פס"ד בערעור על החלטה שלא לבטל את כתב האישום

כב' ס. הנשיא, השופטת אסתר הלמן, אב"ד
1. נגד המערער הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו ביצוע עבירה של איומים בהתאם לסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). על פי כתב האישום, ביום 26.1.14 שוחח המערער בטלפון עם סוכן מכירות של ספק, המספק סחורה לעסק, שבבעלות המערער (להלן: "המתלונן"). במהלך שיחה זו, ועל רקע סכסוך עסקי בינו לבין המתלונן, איים המערער על המתלונן באומרו לו את הדברים הבאים:
"אתה מביא אותי למצב, תאמין לי אני אבוא אליכם, אני אהפוך לכם את החיים וגם לך וגם ליורם, תגיד לו את זה ממני, אם הוא רוצה להתנהג איתי בצורה הזאת, אני אזיין לכם את הצורה, אתה חושב שתסתובב ככה במדינת ישראל ככה חופשי, תגיד יא בן זונה אני אזיין לך את הצורה, יא חתיכת מניאק מסריח, אני אחתוך לך את הראש לארבע יא חתיכת בן זונה מסריח יא חתיכת מניאק, יא חתיכת בן זונה אתה תזכור את המילים שאני אמרתי לך יא חתיכת בן זונה יא חתיכת מניאק, אני אראה לך מה זה להאכיל חרא, אתה לא יודע מה זה שאני מאכיל מישהו חרא".
2. בפתח ההליך העלה המערער טענות מקדמיות בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), וביקש לבטל את כתב האישום שהוגש כנגדו. בתמצית אומר, כי המערער טען לקיומה של אכיפה בררנית, המקימה "הגנה מן הצדק" וכנגד סבירות שיקול הדעת של התביעה בהחלטה להעמידו לדין ובהחלטה שלא לערוך לו הסדר מותנה, כפי שיפורט בהמשך. בקשתו נדחתה בהחלטה מיום 8.11.15. בעקבות כך, ותוך שהמערער עומד על טענותיו, הושג הסדר טיעון, במסגרתו, הודה המערער בעובדות כתב האישום. ההסדר כלל גם הסכמה, לפיה, המערער ישלח בטרם הרשעתו  לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, כשהמשיבה התחייבה לקבל המלצות התסקיר, באם התסקיר יהיה חיובי וימליץ על הימנעות מהרשעה בדין. עוד הוסכם כי אם התסקיר יהיה שלילי הטיעון לעונש יהיה חופשי. 
3. לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, אשר לימד על כך שמדובר במערער כבן 53, נעדר כל מעורבות קודמת בפלילים, שניהל אורח חיים נורמטיבי ואשר קיבל אחריות למעשיו והביע חרטה עליהם, אימץ בית המשפט קמא את המלצת שירות המבחן, לשלב את המערער בהליך טיפולי במסגרת צו מבחן, כדרך להפחתת הסיכון להישנות עבירות, וכן להימנע מהרשעתו, במטרה שלא לפגוע באופן ממשי בעבודתו, בהיותו המפרנס העיקרי במשפחתו. 
4. בהחלטתו, נתן בית המשפט קמא דעתו, בנוסף, לנסיבות המקרה ולחומרה שבהן, ומאידך, לנסיבות העומדות לזכות המערער, שכללו בין היתר, את הודאתו המהירה, לקיחת האחריות והבעת החרטה. עוד ניתן משקל לעמדתו של המתלונן, אשר קיבל את התנצלותו של המערער והביע חוסר עניין בהטלת עונש כלשהו עליו. 
5. נוכח האמור, נמנע, כאמור, בית המשפט קמא מהרשעתו של המערער בעבירה שביצע והסתפק בהטלת צו מבחן למשך 18 חודשים, במהלכם הוא חויב לעמוד בפיקוח שירות המבחן ולבצע את כל אשר יוטל עליו. 
6. הערעור שבפנינו מכוון אך כנגד ההחלטה שלא לבטל את כתב האישום, מן הנימוקים שהציג המערער בפני בית המשפט קמא, בהתבססו, בין היתר, על נתוני משטרת ישראל, הנוגעים למספר התיקים בעבירת איומים, אשר נסגרו מחוסר עניין לציבור. בהודעת ערעור מפורטת ומרחיבה חזר בא כוחו של המערער על הטיעונים, שלעמדתו, צריכים היו להביא לביטולו של כתב האישום שהוגש כנגד מרשו.
הרקע:
7. כתב האישום הוגש כנגד המערער ביום 11.6.14. ביום 1.9.14 פנה המערער לתביעה בבקשה לבטל את כתב האישום ולערוך עימו הסדר מותנה. בקשתו נענתה בשלילה, מן הטעם שעבירת האיומים איננה נמנית בין העבירות שבסעיף 67א. עד 67יב. לחסד"פ.
8. לשם ביסוס טענותיו, לקיומה של אכיפה בררנית, הגיש ב"כ המערער בקשה לגילוי חומר חקירה וכן עתר לקבלת מידע בהתאם לחוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998, (להלן: "חוק חופש המידע"), הנוגע למספרי התיקים, בהם הוגשו כתבי אישום בעבירת איומים בלבד. נתונים אלה, הציג המערער בפני בית המשפט קמא וביקש ללמוד מהם על קיומה של מדיניות עקבית וברורה, לפיה, ברובם המכריע של המקרים לא הוגשו כתבי אישום בעבירה של איומים בלבד. לטענת המערער, מנתונים אלה עולה כי רק ב- 7% מתיקי החקירה הנפתחים בחשד לאיומים, הוגשו כתבי אישום. בנוסף, ניתן ללמוד מן הנתונים כי בכל שנה במהלך השנים 2010 עד 2015 נסגרו מחוסר עניין לציבור פי 7 עד פי 10 תיקי איומים, ממספר התיקים שבהם הוגשו כתבי אישום.
9. כאמור, בקשתו של המערער לביטול כתב האישום נשענה על שלושה נימוקים, חלופיים, שלגישתו, כל אחד מהם צריך להוביל לקבלת הבקשה:
א. קיומה של "הגנה מן הצדק", בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ, בשל כך שהמשיבה נקטה ב"אכיפה מפלה", כאשר החליטה להגיש נגדו כתב אישום.
נקודת המוצא של המערער הינה כי עבירת האיומים, המיוחסת למערער, על פי נסיבותיה, נמצאת ברף הנמוך יותר של המקרים, ולא נלוות לה נסיבות מחמירות. במקרים מסוג זה, כך נטען, המדיניות היא להורות על סגירת התיקים מחוסר עניין לציבור. במונח "נסיבות מחמירות" כיוונה ההגנה לרשימה לא סגורה של מקרים, כמו: איום כלפי בני משפחה, איום כלפי עובד ציבור, איום "מתגלגל" או איום שהוביל למעשה פיסי, איום ממשי פנים אל פנים ו/או באמצעות כלי נשק, או איום ע"י עבריין. ההגנה הפנתה לטבלת הנתונים, שנאספו על ידה, וטענה כי המדיניות בתיקים הנכללים בקבוצת השוויון, הינה, ככלל, לסוגרם מחוסר עניין לציבור. 
המערער ביקש לתמוך טענתו לקיומה של אכיפה בררנית, בנוסף, בהעדרן של הנחיות לגבי מדיניות העמדה לדין וסגירת תיקים בעבירת האיומים. הוא הפנה והסתמך על מאמרה של כב' השופטת דפנה ברק - ארז "אכיפה בררנית: מן הזכות לסעד", בו ציינה, בין היתר, כי "דרך פעולה נוספת העשויה לסייע למי שסובל מאכיפה בררנית, תוך עקיפת הצורך להוכיח הפליה בהשוואה למקרים אחרים, יכולה להתבסס על הטענה שאכיפה חלקית ללא קריטריונים היא פסולה כשלעצמה. הקשר בין הסוגיות הוא ברור. מאחר שאכיפה ללא קריטריונים צפויה להיות לא שוויונית". 
על פי הנתונים שהציג, טען המערער כי מרביתם המכריע של התיקים, בהם ישנן ראיות לביצוע עבירה של איומים, נסגרים בעילה של "חוסר עניין לציבור" ורק בחלקם הקטן מוגשים כתבי אישום, מבלי שיש הנחיה או קריטריונים להבחנה זו. לעמדת ההגנה, אי קביעת פרמטרים ספציפיים לטיפול בעבירת האיומים אינה מידתית, היא אינה סבירה ופוגעת בעקרון השוויון. ההגנה הפנתה ונסמכה גם על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.1002 (51.051) (להלן: "הנחיית היועץ המשפטי לממשלה"), שכותרתה: "הצורך בקביעת מדיניות מרכזית של חקירה ותביעה בתחום העונשין הכללים החלים -על הקביעה וההפעלה של המדיניות", בפרט לסעיפים 2 ו- 3 העוסקים בסיבות לנחיצותן של הנחיות להפעלת שיקול הדעת, על ידי התביעה, לסעיף 4 העוסק בצד הפרקטי, וסעיף 9 להנחיה, הקובע כי: "בדרך כלל, מן הראוי לתת פרסום למדיניות שנקבעה, אלא אם קיימים טעמים מיוחדים של טובת הציבור, המצדיקים הימנעות מפרסום המדיניות, או פרטים מסוימים של המדיניות, לגבי עבירה מסוימת".
הואיל ולפי הנטען, הנחיה זו איננה מיושמת בפועל, ביחס לעבירה של איומים, אף שמאפייניה מצדיקים קביעת מדיניות לגבי המקרים, בהם יש להעמיד לדין בעבירה זו,  גורס המערער כי על בית המשפט לקבוע כי היעדרה של מדיניות מעביר למדינה את הנטל להוכיח שהאכיפה לא הייתה מפלה. בהקשר זה הפנה הסנגור לפסיקה שהכירה בטענה דומה (ת"פ 45151-10-12 מדינת ישראל נ. שמחון(. המערער הפנה גם לשורה של הנחיות, שקבעו את מדיניות הטיפול בעבירות נפוצות, כמו מדיניות התביעה בהעמדה לדין בעבירות ביגמיה, העמדה לדין של הורים על הזנחת ילדיהם, העמדה לדין של מלווה לנהג חדש ועוד. בנסיבות אלה, נטען, כי הוכח שנפל פגם בהחלטת התביעה, משום שהיא אינה מבוססת על קריטריונים, ולחלופין, היעדר הקריטריונים מעביר את הנטל אל המדינה להוכיח כי האכיפה איננה מפלה.