמכותה של התובעת שחשבה כי מדובר בנכס של שני בני הזוג,  על אף כי אביו של הנתבע הוא אשר העניק הקרקע במתנה.

 

  1. לעניין אופן מימון בניית הבית, גרסאות הצדדים חלוקות. הנתבע מנסה למזער ככל הניתן את חלקה והשתתפותה של התובעת בבנייה. בסיכומיו טען כי סכום המשכנתא שנלקח (ת/16) הינו סכום זעום שבוודאי אינו מספיק לבניית דירת קוטג' מפוארת. לטענתו סכום ההלוואה ניתן רק לצורך השלמת הדירה, כאשר הדירה עצמה נבנתה מכספו ומחסכונותיו.

ואולם, מהמסמכים שהונחו בפני ומעדויות הצדדים עולה, כי התובעת השתתפה בשלבי בניית הבית והוריה אף סייעו במימון הבנייה ואין לקבל את עדות הנתבע כי מימן לבדו את בניית הבית.

ביום 8.1.89 חתמו הצדדים על הסכם עם בנק ירושלים לקבלת משכנתא (ת/3) בהסכם זה הלווים הם- הצדדים. באותו יום חתמו גם הצדדים על שטר חוב לטובת בנק ירושלים על סך של 41,500 ₪ כששניהם מצוינים כלווים (ראה ת/4). שניהם אף חתמו על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לטובת בנק ירושלים (ת/7).  בחודש 3/89 חתמו הצדדים על בקשה למשרד הבינוי למימוש הסיוע לבניה עצמית, המבקשים בבקשה הינם הצדדים (ת/8).

ביום 6.1.89 הגישו הצדדים בקשה לסיוע בדיור ביחס לנכס, במסגרתה הוגשו התיר בניה ותכוניות בניה של הנכס, כאשר המבקשים בבקשה הינם הצדדים (ת/9). על כל המסמכים מצוינים שני בני הזוג כמבקשים. מסמכים אלו בהחלט מבססים הסתמכות מצד התובעת, יתר על כן שעה שהלוואת המשכנתא נלקחה ע"י בני הזוג יחדיו ותשלומיה שולמו עד לסילוקה המלא בשנת 2012 מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג.

 

  1. לא נעלם מעיני, כי הנתבע היה הרוח הפעילה בבניית הבית, כאשר צירף לכתבי טענותיו מכתבים והיתרי בניה והעתקים ממכתבים מהועדה לתכנון הממוענים אליו בלבד בתקופה בה בני הזוג היו מאורסים. ואולם, אין לנתק את הנסיבות מאורחם ומנהגם של הצדדים בני העדה הדרוזית, בה נהוג כי הבעל דואג לבני הזוג לקורת גג עם אירוסי בני הזוג.

 

  1. הנתבע טען כי עיקר הבית נבנה מכספים שחסך במשך השנים טרם הנישואין. אין כל אסמכתא שיכולה ללמד על עלויות הבניה בסוף שנות השמונים, ובהתאמה אין כל מסמך שיכול להעיד על כך כי חסכונות הנתבע הם ששימשו לטובת הבנייה.

מאידך הודה הנתבע, כי אביה של התובעת סייע ותרם אף הוא מכספיו לבניית הבית. הנתבע אישר כי אבי התובעת סייע בבניית מדרגות וערימת חול. לגרסת התובעת בני הזוג קיבלו סיוע כספי מהוריה לבניית הבית. כאמור על התובעת מוטל הנטל להוכיח השיתוף והוריה לא העידו, ואולם, אף אם לא ברור היקף הסיוע של אבי התובעת לבניית הבית, ברי כי היה סיוע כלשהו מצדו.

ראה חקירת הנתבע לעניין מימון הבנייה בעמ' 64, 66 ו- 84 לפרוטוקול:

"ש.      מפנה לסעיף 20 לתצהירך. אתה מגיש שם הרבה מאוד מסמכים שמהם עולה שאתה בשנת 88' פעלת לבד לבניית הבית, זה נכון?

ת.         הרוב מכספי משכורת ה---, עבדתי אז --- ב--- ולקחתי חלק ממשכנתא שהיתה מגיעה לי על פי הזכאות, חלק מהמשכנתא, וזאת בכדי להשלים את בניית הבית ונדמה לי שזה היה לקראת הסוף כבר משהו שקשור לחלונות ודלתות. בנוסף, ההורים שלה הכי עשירים ב--- ו--- ואביה ז"ל ידוע מאוד בנדיבותו. הוא עזר לנו ב-16 מדרגות מוזאיקה וערימת חול. אני לא כועס כי המנהג אצלנו הזכר החתן זה צריך לתת את הדירה ולא הארוסה, אלא במקרים חריגים. וההורים שלי, אבא שלי עזר לי בסיום בדיוק, הוא רצה שנתחתן מהר בחיבור החשמל לחשמלאי שזה משהו כמו 3,000 4,000 ₪. אלה שתי העזרות שקיבלנו...

ש.        מפנה לסעיף 23. שם אתה אומר שנטלת הלוואה ממשכנתא. אתה נטלת או ששניכם נטלתם?

ת.         תהיה רציני מר גרינשטיין. עד עצם היום הזה התקופה הזאת, לא ידעתי שהיא שותפה איתי במשכנתא.

לשאלת ביהמ"ש, לא היית שם כשחתמתם על המשכנתא? מי שטיפל במשכנתא זה אדם בשם ס' ז' הוא הביא את כל הטפסים, הוא שכן שלהם. אני זוכר שהיינו אצל ס' ז' והוא הכין את כל תיק המשכנתא וקיבל עבור זה כסף, אנחנו הלכנו ברגל וחתמנו אצלו ובזה נגמר הסיפור.

לשאלת ביהמ"ש, מי זה אנחנו? אני והיא. כן אני יודע ששנינו חתמנו אבל אצלו, לא בבנק.  זכור לי שרוב הטפסים חתמנו אצלו. אם היה מקרה שהיינו בבנק...

ש.        לאורך השנים הללו 24 שנות נישואין, היא עבדה?

ת.         כן. היא עבדה. חלק מהחיים היא עבדה. נכון. לא כל השנים...

ת.         לא מדובר במשכנתא, אלא בחלק ממשכנתא שלקחתי בכדי להשלים בניה בזמנו ואני אמרתי ואומר שהיא על שמי ועל שם נ'. וגם הסברתי למה, כי בנק ישראל רשם אז בעל ואישה, היום הוא לא רושם בעל ואישה הוא רק משעבד נכס. גם אדם רווק יכול לקחת משכנתא היום".

 

העובדה כי הוריה של התובעת סייעו בבניה, בצירוף נטילת משכנתא חלקית לצורך הבניה על שם שני הצדדים, כאשר ההחזר החודשי השתלם מחשבונם המשותף של הצדדים, כל אלו מלמדים על כוונת שיתוף ועל הסתמכות התובעת באשר לזכויותיה בבית.

אציין כי בסיכומיו טען הנתבע לחילופין, כי התובעת זכאית רק לחלק משווי הבנייה , שכן יש להפריד בין שווי המקרקעין שעליהם נבנה הבית, שניתנו במתנה מאבי הנתבע, לכספי ההלוואה ששימשו רק לחלק מהבנייה (41,500 ₪). הצדדים לא הרחיבו וביססו טענות בדבר השקעות בדירה והשבחתה ולא יצקו תוכן לטענה זו, ואולם הנתבע הודה בסיכומיו כי משך תקופת הנישואין הדירה אכן הושבחה והושקעו בה כספים משותפים, כך כי נתון זה מהווה פרמטר נוסף המחזק את כוונת השיתוף בבית.

 

  1. אף אם התובעת לא היתה שותפה בחלקים שווים לתשלומים הכרוכים בבניית הבית, אין בכך כדי לשלול כוונת השיתוף שנוצרה והסתמכותה על כך. נוכח התקופה המשמעותית בה חיו הצדדים בבית המגורים, משך 23 שנות נישואיהם, הבאת שלושה ילדים לעולם באותו בית, העובדה כי התנהלו במשך השנים  באווירה כללית של יחסים תקינים, אוירה של שיתוף ומאמץ משותף, נטילת הלוואה משותפת, חתימת מסמכים מול בנק למשכנתאות ומשרד השיכון כבני זוג הנוטלים התחייבות כלכלית משותפת לבניית בית, ניהול משק בית משוף וקופה משותפת, סיוע כלכלי מההורים, כל אלה יוצרים באופן טבעי הסתמכות כלכלית ומביאים לכדי ערבוב המשאבים המביא למסקנה כי מתקיים בנסיבות המקרה דנן שיתוף ספציפי בנכס. יודגש כי בנסיבות גם עקרונות של הגינות ומניעת פערי כוחות כלכליים בעת פקיעת הנישואין מובילים לתוצאה זו.

 

  1. מכל האמור לעיל, אני קובעת כי מחצית הזכויות בבית המגורים היו שייכות לתובעת. הואיל והנתבע מכר את בית המגורים באופן חד צדדי ושלשל לכיסו את מלוא התמורה בגינו, על הנתבע להשיב לתובעת מחצית התמורה. כאן המקום לציין כי אף אם לא הייתי מקבלת טענותיה של התובעת ולא היה עולה בידיה להוכיח שיתוף ספציפי בנכס, היה מקום לקבוע את זכותה של התובעת בדירה מכוח דיני הרשות, שכן משך מגורים ארוכי טווח כ- 24 שנים ויתר הפרמטרים המצוינים לעיל בדבר הסתמכות והשתתפותה בבנית הנכס, יוצרים זכות של ברת רשות שלצידה היתה זכאית התובעת לפיצוי כספי מכוח אותה זכות.

 

  1. לטענת התובעת בסיכומיה, נסיבות המקרה דנן מצדיקות החלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון וכי יש להורות על חלוקה בלתי שוויונית של תמורת המכר, כך שהתובעת תקבל 70% מתמורת המכר. טענה זו אין בדעתי לקבל. חלוקה בלתי שוויונית של איזון משאביהם של הצדדים  נטענה לראשונה בסיכומי התובעת, ולא הועלתה בהזדמנות הראשונה. מדובר איפוא בהרחבת חזית אסורה ולפיכך אין מקום לבחון הטענה. כן אין לטעמי לסטות מעיקרון השיוויון ולהעדיף את זכויות התובעת על פני זכויות הנתבע.

 

הדירה הנוספת:

  1. בעת מכירת דירת הצדדים, מכר הנתבע גם את דירת הוריו אשר היתה סמוכה לביתו. כעולה מעדויות הצדדים, בדירת הוריו התגוררה אמו עד אשר נפטרה בחודש 8/2013 ומאז נהגו הנתבע ומשפחתו לאחסן בדירה זו ציוד (להלן תכונה: "הדירה הנוספת"). את הדירה הנוספת ירש הנתבע בהתאם לצוואת אביו, בכפוף לשמירה על זכות מדורן של אחיותיו לכל ימי חייהן.

לטענת התובעת בסיכומיה, יש לראות את כל הנכס (בית המגורים של הצדדים ודירת הוריו) כנכס משותף, על אף שאלו רשומים על שם הנתבע בלבד.

אין בדעתי לקבל טענתה של התובעת. ראשית ועיקר, בעדותה בבית המשפט טענה התובעת כי דרישתה לשיתוף מכוונת רק לבית המגורים ולא לדירה הנוספת שהיתה שייכת להורי הנתבע. ראה חקירתה בעמ' 43 לפרוטוקול (הדגשות אינן במקור- ש.א):

"ש.      מאיזה בית את רוצה חצי? מהבית שהוא מכר ב-900,000 ₪ או 1,000,000 ₪ או מהבית שהוא מכר ב-1,250,000 ₪?

ת.         מהבית שלנו. יש לו היום בית ואדמה ולנו אין כלום.

ש.        איזה בית יש לו היום? שהוא בנה מהמכירה?

ת.         הוא קנה מהכסף של המכירה.

ש.        יש את שני הבתים ויש בית שהוא בכלל לא שייך לו, הוא קיבל את זה בירושה, נכון?

ת.         כן, את זה לא.

ש.        אז רק מהבית שגרתם בו?

ת.         כן. הוא היום חי עם משכורת, עם בית חדש, עם אדמה והכל ואני והילדים אין לנו כלום."

 

יתר על כן, התובעת לא הצליחה להוכיח  כוונת שיתוף באשר לדירה הנוספת, מדובר בבית בו התגוררו הורי הנתבע, התובעת מעולם לא התגוררה בו. אין מדובר בנכס אשר התובעת השקיעה בהשגתו או אחזקתו, אלא בנכס שהתקבל בירושה ולכן ייחשב כנכס חיצוני אשר אינו נכלל במסגרת האיזון. למעט הסמיכות בין בית המגורים לדירה הנוספת אין לתובעת כל זיקה לנכס זה, התובעת לא טענה כי הסתמכה על נכס זה במרוצת השנים.  אשר על כן בהעדר הוכחה אני קובעת כי אין להחיל איזון על התמורה שנתקבלה ממכירת נכס זה שכן מדובר בנכס חיצוני.

 

שווי בית המגורים:

  1. לעניין שווי בית המגורים התגלעה מחלוקת בין הצדדים אשר הלכה ותפסה משקל רב מטיעוניהם ומחקירותיהם בבית המשפט. יצויין כי טענות הנתבע באשר לשווי הדירה נטענו למען הזהירות בלבד, שכן לגרסתו, אין התובעת זכאית לחלק מתמורת המכר.

 

  1. עיון בהסכם המכר מעלה כי הרוכש (מר ע' ב') ירכוש את הבית תמורת מיליון ₪ (ראה ת/1). בנספח להסכם המכר (ראה ת/2) שונה הסכום והתמורה נקבעה על סך של 900,000 ₪. כן נקבע כי בגין הדירה הנוספת ישולם סך של 350,000 ₪, כך שסך המכר עבור שתי היחידות עמד על סך של 1,250,000 ₪.      

בסיכומיו טען הנתבע כי לאור דבריו של העד עו"ד א' ר' שנמסרו בעדותו, יש לקבוע כי עו"ד א' ר' רשם בטעות כי מחיר הדירה הינו מיליון ₪ במקום 900,000, מבלי ליידע את הנתבע על כך, ואין בכך כדי לחייב את הנתבע במה שנרשם בטופס המש"ח ו/או כדי להביא לקביעה כי מחיר הדירה הינו מיליון ₪ ולא 900,000 ₪ כפי שסוכם בין הצדדים.  הנתבע מנסה להטיל את האשם לפתחו של עו"ד א' ר' וטען כי המחיר שנרשם בטופס המש"ח על ידי העו"ד נעשה ללא ידיעתו ולכן אינו מחייב אותו. המחיר המחייב אותו הינו המחיר הסופי שנקבע בנספח להסכם המכר, דהיינו 900,000 ₪.

 

  1. אקדים ואומר כי אינני נדרשת להכריע לעניין שווי תמורת המכר באשר לשתי הדירות ואופן דיווח העסקה לרשות המיסים, שכן סעד זה לא נדרש במסגרת הסעדים הנתבעים ואין לו רלוונטיות ישירה להליך איזון המשאבים בין בני הזוג. יחד עם זאת, יש לגזור מהאמור לעיל את שווי דירת המגורים בה הוכח כאמור שיתוף ספציפי, כדי לקבוע את חלקה של התובעת משווי התמורה.

 

  1. מעדויות הנתבע ועו"ד ש' א' ר' עלו תמיהות רבות אשר דומני כי יש לייחסן להתנהלותם של הנתבע, רוכש הנכס ועוה"ד א' ר' אל מול רשויות המיסים בכל הקשור לדיווח עסקת המכר. עיון בהסכם המכר ובנספח לו אשר נחתמו באותו יום, מעלה סתירות באשר לשווי תמורת המכר. בהסכם המכר צוין כי בית המגורים נמכר בשווי של מיליון ₪, בנספח להסכם צוין כי בית המגורים נמכר בסך של 900 אלף ₪, כאשר אין בהסכמים כל התייחסות למועד התשלום. הן הנתבע והן עו"ד א' ר' השמיעו גרסאות לא סדורות ומתחמקות בפני בית המשפט לעניין שווי העסקה הכולל.

עו"ד א' ר' שהעיד בפני בית המשפט ניסה למזער התערבותו בהסכמות הצדדים להסכם המכר. גרסתו היתה רצופה בסתירות ותשובות מתחמקות שלא היה בהן כדי ליתן הסבר המניח את הדעת. הנתבע כאמור ניסה להטיל את האשם באי הבנה או  טעות שנפלה בידי עו"ד א' ר'. כך או כך, לא התבהר פשר הפער בין הסכומים הרשומים בין ההסכם והנספח.

 

ראה עדותו של הנתבע לעניין זה בעמ'66-67, 88, ו- 90-91 לפרוטוקול:

"ש.      כמה הוא הציע עבור הבית?

ת.         אני רציתי 1,350,000 ₪ ובסוף הסתדרו על 1,250,000 ₪. כאשר הבית שלי 900,000 ₪ והבית הישן שירשתי 350 ביחד זה 1,250,000 ₪...

סגרנו עסקה על 1,250,00 ₪ מזומן, ובהמשך הוא הפתיע אותי שוב בכך שהוא נתן לי 3 שיקים של 10,000 ₪ כל שיק, 1,220,000 ₪. זה הפתיע אותי. ציפיתי שיתן לי את כל הסכום במזומן. אני מכיר אותו כאמין...

כלומר, על פי הדווחים לרשויות אתה דיווחת שהבית נמכר תמורת מיליון ₪ ולא תמורת 900,000. אתה מבין את זה?

ת.         לא. הבית הקדמי נמכר ב-900,000 והאחורי שלאחיות שלי יש זכויות בו, ב-350,000. למה רשום פה מיליון, מן הראוי לזמן את העו"ד שערך את הניירת. אני מתכוון לעו"ד א' ר' שיסביר למה מקושקש כאן...

            אני הופתעתי לשמוע מהשופטת שגם אני אחראי על מה שהוגש למרות שבפועל אני לא הגשתי. אין לי מה להסתיר, ואמרתי מהתחלה שהעסקה כולה 1,250,000, 900,000 הבית שאני בניתי לפני נישואיי ו-350,000 הבית שירשתי ושלאחיותיי ישנן זכויות בו...

            האמת, לא מוצא חן בעיני הצורה של הטפסים שהצגת בפני. יש שם סכומים לא נכונים, יש קשקוש על הסכומים. אני אישית לא רואה את זה יפה. אבל צדקת דרכי היתה לאורך כל הזמן ב-900 אלף הבית שלי שבניתי לפני נישואיי וב-350 אלף הבית האחר וזכור לי שבחקירה הראשונה אמרתי שהסקתי מסקנה מחקירתו של ש' א' ר' כנראה נפלה שם טעות בהדפסה. אני לא מגן עליו אני פשוט רוצה להגיע למה זה רשום ככה.

לשאלת ביהמ"ש, איפה נפלה טעות? אני אומר שהכוונה טעות הדפסה בחוזה, אם כתוב שם מיליון. אני אומר כנראה. למה? כי הסקתי מסקנה שיש לו סטנדרט של חוזה מול העיניים כי הוא עוסק במכירת וקניות בטאבו העו"ד ש', והוא משמיט דברים ומוסיף דברים רלבנטיים לאותה עסקה. כנראה שהרובריקה הזאת לא תיקן כמו שצריך. אני לא מגן עליו, אני מנסה להבין איפה הטעות. בכל אופן לדעתי הוא אמור לענות על הדברים האלה ולא אני.

...

ת.         אני לא ידעתי ולא יודע אם עו"ד ש' או כל אדם אחר החסיר מסמך או לא דיווח עסקה, או לא דיווח חלק מהעסקה. אני לא הייתי מסכים לכך והייתי מתנגד ורחשי ליבי אומרים שישנה כאן טעות שמאחריותו של עו"ד ש' להבהיר את המצב."

 

ראה גם עדותו של עו"ד א' ר':

"ת.       יכול להיות שיש לי בתיק העתק של שיקים.

ש.        בנספח יש מחיר שונה של הבית העיקרי, בעוד שבהסכם העיקרי רשום שהסכום הוא מיליון ₪. בנספח פתאום זה ירד ל-900,000 ₪, תסביר?

ת.         אני מתייחס למכירת קומפלקס אחד. גם הדירה הראשונה וגם הדירה השניה, נמכרו בסכום שכתוב בנספח. זה היה הסכום ששולם.

ש.        אני לא מבין, תעשה לי סדר, יש הסכם עיקרי שמדבר על מיליון ₪. באותו יום יש נספח שמדבר על 900 אלף ₪. איך זה יכול להיות, לגבי אותו בית?

ת.         אתה רוצה שאני אסביר את התנהגות המוכר?

ש.        לא. מי שניסח, מי שניסח את ההסכם ואת הנספח. בהסכם רשום מיליון, בנספח רשום תשע מאות. ואני שואל את מי שניסח באותו יום הסכם עיקרי ונספח, איך התמורה שונה?

ת.         מי שמנסח, מנסח את זה לפי הוראות הצדדים...

ש.        אנחנו מדברים על הבית הגדול, יש מליון ₪ בהסכם ו-900 אלף ₪ בנספח, מה נכון?

ת.         950.

ש.        מה עשית? ממוצע?

ת.         לא.

ש.        תסביר.

ת.         אני חושב שהשבתי ואשיב עוד פעם. הקונה רצה לרכוש את הבית העיקרי ולאחר מכן רצה גם לקנות את הבית השני שזה צמוד לבית הראשון. אכן ערכנו גם נספח. בהתחלה סוכם על המחיר שלא כלל את הדירה השניה וערכנו נספח שבה ומבהיר במפורש מה הקונה רוכש ומה המוכר מוכר ומה תמורת כל נכס.

ש.        ושוב אני שואל, מאיפה מגיע המספר 950?

ת.         מהצדדים.

ש.        אני שואל שוב  מאיפה מגיע המספר 950?

ת.         מהצדדים.

ש.        הכנת שני מסמכים באחד רשום מיליון ובשני 900 איך אדוני מגיע למספר 950?

ת.         זה סכום שכולל 1,250,000 על שני נכסים.

ש.        אני אומר לך שלפי המש"ח היחיד שיש לנו, רשמת שהתמורה היא מיליון.

ת.         יכול להיות. מאוד יכול להיות...

ש.        את הנספח להסכם שאתה אישרת אותו וערכת אותו כתוב שם המחיר של הבית בחזית זה 900 אלף והמחיר של הדירה בעורף 350 אלף סה"כ 1,250,000. תסכים איתי שהמחיר 950 לא נמסר לך על ידי מי מהצדדים, אלא אולי טעות שלך מאחר שבהסכם ובנספח כתוב 900 ובשום מקום לא כתוב 950.

ת.         יכול להיות.

ש.        למעשה אתה חוזר בך ממה שחשבת בהתחלה שהדירה בחזית היא ב-950 ולא ב-900.

ת.         אני עדיין אומר לך שאני חושב שזה 950.

ש.        מה שאתה רשמת בהסכם זה לא הדבר שצריך לחייב?

ת.         זה מה שצריך לחייב. אבל אני זוכר 950.

ש.        אני אומר לך שאילו אמרו לך הצדדים שהבית בחזית נמכר ב-950 היית רושם 950 ולא היית רושם 900 בניגוד למה שאמרו לך. מסכים?

ת.         מסכים".

 

בסיכומיה טוענת התובעת כי במהלך ההליך המשפטי, פנתה לרשות המיסוי באמצעות צו בית המשפט והתברר כי העסקה היחידה שדווחה לרשות המיסים הינה עסקת מכירת הבית של הצדדים על פי הסכם המכר, ואילו מכירת הדירה הנוספת בהתאם לנספח להסכם המכר מעולם לא דווחה לרשויות המיסוי. מהדיווחים שהוגשו עולה כי דווח שהנכס נמכר תמורת מיליון ₪, כך גם עולה מטופס המש"ח שהוגש בחתימת הנתבע (ת/19), וכך גם עולה מאישור מס הרכישה (ת/20). טענה זו של התובעת לא נסתרה. 

 

יחד עם זאת, ממסמכי הבנק שצירפו הצדדים (ראה נ/1) עולה בבירור כי הנספח להסכם המכר הוא זה שנאכף וקוים שכן תמורת המכר שולמה במזומן באותו יום בו נחתם ההסכם, והסכום אשר הועבר לידי הנתבע הינו הסכום המופיע בנספח להסכם המכר.

הנתבע, כך עולה מהחומר שבפניי קיבל במזומן סך של 1,220,000 ₪ ביום החתימה על הסכם המכר והנספח לו,  ועוד שלוש המחאות בנות 10,000 ₪.

בסופו של יום אם כן,  על פי המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט, הנני למדה כי הנתבע קיבל לידיו סך של 1,250,000 ₪ עבור דירת המגורים והדירה הנוספת. סכום זה שנתקבל הלכה למעשה מחזקת את הגרסה כי הרוכש שילם לנתבע סך של 900 אלף ₪ עבור בית המגורים וסך של 350 אלף ₪  עבור הדירה הנוספת, כמעודכן בנספח להסכם המכר.

מכל המקובץ, הנני קובעת כי שווי מכירת הבית המשותף עומד על 900,000 ₪ כמופיע בנספח להסכם המכר שהוכח כי הנתבע כמוכר ורוכש הנכס פעלו לפיו במישור היחסים ביניהם בלבד.

 

מכירת הבית על ידי הנתבע:

  1. לאחר שמיעת הצדדים קבלה גרסת התובעת באשר לנסיבות מכירת הבית חיזוק. בית המגורים ששימש את המשפחה מראשית הנישואין, בו נולדו וגדלו ילדי הצדדים נמכר שלא על דעת התובעת מאחורי גבה ממש. עדות התובעת על מכירת הבית ביום בו דאג הנתבע לנסוע עמה לתל אביב כדי להסיח את דעתה מהמכירה והובלת התכולה לדירה שכורה, הייתה מהימנה וקוהרנטית. מצאתי ליתן בעדות התובעת אמון. מעדויות בני הזוג עלה כי לא רק שהנתבע לא התייעץ עם התובעת בדבר מכירת הבית, אלא שזה נמכר באופן חד צדדי ע"י הנתבע שפעל להעברת תכולת הבית לדירה שכורה שנבחרה על דעתו בלבד. התובעת כלל לא ארזה את תכולת ביתה. ודוק, אין נפקא מינה אם מדובר בדירה שכורה גדולה ומפוארת כטענת הנתבע או דירה שכורה קטנה ובלתי ראויה כטענת התובעת. הנתבע פעל בכוחניות ובחוסר תום לב, שעה שקיבל החלטה חד צדדית והרת גורל באשר לבית מגורי המשפחה, תוך רמיסת זכויותיה של התובעת, שהיא עדיין אשתו. בכתבי טענותיו טען הנתבע כי המעבר לדירה שכורה ומכירת בית המגורים נבע מהחלטה משותפת, ואולם בחקירתו התבהר כי פעל על דעת עצמו מבלי לשתף את התובעת מאחר ויחסיהם עלו שרטון. עוד יודגש כי טענתו שבני הזוג  דיברו באופן כללי כ"שיחות משפחה" אודות הצורך לעבור לבית מגורים חדש אינו עולה לכדי הצורך ליידע את בן הזוג על מעבר לדירה אחרת ומכירתה של זו.

אין מחלוקת כי התובעת לא נכחה במעמד חתימת הסכם המכר. ראה עדות עו"ד א' ר', שהצהיר כי לא ראה את התובעת נוכחת בפגישות שנערכו לצורך החתימה על הסכם המכר. אף הנתבע עצמו מעיד כאמור, כי התובעת לא ידעה על ההסכם.

לא זו אף זו, אלא כי הנתבע נטל לעצמו את תמורת מכירת הבית המשותף, ורכש מכספים אלו קרקע שנרשמה על שמו, כאשר לגרסתו רכש אותה לטובת בנו. בנוסף רכש הנתבע קרקע ובנה עליה בית אותו רשם על שם אחותו. כל זאת מבלי שהעביר לתובעת אף לא חלק מכספי התמורה.

ראה חקירת הנתבע בעמ' 58, 60-61 לפרוטוקול (הדגשות אינן במקור- ש.א):

"ש.      אתה מדבר על קרע עמוק. על המכירה של הדירה למר באשה, עדכנת אותה?

ת.         בהחלט.

ש.        קרע עמוק, אתם לא מדברים.

ת.         נכון. אני שיתפתי אותה לכל אורך הדרך. זו החלטה משפחתית שכולנו היינו שותפים, גם אישתי וגם הילדים ולא אחת ישבנו בסלון ודיברנו על הצורך לעבור. היתה לנו כוונה והסכמה כללית שאנחנו עוברים דירה אחרת...

ש.        כן או לא. האם אתה אומר לה ביום 14.11 חתמתי על הסכם עם ב', כן או לא?

ת.         עדכנתי אותה שב' מתעניין בנכס.

ש.        כשחתמת על ההסכם אמרת לה?

ת.         על ההסכם ספציפית אני לא זוכר אם אמרתי לה...

ש.        אני חוזר על השאלה על העדכון במכירת הבית

ת.         כמה שזכור לי, אני לא זוכר במדויק, אמרתי לה לגבי החתימה על ההסכם, לא זוכר במדויק, היא ידעה שאני הולך לפרסם והגישה לנו קפה באחת מהפגישות.

ש.        אם היא יודעת אז למה היה קשה לעדכן אותה שהבית נמכר?

ת.         היינו בקרע עמוק, דיברנו מעט מאוד, הכל התנהל או שהיא היתה בבית או בחנות, לא הסתרתי שום דבר. אמרתי לה ביום שהוא בא לראות את הנכס, אמרתי לה שהוא מתעניין בקניית הנכס, היא הכינה או קפה או שתיה קרה.

ש.        אתה מדבר על היום שנפגשת, ביום שחתמת ראתה הלכת לאשתך שנמכר הבית?

ת.         אדם כזה אני לא משתף בשמחות....

ש.        לא שאלתי זאת, האם בבוקר ה-29.11. היא ידעה שבערב היא עוברת דירה? ...

ת.         היא לא ידעה. היא ידעה רק בערב. 

ש.        אתה מעביר אותה דירה בלי להגיד לה בכלל. מי שם אותך?

ת.         אני עשיתי את זה בתור הפתעה טובה, פתחתי ידיים ואמרתי לחבר'ה להשאיר את הסלון עם האור דלוק ולהשאיר את החלונות פתוחים מול הנוף, אני רוצה שייכנסו ויראו איזה דירה יפה השכרתי להם.

לשאלת ביהמ"ש, איך היתה התגובה של אישתי? אני אומר שהתגובה של הילדים היתה סבירה אבל היא היה לה בהתחלה כמה רגעים של שקט, היא הסתובבה בבית והחלה להגיד את המשפט הזה שחזרה עליו כמה ימים "למה שכרת בית בלי להראות לי אותו, כי הסגנון שלה קוטג'". עובדה שלאחר כמה ימים הלכנו יחד לפי בקשתה לראות בית אחר להשכרה שנמצא ליד אחותה של אדם בשם ר'. אני הבנתי שהבית לא מוצא חן בעיניה.

ש.        היא לא כעסה?

ת.         היא כעסה על זה שלא הראיתי לה את הבית קודם....

ש.        אתה אדם הגיוני, אתה --- לשעבר, כולנו פה אנשים הגיוניים. נראה לך הגיוני שהבית שלה נמכר ואתה לא מעדכן אותה בזה, אתה לא מעדכן אותה שהוא עוברת דירה, ואתה אומר לה הכנתי לך הפתעה הדלקתי את האורות?

ת.         בשיטה שאני עשיתי את זה זה כן הגיוני. אני עשיתי להם הפתעה בכך ששכרתי להם בית יותר גדול משלנו, החדרים יותר רחבים להבדיל מהמקום שהיינו בו, הסלון משקיף לנוף מרהיב.

ש.        שאלת אותה אם היא רוצה לגור בנוף המרהיב לפני כן?

ת.         לא.

ש.        לא היית צריך לשאול אותה?

ת.         היינו בקרע עמוק. ישנו גב אל גב או כל אחד בחדר אחר. לפעמים. זה מגדיר את עומק הקרע. אבל הכל התנהל לידה, בחברתה, לא הסתרנו שום דבר, הילדים היו לא אחת בסלון."

 

  1. אינני מקבלת את גרסת הנתבע כי יש לראות במהלך המעבר החד צדדי כ"הפתעה טובה". פעולה חד צדדית של מכירת בית המשפחה בו נהגה התובעת לגור משך 23 שנים (ואין נפקא מינה אם מדובר בזכות בעלות או זכות מגורים בלבד) אינה עניין של מה בכך, ואין לראות צעד כה מהותי כגון דא כ-"הפתעה". מה גם כי גרסת הנתבע לעניין זה כי רצה להיטיב עם התובעת ולהפתיע אותה אינה מתיישבת עם העובדה כי לטענתו הצדדים היו מסוכסכים באותה העת ולדבריו "בקרע עמוק".

דווקא גרסת התובעת, על פיה הנתבע פעל לצורך מכירת הדירה כאקט שנבע מכעס ונקמה כלפיה לאור הקרע והריחוק שנוצר ביניהם, מתיישבת עם הגיון הדברים שעלו מעדויות הצדדים. כך תיאר הנתבע כי כעס על התובעת שלא הגיעה לנחמו על מות אמו, בחתונת בתם לא החליפו מילה, התובעת סירבה לעזור לנתבע לסעוד את אמו, וסירבה כי בתם תעזור לנתבע בכך. דומה מעדותו של הנתבע כי התנהלות זו גרמה לו לצער וכעס רב, רגשות אשר הניעו והובילו אותו ככל הנראה, להתנהל באופן בו התנהל.

 

  1. נקודה נוספת שמחזקת את גרסת התובעת: הנתבע פעל לפינוי הדירה כשבועיים לאחר שנחתם הסכם המכר, על אף שבהתאם ללוח הזמנים על פי הסכם המכר עמדו לרשותו חודשיים נוספים, בהם יכול היה לשתף את התובעת בהליך המכירה כמו גם בחיפוש אחר דירה חלופית. ממניע לא ברור, מיהר הנתבע והקדים את מסירה החזקה של בית המגורים והעביר את בני משפחתו לדירה  שכורה, ביום אחד באישון לילה, ללא כל הכנה מוקדמת. שוכנעתי כי התנהלות זו של הנתבע הייתה התנהלות כוחנית שרמסה את זכויותיה היסודיות של התובעת תוך פגיעה  בכבודה ובקניינה, באופן שמצדיק פסיקת פיצויים.

 

הבית שרכש הנתבע עבור אחיותיו:

  1. התובעת עותרת לראות בבית אותו רכש הנתבע ע"ש אחותו, כביתו שלו, שכן ברי מעדותו כי הוא שמתגורר בו, והוא ששילם על הקרקע ועל הבנייה. טענה זו אין בדעתי לקבל. ראשית, לא נתבע כל סעד הצהרתי בכתב התביעה בהתייחס לנכס זה. כן לא צורפה אחותו של הנתבע להליך, ואף לא זומנה כעדה מטעם מי הצדדים להעיד בתיק. לפיכך אין בידי בית המשפט לקבוע ממצאים ביחס לנכס זה.  יחד עם זאת, התנהלות הנתבע גם לעניין רכישת הדירה לאחיותיו מחזקת את חוסר תום ליבו והתנהלותו הפסולה באופן בו עשה שימוש בכספי תמורת מכר הבית, ואבאר:

לטענת הנתבע, היה מחויב למכור את הבית ולרכוש מתמורתו נכס לאחיותיו נוכח כיבוד הוראות צוואת אביו. לכן רכש קרקע ועליה בנה בית עבור אחיותיו בעלות שנעה בין  610,000 – 700,000₪. הבית נרשם על שם האחות הבכורה, אולם הנתבע זה אשר מתגורר בבית בפועל ואינו משלם דמי שכירות לאחיותיו. מהמסמכים שצירפה התובעת ברי כי הנתבע הוא הנפש הפעילה מאחורי בניית הבית, ראה מכתב מהועדה המרחבית לתכנון ולבניה בקשר ישיר עם הנתבע ולא עם אחיותיו ביחס לנכס שרשם (ראה ת/15), הנתבע הוא אשר זומן לחקירה בוועדה המקומית ביום 24.11.14 וכיו"ב.

 

ראה סעיף 5 לצוואת אבי הנתבע המנוח, בתרגומה לעברית (נספח ו' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע) שם ציווה האב המנוח כדלקמן:

"5. המצווה ציווה את החלק הנותר מהחלקה ושגודלו 1,029 מ"ר והדירה על כל תכולתה לבנו הצעיר ג' כאשר מוענקת זכות מדור לאשתו נ' ולכל אחת מבנותיו: א' ,א' וה' באם תיוותר ללא משפחה ומחוסרת אמצעי מחייה, כל עוד כולן או מי מהן בחיים".

 

  1. מעדויות הצדדים עולה כי בעת מכירת בית המגורים, אמו של הנתבע לא היתה בחיים, אף אחת מאחיותיו של הנתבע לא התגוררה בדירת הוריו בטרם נמכרה, ונראה כי דירה זו שמשה כמעין מחסן עבור הצדדים. כמו כן, כעולה מעדות הנתבע נראה כי אף לא אחת מאחיותיו עומדת בגדרי הוראת הצוואה באשר למצבן ומעמדן "ללא משפחה ומחוסרת אמצעי מחייה" כפי שהתנה האב המנוח בצוואתו- האחיות בעלות נכסים, לכולן משפחות. הנתבע לא זימן את אחיותיו להעיד ויש לזקוף זאת לחובתו.

ראה עדותו  בעמ' 62, 74-75 לפרוטוקול:

"ש.      האחות הבכורה שלך שעל שמה רשום הנכס, היא נשואה?

ת.         נשואה.

ש.        יש לה בית משלה?

ת.         כן.

ש.        האחות השניה נשואה?

ת.         כן.

ש.        יש לה בית משלה?

ת.         כן....

לשאלת ביהמ"ש, האחיות שלי העיוורת והחולה לא התגוררו בבית של ההורים שנמכר למר באשה. האחות הגדולה א' מתגוררת עם בעלה וילדיה, שעל שמה רשמתי את הבית. היא מבוגרת ורצינית.

האחות השניה עמלה מתגוררת עם בעלה וילדיה בבית של בעלה. ולגבי האחות השלישית הודא היא גרושה וגרה בשכירות ומקבלת שכר מגוף סוציאלי. אבל נודע לי לאחרונה על ידה שהפסיקו או שהולכים להפסיק לשלם לה. אז עכשיו אני במו"מ איתה על העסק הזה. והכנסנו בחשבון שיש לה ילדים."

 

נוכח האמור לעיל, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לפרשנות צוואת האב המנוח, אף אם היתה על הנתבע חובה לדאוג למדור עבור אחיותיו (חרף העובדה  כי מחקירת הנתבע עולה כי האחיות אינן זקוקות להבטחת מדורן שכן הינן בעלות נכסים), תמוהה התנהלות הנתבע למכור באישון לילה את בית המגורים של משפחתו, תוך שהוא מותיר את עצמו ואת זוגתו בעת משבר ופירוד ללא קורת גג, ומאידך דואג לכאורה לאחיותיו לקורת גג, שעה שקיימת להן אחת. כן יש לציין כי בצוואת  האב המנוח לא צווה על הנתבע לרכוש לאחיותיו בית אלא להעניק להן זכות מגורים ביחידה הנוספת שהיתה קיימת בבית. לשם הבטחת האמור לא היה חייב הנתבע למכור את הבית, אלא להותיר המצב על כנו. נדמה כי לא היתה קיימת כל דחיפות למכור את בית המגורים.  

יתרה מכך, אף אם אלך בדרכו של הנתבע ואקבל טענתו כי היה צריך להבטיח מדורן של אחיותיו תחת דירת הוריו שנמכרה בסכום של 350,000 ₪, לא ברור מדוע לא השקיע סכום זהה בבניית דירה לאחיותיו ונדרש להוסיף סכום כסף לא מבוטל בסך של בין 260,000-350,000 ₪ מכספי מכירת בית המגורים (כאן המקום לציין שבחקירתו מסר הנתבע גרסה לא עקבית באשר לשווי הקרקע והבית. במקום אחד טען שהשווי הכולל עומד על 700 אלף ₪  ובהמשך טען לעלות כוללת בסך של 610 אלף ₪). בסיכומיו טען בשפה רפה כי לא מצא דירה חלופית במחיר כזה, טענה אותה יש לדחות שכן נטענה ללא כל ביסוס.

 

ראה עדות הנתבע בעמ' 54-58, 94, 74 ו-76  לפרוטוקול:

"ש.      אתה פעם משכת מבנק מאות אלפי שקלים במזומן?

ת.         כן, לאחרונה כשקניתי שלד בניין לאחיות שלי, כי אני מחוייב על פי הצוואה שאבי הותיר ומאחר ומכרתי את הבית הישן שהצוואה מדברת עליו, אז הייתי חייב גם מצפונית וגם דתית וגם חוקית להזדרז ולקנות להן שלד כאשר אני גם עשיתי את עבודות ההכנה, סיום, היום הוא בית לכל דבר.

ש.        מתי רכשת לאחיותיך את השלד הזה?

ת.         למיטב זכרוני באמצע 2014, אני לא בטוח במאה אחוז...

ת.         אם אתה מבקש ממני להגיד בערך, אז בערך 400,000.

ש.        כמה עוד השקעת כדי להגיע למצב של בית לאחיות שלך?

ת.         אני מעריך 300,000 ₪...

ש.        על שם מי נרשם הדונם הזה?...

ת.         היום הוא רשום על שם אחותי הגדולה, אחרי שאספתי את שלושתן והסברתי להן שהנה הבית שהיה קודם שאבי ציווה להן אותו, הנה הוא היום והוא יירשם על שם אחותנו הגדולה א' ו'.

ש.        מי גר בבית הזה היום?

ת.         התכוונתי להמשיך ולענות ולומר שמי שגר היום בבית זה אני בעקבות אילוצים כי נעשו לי כאן עיקולים מיותרים למרות שלא התחמקתי וברחתי משום מנהיגות בכפר והצעתי את ידיי הנדיבות. הטרחות והעיקולים האלה גרמו לי לרבוץ ללא בבית ולכן נאלצתי להשתמש על פי דעתן בדירתן של אחיותי שהגדרתי קודם.

ש.        ממתי אתה גר בדירה של אחיותיך, לכאורה?

ת.         מאוקטובר 2014.

ש.        שילמת להן שכירות?...

ת.         לא שילמתי שכירות מאחר ומצבי הכספי לא טוב בגין כל העיקולים והטרחות וזו ההתחשבות במצבי....

ש.        אתה מכרת את הבית שלך כדי לרכוש לאחיות שלך בית?

ת.         לרכוש לעצמי למשפחתי, לכן חיינו כשישה חודשים ביחד אחרי המכירה. לא אחת יצאנו ביחד, אני וגרושתי או אני והבן שלי, דאז אישתי, לראות שלד.

לשאלת ביהמ"ש, התשובה שלי לשאלה, בין היתר כן...

ש.        אתה אי פעם אמרת לנ' שאתה קונה דירה לאחיות שלך?

ת.         אתה מדבר על התקופה שחיינו ביחד אחרי המכירה?

ש.        לא. לפני המכירה.

ת.         היינו בקרע עמוק ולא דיברנו ואם דיברנו זה מילים קצרות ועם גב מופנה...

ש.        תסביר לי למה יש הפרש בין 600,000 ל-250,000. למה הוספת סכום כזה גדול, כמעט הכפלת אותו על הבית של האחיות?

ת.         אלף, אני אתקן אותך. 600 לעומת 350 ולא לעומת 250. דבר נוסף, המחירים השתנו, היה לי קשה מאוד למצוא בית באותה רובריקה ובאותו מחיר. היו הרבה הצעות של דירות גדולות שאין לי צורך בהן, זו הדירה הקטנה היחידה שמצאתי וכך יצא המחיר כי היום הסקתי מסקנה מאוחר אומנם, שהמחירים הם בשמיים....

ש.        לאחות הראשונה והשניה לא מגיע כלום, לפי הצוואה ואתה אמרת שהעברת את הנכס על שמן לפי הוראות הצוואה.

ת.         מבחינת האחריות

ש.        לא אחראיות, האם על פי הוראות הצוואה אתה מחוייב לשתי אחיותיך הבגירות?

ת.         כתוב פה "באם תיוותר ללא משפחה אחת מהן...". כמו שקרה לאחותי השלישית...

ש.        בכמה מכרת את דירת ההורים?

ת.         ב-350,000

ש.        ובשווי הזה אתה צריך לרכוש דירה לאחיות?

ת.         זה כמו לוטו, אתה לא יכול לדייק. אני לא יחפש דירה ב-350 אלף. אמרתי שהשלד עלה לי 440, ההשלמה שלו בערך 170."

 

גרסת הנתבע איננה מתקבלת על הדעת. העובדה כי רכש דירה לאחיותיו, ועשה לשם כך שימוש בכספי התמורה שהתקבלו בגין מכירת בית הצדדים-כלומר כספים משותפים, שעה שהנכס שנרכש משמש למגוריו הבלעדיים והוא אינו משלם דמי שכירות לאחיותיו שהינן בעלות נכסים, מעידה על התנהלות נעדרת הוגנות וחסרת תום לב במישור היחסים בין הצדדים.

 

  1. מתמורת המכר רכש הנתבע גם מגרש תמורת 280,000 ₪. לטענתו המגרש נועד לבנו ח' אך לאור משבר ביחסיו עם בנו, טוען כי מדובר בנכס שלו, הרשום על שמו. ראה עדותו לעניין זה בעמ' 28, 56-57 לפרוטוקול:

"ש.      יש לך עוד נכס חוץ מזה?

ת.         קניתי חלקת אדמה לבני ח' והבאתי אותו והראיתי לו אותה, זה עשה לו שמח אבל הוא סירב שאני ארשום אותה על שמו ואת זה אמרתי לאחותו הגדולה נ' שאחיך מסרב שאני אעניק לו אדמה, שאני ארשום אותה על שמו....

ש.        וזו אדמה שאתה מתחייב להעביר לבן, ככל שהוא יבקש, אם הוא ירצה את הקרקע הזו אתה מעביר לו אותה?

ת.         לא.

ש.        מדוע לא. הרגע אמרת שרכשת את זה עבורו.

ת.         נכון. אין חוק שמחייב אותי להעבירה אליו, אני יכול להוריש לו או למישהו אחר. בינתיים הצעתי אותה לו והוא סירב שאני ארשום אותה על שמו.

ש.        ואם הוא יגיד כן?

ת.         נכון לעכשיו לא שיניתי שום דעה, אבל אם הוא יבוא לאביו וילחץ את ידיו של אביו שפרנס אותו כל ימי חייו ודאג לו ויפסיק להתרחק ממני כבר שנה וידבר איתי בגלוי על האדמה, יש סיכוי שאני אסלח לו וארשום אותה על שמו...

לשאלת ביהמ"ש, של מי האדמה? אני משיב שהאדמה שלי היום....

ש.        כמה עלתה לך האדמה הזאת? שאמרת שהיא שלך.

ת.         נדמה לי 280,000 ₪.

ש.        מתי רכשת אותה?

ת.         באותה תקופה כמעט שרכשתי את השלד.

ש.        מאיפה הכסף לשני הנכסים האלו?

ת.         הכסף משני בתים שמכרתי...

ש.        איך שילמת? שיק? העברה בנקאית? מזומן?

ת.         את האדמה במזומן.

ש.        ואת השלד?

ת.         למיטב זכרוני, גם השלד מזומן."

 

  1. מכל האמור לעיל, הנני מקבלת את גרסת התובעת כי הנתבע על דעת עצמו ומבלי ליידעה מכר את בית המגורים המשותף והעביר את תכולתו לדירה שכורה, בחטף, בחוסר תום לב ובאופן בלתי ראוי, כשהסיח את דעתה מהמעבר בבילוי באותו יום בתל אביב.

לא זו אף זו, אלא כי גם מתמורת המכירה בחר הנתבע לפעול על דעת עצמו, נטל לידיו את כל הכספים שקיבל בגין מכירת בית המגורים והדירה הנוספת ורכש בכספים אלו נכס מקרקעין ע"ש אחותו, ומגרש נוסף על שמו מבלי שיידע את התובעת בתכניתו לעשות כן, ומבלי שהעביר לתובעת אף לא חלק מכספי התמורה, ועשה בכספים אלו כבשלו. התובעת זכאית למחצית התמורה שהתקבלה בגין בית המגורים כמו גם לפיצויים בגין התנהלות הנתבע.

שוכנעתי כי התנהלות הנתבע מקיימת  את זכותה הראויה של התובעת לפיצויים, שכן לא ניתן לגדוע באבחת חרב את חייה והרגליה של התובעת, קיומה והסתמכותה על בית מגוריה משך 23 שנים ומשאבים שצברו הצדדים במשך השנים בניהול תא כלכלי ומשפחתי אחד, אך בשל רצון אחד הצדדים בפרידה. יש להכיר במעמדה של התובעת בבית ולא לקבל החלטות על דרך כוח הזרוע.

על כן, הנני קובעת כי התובעת זכאית לפיצויים.

בגין חלקה של התובעת בתמורה והפיצויים ישלם הנתבע לתובעת בתוך 30 יום מהיום סך של 500,000 ₪. (450,000 ₪ מחצית התמורה בגין מכירת הזכויות בבית המגורים ו-50,000 ₪ נוספים בגין הפיצויים).

 

חוות דעת המומחה:

  1. בהחלטת בית המשפט מיום 16.12.15 מונה רו"ח שטרנפלד כמומחה מטעם בית המשפט כדי לחוות דעתו על זכויות הצדדים ואופן איזונן. נוכח היות הצדדים חלוקים הן על המועד הקובע לתחילת השיתוף והן על למועד הקובע לסיום השיתוף, הוא מועד הקרע, התבקש המומחה להתייחס לארבעת המועדים.

            באשר למועד לתחילת השיתוף ראה הכרעתי בסעיף 18 לפסק הדין  - מועד תחילת השיתוף הינו מועד החתונה, 8.11.90 (כונה בחוות דעת המומחה "מועד נישואין ב'").

מועד הקרע אף הוא הוכרע, הפעם בהסכמת הצדדים, כעולה מסעיף 19 לפסק הדין ונקבע ביום 22.4.14.

נוכח דברים אלו הרי שיש לאמץ את האיזון שערך המומחה בעמוד 26 לחוות דעתו כך שתקופת השיתוף תהא מיום החתונה 8.11.90 ועד ליום 22.4.14. (כהגדרת המומחה: "מועד ב' ומועד נישואין ב'").

 

  1. בסיכומיו עתר הנתבע לעדכן את חוות הדעת בהתייחס לנכסיה של התובעת –להוסיף למסת נכסי התובעת את חנות ה--- שהוקמה והופעלה בתקופת הנישואין בלבד. עוד טען בסיכומיו, כי הכנסות התובעת מהחנות גבוהות מהמוצהר על ידה. לטענתו מחקירת התובעת עלה, כי הינה מעלימה הכנסות רבות וכי קיימים אי דיוקים באשר לדו"ח רווח והפסד שהוגש מטעמה. לטענתו יש לקבוע כי ערך הסחורה ומלאי חנות בסוף שנת 2013 עמד על סך של 190,000 ₪ ויש לזקוף סכום זה לחובת התובעת ולהפחיתו מכל סכום שיקבע כי היא זכאית לו. לטענתו יש לקבוע כי בחודש 4/14 היה בעסק מלאי בשווי של 142,000 ₪ והנתבע זכאי למחצית ערך המלאי במועד זה.

מהתשתית הראייתית שהונחה בפניי ושמיעת העדים, לא שוכנעתי בטענות אלו של הנתבע, הנתבע כשל בהוכחתן.

 

בחוות דעתו קבע המומחה את הקביעות הבאות לעניין חנות ה----:

"עסק האישה: ...ניתן לראות כי שכרה החודשי הממוצע של האישה הינו נמוך ונע בין 583 ל- 2,670 ₪ לחודש, ולכן לא מצאתי לנכון לזקוף לעסק האישה שווי כלכלי בר איזון.

יודגש כי בעסק קיים מלאי, שאותו יש לאזן לפי שווי במועד הקובע. מאחר וקיבלתי נתוני מלאי ליום 1/1/14 הסמוך לכל אחד מהמועדים הקובעים, נלקח מלאי זה במסגרת זכויות  האשה לכל אחד מהמועדים הקובעים".

הנתבע בחר שלא לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו  ואף לא שלח לו שאלות הבהרה בסוגיית המלאי בשנים 2013-2014. כמו כן, הנתבע אף לא זימן את רואה החשבון החתום על דו"ח רווח והפסד לגביו טוען כי נתוניו מוטעים.

לעניין זה יצוין כי אי הבאת עד רלוונטי מעוררת את הספק כי בעל הדין אשר נמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה  (ראה לענין זה – ע"א 641/87 קלוגר נ. חברה הישראלית לטרקטורים בע"מ , פד"י מ"ד (1) 239, 245; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ פד"י מ"ד (4) 595; ת.א (ראשון לציון ) 4712/01 ב.ג את א. נ' צ'רבוס ניהול בע"מ,  תק- שלום 2002 (2) 650, 655).

 

לאור האמור, בהעדר חקירת המומחה ולמצער קבלת הבהרות מידי המומחה, לא הצליח הנתבע לסתור את גרסת התובעת ואת קביעת המומחה כי לחנות אין שווי כלכלי בר איזון. אשר על כן אני מקבלת את קביעת המומחה לפיה אין לחנות שווי כלכלי בר איזון. 

 

  1. בסיכומיה הפנתה התובעת לעתירת הנתבע בתצהיר עדותו הראשית לחייבה בהלוואה שנטל מבנק דיסקונט בסך של 70,000 ₪ ביום 20.1.14. יצויין כי המומחה במסגרת חוות דעת הפחית את סך ההלוואה מזכויות הבעל (על פי האפשרות של מועד קובע ב-4/14). לטענת התובעת כפי שהוצג ביום 30.1.14 משך הנתבע לעצמו במזומן סך של 20,000 ₪ מכספי הלוואה זו אותם שמר לעצמו (ת/14). וכל זאת מהלוואה שאותה ביקש לחייב את התובעת להשיב. על כן עותרת התובעת להורות למומחה לעדכן את חוות דעתו כך שהחלק המשותף בהלוואה יעמוד על סך של 41,417 ₪ בלבד, הסכום שבו נפרעה ההלוואה בבנק יהב, וכי רק בסכום זה יש להתחשב.

 

טענת התובעת בדבר פירעון ההלוואה ויתרת הסכום שנותר בידי הנתבע, מתיישבת עם עדות הנתבע בחקירתו  ראה עדותו לעניין זה בעמ' 71-72לפרוטוקול (הדגשות אינן במקור-ש.א):

"ש.      ב 1/14 נטלת הלוואה של 70,000 ₪?

ת.         לקחתי הלוואה לצורך סגירת המינוס, נדמה לי סגירת חשבון בבנק יהב ועברתי לבנק דיסקונט, לא זוכר. אבל מטרת ההלוואה היתה לאיפוס החשבון והמינוס. תציג לי את המסמך.

ש.        אתה לוקח הלוואה מבנק דיסקונט, ומצרף את זה בעצמך 70,000 ₪ נספח ב' לתצהיר.

ת.         אם לקחתי מבנק דיסקונט...

ש.        לשם מה לקחת אותה?

ת.         הייתי צריך לסגור את החשבון בבנק יהב..

ש.        אמרת לנ' שאתה רוצה לסגור את החשבון?

ת.         לאחר שיצאתי לגמלאות היה לי קשה כל פעם לנסוע לעיר התחתית לחפש חניה. לשאלתך – היא לא כיבדה אותי, וכאילו התנהגה.. לשאלתך – אני לא זוכר האם אמרתי לה שאני רוצה לסגור את החשבון...

ש.        האם אמרת לה שלקחת הלוואה?

ת.         לא זוכר.

ש.        אומר לך שאתה העברת את הכסף הזה לבנק יהב, את ה 70,000 ₪.

ת.         אם תציג לי מסמך... אני זוכר שלקחתי הלוואה מבנק דיסקונט וחלק ממנה או כולה לא זוכר במדוייק עבר לבנק יהב בכדי לאפס את החשבון לאפס כי אני עובר.

ש.        בוא נראה מה עשית ב 2.2 בבנק יהב. מציג לך תדפיס תנועות מבנק יהב

 הוגש וסומן ת/14.

            משכת במזומן 14,000 ₪. זוכר?

ת.         אני מתחיל להזכר. החוב שנצבר בבנק יהב הוא היה קרוב ל 50,000 ₪, ומהם נשארו 20,000 ₪.

ש.        ואותם משכת לעצמך?

ת.         כן.

ש.        אז למה לא לקחת 50,000 ₪ הלוואה?

ת.         אמרתי החוב שנצבר בבנק יהב הוא 50,000 ₪, היו תנאים לעובדי מדינה בבנק דיסקונט שישנה הלוואה בגובה הזה ובתנאים האלה וזה התאים לי נדמה לי ל 7 שנים עם אחוז קטן. לקחתי.

ש.        אתה יכול להראות לי בתצהירך מקום שבו אתה כותב לגבי ההלוואה הזו ש 20,000 ₪ ממנה מצוי אצלך במזומן?

ת.         לא חושב שכתבתי כי זה לא נתון חשוב.

ש.        כאשר אתה מחייב את נ' להחזיר את ההלוואה ביחד איתך, זה לא חשוב להגיד שלקחת 20,000 ₪ אליך?

ת.         זה חשוב."

 

כמו כן, ת/14 אכן מלמד כי הנתבע משך לעצמו במזומן סך של 20,000 ₪ מאותה ההלוואה. לאור האמור ובשים לב להודאת הנתבע כי משך את הכספים לצורכיו האישיים בלבד, הנני

מקבלת טענתה של התובעת בסיכומיה כי יש לעדכן את חוות הדעת ביחס לסכום אשר נטל הנתבע עבור צרכיו האישיים, וביחס לגובה ההלוואה ביום פירעונה אשר עמד על סך של

41,417 ₪ (ראה עמוד 15 לחוות הדעת של המומחה).

 

  1. לאור כל המקובץ, הנני מאמצת את חוות דעתו של המומחה מיום 22.3.2017 וקובעת כי האיזון יבוצע לפי החלופה השניה על פי מועד ב' ומועד נישואין ב', כמפורט בעמ' 26 לחוות הדעת, כדלקמן:

"2. אפשרות שניה- איזון על בסיס מימוש הזכויות בפועל:

2.1. הבעל יעביר לאישה כיום סך 16,028 ₪.

2.2. איזון הפנסיה התקציבית של הבעל מ----.

החל מחודש 3/2017 ועד לאריכות ימים, על הגוף המשלם, קרי מינהל הגמלאות ב---, להעביר לידי האישה, לכל חשבון בנק שהיא תורה- שיעור של 27.32% מתוך הגמלה המשתלמת לבעל בערכי נטו, לאחר תשלומי מס הכנסה כמשכורת ראשונה ולאחר תשלומי ביטוח לאומי, וזאת מידי חודש בחודשו בכל מועד בו הבעל מקבל את גמלתו. היה והבעל חו"ח ילך לעולמו, על מינהל הגמלאות ב--- להעביר לידי האישה קצבת שארים על פי החוק".

 

  1. הואיל וחוות הדעת נערכה ביום 22.3.17 ופסק הדין ניתן כיום, כשנה לאחר מכן, על המומחה לבצע עדכון של חוות הדעת ולהביא בחשבון את חלקה של התובעת בגמלה מאז 03/2017 ועד יום מתן פסק הדין, תוך ניכוי החיוב בסך 3,500 ₪ לחודש שהוטל על הנתבע בהחלטתי מיום 16.12.15. (באותה החלטה חויב הנתבע בתשלום חודשי בסך 3,500 ₪ על חשבון חלקה של התובעת בזכויותיו הפנסיוניות. כן על המומחה לעדכן את חוות הדעת בהתייחס לקביעתי אודות 20,000 ₪ שמשך הנתבע לעצמו מתוך כספי ההלוואה מבנק דיסקונט ולא לחייב בהם את התובעת ולערוך פסיקתא מתאימה למינהל הגימלאות.

המומחה יערוך עדכון של חוות הדעת בתוך 30 יום מהיום.

הנתבע ישלם את הסכום המעודכן בתוך 30 יום מיום קבלת חוות דעת המעודכנת.

הצדדים ישאו בחלקים שווים בשכר טרחת המומחה.

 

  1. רכב- התובעת עותרת להורות על פירוק השיתוף ברכב ה--- הרשום על שם הנתבע כפי שוויו במועד הקובע בשנת 2014.

מנגד טוען הנתבע בסיכומיו כי יש לקבוע כי לתובעת מגיע רק 27.32% מערך הרכב בדומה לאחוז המגיע לה מגמלת הפנסיה על פי חוות הדעת של המומחה.

משנרכש הרכב בתקופת החיים המשותפים, אין נפקא מינה מקור הכספים לרכישתו.  לטענת הנתבע לפיה התובעת זכאית לאחוזים משוויו בהתאם לאחוזים להם היא זכאית מזכויותיו הסוציאליות של הנתבע אין על מה לסמוך. משנרכש הרכב בכספים שהתקבלו בתקופת החיים המשותפים מ---- ומשעה שמדובר ברכב משפחתי לצורכי המשפחה, חרף רישומו ע"ש הנתבע, הרי שמדובר ברכב משותף שיאוזן בין הצדדים בחלקים שווים, בהתאם למחירון לוי יצחק נכון ליום מתן פסק הדין.

לאור האמור, אני קובעת כי שווי הרכב יאוזן בין הצדדים בהתאם למחירון לוי יצחק נכון ליום מתן פסק הדין – המומחה יביא בחשבון שווי זה בעדכון חוות דעתו.

 

 

מזונות אישה:

  1. בהחלטת בית המשפט מיום 16.12.15 נקבע כי החל מיום 1.9.15 ועד להחלטה אחרת ישלם הנתבע לתובעת על חשבון חלקה בגמלה המשותפת סך של 3,500 ₪ לחודש. בנוסף נקבע כי הנתבע ימשיך לשלם לידי התובעת סך של 500 ₪ בגין מזונות הבן החייל עד תום שירותו הסדיר (חובה) בצה"ל.

יצוין כי הבן החייל סיים שירותו הצבאי ואין מקום ליתן עוד הוראות בעניין מזונותיו.

 

  1. התובעת עותרת לפסוק לה מעבר לחלוקת הזכויות הסוציאליות, מזונות אישה ו/או מזונות משקמים. לטענתה יש לאפשר לה לשקם את חייה לאחר ההרס שהותיר אחריו הנתבע, באמצעות פסיקת מזונות משקמים.

מנגד, טוען הנתבע בסיכומיו כי משהתגרשו הצדדים, אין הנתבע חב במזונותיה על פי הדין הדתי הדרוזי ועל כן מחודש 12/2014 תביעתה למזונות איננה רלוונטית.

 

  1. אפתח ואומר כי בתביעת המזונות והמדור לא עתרה התובעת לסעד של מזונות משקמים, ואלו נתבעו רק בסיכומיה, לכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.

למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש הצדקה לחייב את הנתבע לשאת במזונות התובעת שעה שבמשך החיים המשותפים עבדה לפרנסתה, וכיום הינה ממשיכה להפעיל חנות ----. מטרתם של מזונות משקמים הינה לאפשר את שיקומו של בן הזוג לאחר הפרידה. תנאי להחלתם של מזונות משקמים הינו עקרון של תלות והסתמכות כלכלית של בן הזוג ביכולתו של הבן הזוג האחר (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נ"ח (2) 213). לאור הקביעה שהתובעת זכאית לחלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע והתוצאה אליה הגעתי בדבר התביעה הרכושית ופסיקת הפיצויים, ובהתחשב בעובדה כי התובעת עבדה לפרנסתה משך רוב שנות הנשואין, אין הנסיבות מצדיקות פסיקת מזונות משקמים.

 

  1. סוף דבר:

            53.1      התביעה הרכושית התקבלה.

            53.2      פועל יוצא מחויב הנתבע לשלם לתובעת מחצית שווי תמורת בית המגורים בצירוף

הפיצוי שנפסק לתובעת, סך של 500,000 ₪ כמפורט בסעיף 43 לפסק הדין.

53.3      בית המשפט מאמץ את חוות דעת המומחה כמפורט בסעיף 48-49   לפסק הדין תוך ביצוע העדכונים שצוינו בסעיפים אלו.

            53.4      התביעה למזונות אישה- נדחית.

53.5      אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובעת לרבות בשכ"ט עו"ד בסל של 23,400 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 45 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

ניתן היום,  י"ז אדר תשע"ח, 04 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ