פס"ד בשאלת הסכם לביטול חובת מזונות בהתנהגות וכן חובת דמי שימוש ראויים בין בני זוג

השופטת עינת רביד:

1. הערעורים שבכותרת הוגשו על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, כבוד השופטת סיגלית אופק, בתמ"ש 19724-05-13, מיום 17.9.17, בגדרו נדחתה תביעת המערער לביטול פסק דין למזונות מהנימוק כי שונה בהתנהגות הצדדים (להלן: פסק הדין למזונות), ועל פסק דין מיום 17.9.17 בתמ"ש 48224-03-16, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה לחיוב המערער בדמי שימוש עבור הדירה מושא ההליך (להלן: פסק הדין בעניין דמי השימוש). בנוסף, חויב המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין שני ההליכים בסך כולל של 35,000 ₪.

רקע

2. הצדדים נישאו ביום 18.10.94 והתגרשו ביום 11.4.16. מנישואיהם נולד לצדדים בן, יליד 1998 (להלן: הבן).
3. עם נישואיהם רכשו הצדדים דירה בXXX (להלן: הדירה). הזכויות בדירה נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים, ומימון הרכישה מקורו בהון עצמי ומהלוואה מובטחת במשכנתא שנלקחה מבנק דיסקונט למשכנתאות.
4. בשנת 1998 נפתחו ביוזמתו של המערער בביה"ד הרבני הליכי גירושין, ואילו המשיבה הגישה בבית משפט לענייני משפחה תביעת מזונות אישה וקטין ומשמורת, ובבית דין הרבני הגישה תביעה לשלום בית.
5. ביום 4.1.99 ניתן בבית הדין הרבני פסק דין לשלום בית. ביום 27.10.99 נמחקה תביעת מזונות האישה שהוגשה בבהמ"ש. עם זאת, הוסכם כי יינתן פסק דין למזונות הבן (שהיה אז קטין), אשר ניתן ביום 4.7.00 תמ"ש 70281/09 (להלן: פסק הדין למזונות הבן).
6. רוב תקופת הנישואין, ולמרות שחיו מחודש ספטמבר 1998 בהפרדה רכושית, התגוררו הצדדים תחת קורת גג אחת. המגורים המשותפים בדירה התקיימו עד חודש יוני 2012.
7. במהלך החיים המשותפים הוגשו תלונות במשטרה, ואירעו לפחות שלושה אירועי אלימות, אשר בגינם הוגשו נגד המערער כתבי אישום, והוא הורשע ונגזר דינו. לאחר אירוע אלים מיום 20.6.12 נשלח המערער למעצר בית, וגם הורחק מהדירה (ה"ט XXXX-XX-XX).
8. במהלך חודש אוקטובר 2012 נגרמה למשיבה פציעה (שבר ברגל) (ללא קשר למעשי המערער). היא אושפזה בבית חולים, ולאחר מכן הועברה למחלקה הסיעודית במרכז הגריאטרי XXX, ומאז לא שבה יותר לדירה. לעניין זה יוער, כי המשיבה חלתה במחלת הטרשת הנפוצה, עוד טרם נישואיה, ובגינה היא מוכרת כנכה בשיעור 100%.
9. בעקבות ההתרחשויות לעיל הושם הבן בבית משפחת אומנה, וביום 14.3.13 קבע ביה"ד הרבני את משמורת הבן אצל המערער.
10. בחודש אפריל 2013 שב המערער להתגורר בדירה, ומגוריו שם, יחד עם הבן, נמשכו עד יום 30.11.16 שאז פינה את הדירה.
11. במסגרת הליכים המשפטיים, שנוהלו בין הצדדים, פתחה המשיבה ביום 1.01 הליכי הוצאה לפועל לגביית מזונות הבן. ביום 11.6.12 עתרה המשיבה לאכיפת חוב המזונות הקיים בתיק ההוצאה לפועל בסך של כ – 721,000 ₪. המערער הגיש בלשכת ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי לפיה מאז חזרו הצדדים לגור יחדיו בשלום בית הוא שילם את כל הוצאות הבית והמזון ואינו חב במזונות. ביום 3.9.13 ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ הדוחה את טענת המערער ומעדכנת את סכום החוב באופן בו המשיבה אינה זכאית לריבית, אלא להצמדה בלבד. לאחר הליכים בלשכת ההוצל"פ וערעורים שהוגשו על ההחלטה הועמד הסכום באופן סופי על סך של 330,090 ₪.
12. ביום 12.1.12 הגישה המשיבה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין (תמ"ש 25584-01-12). ביום 21.3.12 ניתן צו לפירוק השיתוף בזכויות בדירה. לאחר עיכובים שונים והליך כינוס ממושך אושר המכר ביום 11.4.16. ביום 30.11.16, לאחר שנדרשו הליכי פינוי גם בלשכת הוצל"פ, פינה המערער את הדירה.

פסק הדין בתביעת המערער לביטול החיוב במזונות

13. המערער הגיש תביעה לביטול פסק הדין למזונות הבן בטענה, כי פסק הדין שונה בהתנהגות הצדדים. המערער טען כי שילם את הוצאות המשכנתא ואת המזון וכי גם המשיבה השתתפה בתשלומים עבור הבן וזה היה ההסדר עליו הסכימו הצדדים, אשר שינה את פסק הדין. המשיבה טענה מנגד כי המדובר בטענות כזב וכי לא מעולם לא הגיעה עם המערער להסכמות בעניין.
14. בית המשפט קמא קבע כי אין מחלוקת כי המערער לא שילם למשיבה אף תשלום בגין המזונות, והמחלוקת היא לגבי עצם קיומו של הסכם או הסכמה, כטענת המערער, המשנים את אופן ביצוע פסק הדין למזונות. בית משפט דחה את תביעת המערער וקבע כי זה לא הרים את הנטל להוכיח קיומה של הסכמה מאוחרת לשינוי אופן ביצוע פסק הדין.
15. בית המשפט קמא קבע כי המערער מסר מספר גרסאות באשר לדרך בה שינו הצדדים את ביצוע פסק הדין למזונות, וגרסתו הייתה גרסה מתפתחת. הגרסה הראשונה הייתה, כי הצדדים התעלמו מפסק הדין למזונות והמערער המשיך לזון אותה ואת הבן ושילם הוצאות רבות, גרסתו השנייה הייתה, כי הגיע להסכמה עם המשיבה לפיה הוא ישלם את המזונות ישירות לבן כאשר בשל טעות לא נסגר תיק ההוצל"פ בגין חוב המזונות.