פס"ד בערעור של אם על החלטה לכיבוד הסכם שנחתם עם האב שלא לתבוע מזונות ילדים

1. ביום 24.10.2019 הניחה לפני בית משפט קמא המערערת (אם), תובענה נגד המשיב (אב), למזונות שני ילדים, מקטני קטנים, ילידי 2017 ו-2019.

2. בית משפט קמא (תלה"מ 39214-10-19 מיום 26.10.20) דחה את התביעה, על בסיס שני טעמים:

• בין המערערת והמשיב נחתם "הסכם הורות חלוקת זמני שהות, משמורת ומזונות ילדים", עוד ביום 22.8.16, טרם לידתם. על פי ההסכם "לא יהיה תשלום או העברת מזונות בין הורה אחד לאחר וההורים מתחייבים בזאת שלא יתבעו תביעת מזונות כלשהי כנגד ההורה האחר, לא בשמם וגם לא בשם הילדים". בית משפט קמא בחר לתת תוקף מלא להסכם, למרות שהוא לא אושר, מן הטעם ש"הסכמים (גם הסכמים בין הורים) נדרשים לכיבוד בין הצדדים עצמם" (סעיף 24 לפסק הדין), תוך שהוא שואל את עצמו, בסעיף 31 לפסק הדין "בהינתן, אפוא, ההסכם שבין הצדדים הפוטר אותם מן המזונות בהעדר הורה מרכז, מה טעם יש בפסיקת מזונות לטובת התובעת?".
• הלכת בע"מ 919/15 או לפחות רוח הדברים שעולה הימנה, מלמדת ש"מזונות קטין יש לשלם כפי הכנסות הצדדים וזמני השהות" גם מתחת למדרגת גיל 6, בהיותה "אילוץ שנכפה בחוק" (סעיף 26 לפסק הדין). בית משפט קמא הוסיף שבנסיבות המקרה שלפניו, מצב של משמורת משותפת וזמני שהות שווים, הרי שחיוב האב במזונות ילדיו מקטני קטנים, צריך להיות כאשר האם היא בבחינת הורה מרכז או בבחינת מי שבכל זאת משקיע יותר זמן או ממון נחוץ בקטינה או כאשר האם מצויה בנחיתות הכנסות משמעותית, מה שלא הוכח במקרה זה (הקביעה העובדתית היתה שההכנסות דומות) (סעיפים 45 ו-47 לפסק הדין).

3. פסק הדין לא יכול לעמוד.

הסכם בין הורים בנוגע למזונות קטינים, אינו מחייב את הקטינים, בוודאי שעה שהוא נעשה טרם לידתם ואף לא זכה לאישור של בית המשפט. ההלכה בעניין זה ידועה וברורה ואינה צריכה ראיה.

קביעותיו של בית משפט קמא באשר לחובת מזונות כלפי ילדים יהודים מקטני קטנים עומדות בניגוד להלכה הפסוקה, שלא השתנתה גם לאחר בע"מ 919/15, לפיה הדין המהותי שעל פיו יש לפסוק את מזונותיהם של ילדים אלה הוא הדין האישי שמחייב את האב במזונותיהם ההכרחיים, תוך התחשבות, כמובן, בזמני השהות ובנתונים רלבנטיים נוספים ככל שיש כאלה.

4. משכך הם פני הדברים, לא ראינו מנוס אלא לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שיפסוק את מזונותיהם של הקטינים על פי הדין וההלכה הפסוקה.

5. המשיב יישא בהוצאות המערערת כדי סך של 5000 ₪.

6. העירבון שהפקידה המערערת, על פירותיו, יושב לה באמצעות באי כוחה.