פס"ד בערעור על קביעת בית המשפט קמא בדבר דמי השימוש הראויים

השופט שאול שוחט:

1. בית משפט קמא קיבל את תביעתו של המשיב לפירוק השיתוף בדירה שירשו הצדדים מאמם תוך חיובו של המערער בדמי שימוש ראויים ודחיית טענותיו לדיירות מוגנת בה, כמו גם היותו בר רשות בלתי הדירה בה לכל ימי חייו (להלן: "תביעת המשיב").

בתוך כך, דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער לחייב את המשיב לשלם לו סך של מיליון ש"ח בגין הלוואה שהעניק לו, שטרם נפרעה במלואה (להלן: "תביעת המערער").

2. את תביעת המערער דחה בית משפט קמא מחמת התיישנות ואף לגופו של עניין.

3. לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא כי תביעתו של המערער התיישנה.

לטענת המערער לא היה מקום לדחיית תביעתו מטעם זה משום הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

אין בידי לקבל טענה זו.

לטענת הקיזוז

אם נדקדק, לא ניתן לראות בסעיף 42 לכתב ההגנה שהגיש המערער בתביעתו של המשיב, אליו מפנה ב"כ המערער, משום טענת קיזוז. בסעיף זה טען המערער, לחילופין, כי הוא זכאי לקבלת חובו של התובע כלפיו בסכום ההלוואה הנטען, בקיזוז החזרי התובע, בתוספת הפרשי הצמדה מיום מתן ההלוואה ועד לתשלום בפועל. אין בסעיף זה טענה, כי המערער זכאי לקזז את סכום ההלוואה כנגד איזה מהסעדים שנתבעו נגדו בתובענה (ראו והשוו ס' 17 לכתב ההגנה שהגיש המערער בתביעה קודמת, שהגיש המשיב באותה מתכונת, שם טען המערער מפורשות לקיזוז חובו של המשיב למערער). אכן, בית משפט קמא ציין בהחלטתו מיום 17.12.13, בהליך נושא הערעור, כי התביעה שכנגד היא לבוש משפטי לטענה שנטענה בכתב ההגנה. אין בכך כדי ללמד שבית משפט קמא ראה בטענת המערער בכתב הגנתו טענת קיזוז. להיפך, וכך יש להבין את הדברים, ב"כ המערער הבין שאין מדובר בטענת קיזוז ולכן "העטה" על סעיף 42 לכתב ההגנה לבוש משפטי של תביעה שכנגד.