פס"ד בערעור על החלטה לפנות את בתה ונכדתה של המערערת מדירת מגורים

השופטת הבכירה אסתר הלמן

מבוא

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, אשר ניתן על ידי כב' השופטת ג'מילה ג'אברין - כליפה במסגרת תמ"ש 5591-09-13 במאוחד עם תמ"ש 43438-04-14, לפיו התקבלה תביעת המערערת לפינוי בתה ונכדתה (להלן: "המשיבות") מן הדירה בה התגוררו, בקומה העליונה, בבית המגורים (להלן: "הדירה" או "הנכס"), בכפוף לתשלום פיצוי, ונדחתה תביעת הבת, לפיה האם והאב ז"ל התחייבו להעניק לה את הדירה  ו/או זכויות בלתי הדירות בה, כנגד תשלום ששילמה להם.

2. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי לא הוענקו למשיבות זכויות קנייניות בדירה הנמצאת בקומה הרביעית בבית המגורים של המערערת וכי הן מתגוררות בדירה ברשות  ללא תמורה. עם זאת, נפסק, כי ביטול הרישיון על ידי המערערת יותנה בתשלום פיצוי כספי בשווי זכות המגורים שהוענקה למשיבות במשך שנים ביחידת המגורים.

3. במסגרת הערעור מבקשת המערערת, הגב' נ.ז. (להלן: "המערערת", או "האם") לקבוע, כי בית המשפט קמא טעה, שעה שקבע כי ביטול רשות השימוש שניתנה למשיבות בדירה מותנית בתשלום פיצוי.

רקע עובדתי

4. למערערת ולבעלה המנוח חמישה ילדים. המשיבה מס' 1, הגב' ה.פ., (להלן: "המשיבה"), הינה הבת הבכורה. המשיבה 2, הגב' מ.פ., הינה בתה של ה.פ. ונכדתה של המערערת.

המשיבות התגוררו אצל המערערת ובעלה המנוח החל משנת 1976, וזאת לאחר שהמשיבה 1 התגרשה מבעלה. תחילה התגוררה המשפחה ב [...] , כאשר בסוף שנות ה-80, החליטו ההורים לבנות בית חדש בשכונת [...] הבית הוקם על מקרקעין, שאין מחלוקת כי המערערת הינה הבעלים הרשום שלהם.

על המקרקעין היה בנוי בנין ישן, שכלל קומת מרתף וקומת קרקע תחתונה. בסוף שנות ה-80 נבנתה על המקרקעין דירת מגורים בקומות א ו-ב, אליה עברו להתגורר ההורים ב' ז"ל והמערערת, ואיתם המשיבות, הבת ה.פ. ובתה מ.פ. בשנת 1996 נפטר האב. המערערת והמשיבות המשיכו להתגורר בדירה. לימים נוצר קרע ביחסים בין המערערת למשיבה 1 בעניין המשך המגורים של המשיבות בדירה. על רקע מצב דברים זה הוגשו התובענות נשוא פסק דינו של בית המשפט קמא.

5. המערערת הגישה תביעה לפינוי וסילוק ידן של המשיבות (תמ"ש 5591-09-13), בה עתרה לפנותן מן הדירה, בטענה כי אין למשיבות כל זכות במקרקעין, אשר בבעלותה. היא טענה כי בעלה המנוח השכיר למשיבה 1 חלק מן הדירה (שני חדרים ושירותים), בקומה העליונה, וזאת במטרה לעזור לה לארגן מחדש את חייה לאחר הגירושין. ואולם, לטענתה, לאחר מות האב המשיכו המשיבות להתגורר בדירה, תוך שהן משתלטות אט אט על כל הדירה, שלא בהסכמת המערערת, מציקות לה, מונעות ממנה להזמין אורחים וכדומה, והכל מבלי לשלם אף לא דמי השתתפות בהוצאות ההחזקה של הבית. המערערת טענה כי ביקשה מהמשיבות להתפנות מיחידת המגורים, אך הן סירבו ועל כן נאלצה להגיש תובענה זו.

6. מנגד, הגישה המשיבה 1 תביעה כנגד המערערת וכנגד עזבון האב, בה ביקשה כי יינתן לה צו הצהרתי לפיו הנתבעים, הוריה, התחייבו להעניק לה את הקומה העליונה ו/או זכויות בלתי הדירות בה (תמ"ש 43438-04-14). המשיבה 1 ביססה את תביעתה על הסכם נטען בעל פה בינה לבין אביה המנוח, בידיעת והסכמת אמה המערערת, לפיו התחייב האב להעביר לה את הקומה העליונה, כנגד סך של 55,000$ ששילמה לו בשנים 1989-1988.

פסק דינו של בית המשפט קמא

7. בית המשפט קמא דחה את תביעת המשיבה. את תביעת המערערת לסילוק ידן של המשיבות קיבל בית המשפט קמא, אך התנה מתן צו פינוי בתשלום פיצוי למשיבות בשווי ערך הדירה בקומה העליונה וללא שווי הקרקע.

8. בכל הנוגע לתביעת המשיבה נקבע, כי זו לא הצליחה להוכיח גרסתה לגבי עריכתה של עסקה במקרקעין, כנטען, בהסתמך על הסכם בעל פה בינה לבין אביה המנוח.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע, לאחר בחינת עדויות הצדדים, כי לא הוכח שהבת מימנה את עלויות הבנייה. עוד נקבע כי מתוך הראיות שהובאו (בין היתר, הסכמי שכירות שנערכו בין הצדדים, העובדה שהכניסה לקומה הרביעית העליונה היא מתוך דירת המערערת ולא באמצעות כניסה חיצונית ונפרדת, והשימוש שעשו ההורים בקומה העליונה), נלמד  דווקא על גילוי רצון של המשכיר-האב המנוח ל"צמצום" ולהגבלת זכות הבת בקומה העליונה.

9. בית המשפט קמא סיווג את רשות המגורים שניתנה למשיבה בנכס כרשות ללא תמורה כספית וכרשות הדירה, ומכאן שרשות זו ניתנת לביטול בכל עת עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין – המערערת. נקבע, כי גילוי כאמור נעשה לכל המאוחר במכתב מאת עורך דינה משנת 2013, הדורש מהמשיבות לפנות את הדירה.

10. בית המשפט קמא דן בשאלת הפיצוי כתנאי לפינוי, מבלי שעניין זה נטען על ידי המשיבות, תוך שהוא מציין כי מצא לנכון וכצודק לעורר עניין זה. נקבע, כי בהתחשב במכלול הראיות ובתוכן נסיבות חייה הלא פשוטות של המשיבה, כוונת הצדדים לרישיון ומהותו – עזרה הדדית של הצדדים זה לזה, בציפייה של המערערת מחד, ובמידת הסתמכות של המשיבות מאידך על רישיון זה ובנזק שייגרם להן עקב כך, ביטול הרישיון הינו מותנה בפיצוי כספי.

11. בית המשפט קמא סבר, כי מערכת היחסים ההדדית והמשפחתית שהתקיימה בין המשיבות לבין הוריה של המשיבה 1 יצרה אצל המשיבה ציפייה לגיטימית ואינטרס הסתמכות, לפיו מגוריהן בקומה העליונה הינם לצמיתות. שווי הפיצוי הועמד, על שוויה של הקומה הרביעית, ללא ערך הקרקע, כפי שיקבע על ידי שמאי, שימונה על ידי בית המשפט.

12. הצדדים לא השלימו עם תוצאות פסק הדין והגישו ערעור כנגד הכרעותיו של בית המשפט קמא. המערערת משיגה על התניית הפינוי בתשלום פיצויים ומבקשת לבטל את החיוב שהוטל עליה. בערעור שכנגד, תקפו המשיבות, את ההחלטה שלא להכיר בזכות המשיבה בדירה, אולם, במהלך הדיון בערעור, ובהמלצתנו חזרו בהן המשיבות מערעורן והוא נמחק.

טענות הצדדים

טענות המערערת

13. המערערת מבקשת לקבוע כי שגה בית המשפט קמא, כאשר התנה את פינוי המשיבות מהדירה בתשלום פיצוי מצידה. לטענתה, קביעה זו של בית המשפט קמא אינה עומדת בקנה אחד עם קביעותיו העובדתיות האחרות בפסק הדין, בהן הקביעה, לפיה לא עלה בידי המשיבה 1 להוכיח כי נכרת הסכם מחייב בינה לבין אביה, הוא בעלה המנוח של המערערת. כמו כן פסיקת הפיצוי נוגדת את הקביעה לפיה לא הוכח שהמשיבה 1 שילמה סך של 55,000$ כפי שטענה, בתמורה לדירה.

14. המערערת מבקשת לסמוך ידה על קביעות בית המשפט קמא בכל הנוגע להסכמי השכירות שנחתמו בין הצדדים. בית המשפט קמא קבע, כי בין המשיבה 1 לבין אביה המנוח נחתמו שני הסכמי שכירות בשנים 1989 ו-1994. עוד נקבע, כי בשנת 1994 נחתם הסכם נוסף, בו נוספה המערערת כצד יחד עם בעלה המנוח. לטענת המערערת, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי הסכמי השכירות עיגנו מצב בו שכרה המשיבה 1 את הקומה הרביעית בדירה בתמורה לעזרה שנתנה להוריה. ואולם, ועל כך סבורה המערערת כי יש לשים דגש, לימים הפסיקה המשיבה 1 במתן העזרה להוריה. יתרה מכך, המשיבה 1 החלה לנהוג בכוחניות ובשתלטנות כלפי המערערת, בכל הנוגע לשימוש בבית וברכוש שבו. המערערת טוענת, כי נוכח קביעות מפורשות אלה, שגה בית המשפט קמא משלא קבע כי הרשות שניתנה בזמנו למשיבה 1 להשתמש בנכס בעד תמורה הפכה להיות רשות חינם, לאחר שהמשיבות חדלו מלתת עזרה כלשהי למערערת. המערערת טוענת כי מלבד העזרה שהגישו המשיבות בזמנו לה ולבעלה המנוח לא ניתנה על ידן כל תמורה בעד המגורים.

15. עוד טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט קמא כאשר הטה ליבו לנסיבותיה האישיות של המשיבה 1, בעוד שלא עשה כן בכל הנוגע לנסיבותיה האישיות של המערערת – אישה מבוגרת, שאינה עובדת ומקור פרנסתה בקצבת זקנה בלבד. המערערת טוענת כי המשיבות טורדות את מנוחתה כעניין שבשגרה. בין השאר הן יוצרות במכוון הפרעות, המונעות ביקורים של בני משפחה אצל המערערת. לטענתה, בית המשפט קמא לא נתן די משקל לסבל הנגרם לה כתוצאה מהתנהגותן המחפירה של המשיבות בחיי היום יום. עוד היא מציינת, כי מלבד העובדה שאינן נושאות בכל תשלום שהוא על הוצאות המגורים, המשיבות אינן מתקנות נזקים שגרמו לרכוש, אינן מאפשרות למערערת גישה לטיפול בבעיות מים, אינן מאפשרות לה גישה למרפסת, מגדלות בעלי חיים ביחידה שלא על דעתה ועושות בנכס ככל העולה על רוחן.

16. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא משהגיע למסקנה כי נוכח היותה של המשיבה 1 בתה של המערערת, ונוכח מערכת היחסים ההדדית במהלך השנים, בהן גרו המשיבות תחת קורת גג אחד עם המערערת ובעלה, נוצרה אצל המשיבות ציפייה סבירה ולגיטימית, ובצידה הסתמכות, כי הינן בעלות זכות שימוש במגורים בקומה העליונה לצמיתות.

            לטענת המערערת, קביעה זו של בית המשפט קמא אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו כי הרישיון שניתן למשיבה 1 לא היה בגדר רישיון חינם "רגיל", כי אם ניתן בתמורה לעזרה הדדית, שכן במערכת יחסים שכזאת, ברור כי ברגע שמפסיקה להינתן התמורה, הרי שלא ניתן לומר כי הייתה הסתמכות על הזכות שניתנה בגינה.

המערערת טוענת, בנוסף, כי הקביעה לפיה נוצרה אצל המשיבה 1 הסתמכות, נעשתה תוך התעלמות מהסכמי השכירות עליהם חתומה המשיבה 1, ואשר מעידים כי המערערת ובעלה המנוח ביקשו להסדיר את זכות המגורים בהתאם לדיני השכירות בלבד וכי עם חתימתה של המשיבה 1 על הסכמי השכירות, ובהתאם לדיני השכירות, הרי שמצופה ממנה כי תפנה לאלתר את היחידה וללא כל פיצוי שהוא. לטענתה, העובדה שבמהלך השנים הקפידו בעלה המנוח והיא להחתים את המשיבה 1 על הסכמי שכירות מונעת מן המשיבה 1 לטעון כי קמה אצלה ציפייה והסתמכות כי תוכל להשתמש במושכר כל חייה.

17. עוד טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי ביטול הרשות שניתנה למשיבות ללא כל פיצוי יגרום להן נזק גדול, ומאידך התעלם מהנזק אשר נגרם בעבר וממשיך להיגרם למערערת, כתוצאה מהמשך שימושן של המשיבות בנכס.

18. לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא משקבע כי גובה הפיצוי שעל המערערת לשלם למשיבות הינו ערך הקומה הרביעית. לטענתה, המדובר בסכום מופרז, אשר אין בידה לשלמו. זאת ועוד, בקביעת שווי הפיצוי התעלם בית המשפט קמא מקביעתו לפיה המשיבה 1 לא שילמה את התמורה לה טענה בגובה 55,000$.

לטענת המערערת, קביעת בית המשפט קמא בעניין תשלום הפיצוי מרוקנת מתוכן את ההחלטה לפיה אין למשיבות כל זכות בנכס. היא טוענת, כי תוצאת פסק הדין גורמת לה לעוול גדול – מצידה, היא שיכנה את הבת והנכדה בביתה שנים רבות, ללא כל תמורה, כאשר היא נושאת לבדה בהוצאות אחזקת הבית. ואולם, בסופו של יום נקבע כי "גמולה" יהיה לשאת בתשלום פיצוי גבוה, שהמשיבות אינן ראויות לקבלו. לטענתה, קבלת טענותיהן של המשיבות וקביעת תנאים לסילוק ידן עלולה לגרום לפגיעה בלתי סבירה בזכות הבעלות והחזקה של המערערת.  

19. לעניין עצם פסיקת הפיצוי מוסיפה המערערת וטוענת כי שגה בית המשפט קמא כאשר העניק למשיבות סעד שכלל לא נתבקש על ידן, שכן המדובר בצעד שייעשה אך במקרים חריגים שמקרה זה אינו נמנה עליהם.

20. מעבר לאמור, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא משלא הורה על סילוק ידה של המשיבה 2, באופן מיידי, שכן ככל שייקבע כי היה למשיבה 1 רישיון לשימוש, הרי שזכות זו הינה אישית ואין היא ניתנת להעברה על ידי מקבל הרשות.

21. טענתה האחרונה של המערערת נוגעת לסוגיית אי פסיקת ההוצאות. לטענתה, ניהול ההליך דרש ממנה הוצאות כספיות כבדות, אשר כללו, בין היתר, הטסתה של עדה המתגוררת בחו"ל. המערערת טוענת, כי בנסיבות בהן תביעתה התקבלה (בתנאים) ובפרט כאשר נדחתה תביעת המשיבות, אין כל הצדקה שלא לפסוק הוצאות משפטיות לטובתה.

טענות המשיבות

22. המשיבות טוענות כי יש לדחות את הערעור שהוגש על ידי המערערת ולהותיר את פסק הדין על כנו וזאת מן הטעמים שיובאו להלן.

23. ראשית, טוענות המשיבות, כי פסיקת הפיצוי אינה בגדר "סעד" במובנו המשפטי, כי אם תנאי אותו הציב בית המשפט קמא למערערת מכוח שיקול הדעת הרחב המסור לו, בבואו לבחון בקשה לביטול רישיון במקרקעין. נטען, כי מקורה של הזכות לפיצויים הינה בדיני היושר, אשר התפתחו לצד הדין, במטרה לתת מענה צודק למקרים אשר חייבו גמישות והתאמה פרטנית למניעת עוולות וחוסר צדק.

24. עוד טוענות המשיבות כי בפסיקה נקבע, כי בית המשפט רשאי להתנות ביטול רישיון בתשלום פיצוי לא רק במקרה בו נעשתה השבחה בנכס, כי אם גם על מנת לפצות את המפונה על הנזק שנגרם לו. שיקול הדעת בעניין זה, כך נטען, מסור לבית המשפט וזאת על מנת שניתן יהיה לספק פתרון צודק בנסיבותיו של כל מקרה.

המשיבות טוענות, כי בענייננו נקבע על ידי בית המשפט קמא, כממצא עובדתי, כי ביטול הרשות שניתנה למשיבות ללא כל פיצוי תגרום להן נזק אדיר, כך שלא תהיה להן עוד קורת גג (סעיף 91 לפסק הדין של בית המשפט קמא). הן מפנות לכלל הקובע כי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים תיעשה אך במקרים חריגים, כאשר לטענתן אין המקרה שבפנינו נמנה על מקרים כגון דה.

25. המשיבות דוחות את טענת המערערת, לפיה משלא הוכח שהמשיבה 1 שילמה תמורה בעבור זכות המגורים, (55,000$) כטענתה, הרי שלא נגרם למשיבה נזק ואין על מה לפצותה. לעניין זה מפנות המשיבות בשנית לקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא בדבר הנזק שייגרם להן כתוצאה מביטול הרשות.

            עוד מפנות המשיבות לקביעותיו של בית המשפט קמא בדבר הציפייה וההסתמכות שנותרו אצלן בנוגע לזכות השימוש בנכס, כאשר לטענתן, הפיצוי שנפסק לטובתן נועד להקהות את ההשלכות הטרגיות של ביטול הרשות.

דיון והכרעה

26. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל.
27. ראשית, יש לומר כי ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם ישירות ותעשה זאת במקרים חריגים, שהליך זה איננו נמנה עימם. יחד עם זאת, שונה המצב בכל הנוגע למסקנות שהסיק בית המשפט מתוך הממצאים שקבע. במקרה שלפני, שוכנעתי כי מסקנותיו של בית המשפט קמא, מחייבות התערבות, כפי שיפורט להלן.

28. בית המשפט קמא קבע, כממצא שבעובדה, כי המערערת הינה הבעלים הבלעדי בנכס כולו, וכי המשיבה לא הצליחה להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת גרסתה, לפיה, נכרת הסכם מחייב, במסגרתו התחייב אביה המנוח ב' ז"ל להקנות לה זכות בעלות בקומה העליונה של הבית, כנגד תשלום תמורה בסך של 55,000$.למסקנה זו הגיע בית המשפט קמא לאחר ניתוח ממצה של הראיות, ודחיית גרסתה של המשיבה כבלתי מהימנה. נקבע (סעיפים 42 + 43 לפסק הדין) כי גרסתה של המשיבה, אשר לא נמצאו לה כל תימוכין, לא זכתה לאמונו של בית המשפט קמא ולא שכנעה אותו כי נכרת הסכם שהקנה לה זכויות בנכס.

בפרט, לא שוכנע בית המשפט קמא, כי המשיבה אכן נתנה לאביה סך של 55,000$; ונקבע כי "גרסתה בעניין זה הייתה גרסה מהוססת, חסרה, מתחמקת ואף עמומה ולא מבוססת בכלום... ".

29. עוד נקבע כי בנסיבות מקרה דנן מסתברת יותר הגרסה לפיה, האב ב' ז"ל, רצה לעזור למשיבה, במיוחד בהיותה אישה גרושה עם בת קטינה, נתן והעניק לה ללא תמורה זכות שימוש ומגורים בדירה שלו ושל אשתו (סעיף 72 לפסק הדין). נקבע כי מדובר ברשות הדירה, המשיבה לא הוכיחה כי הוריה ו/או המערערת (שהיא הבעלים הרשום במקרקעין), הבטיחו או הסכימו מפורשות לתת לה רשות להשתמש או להתגורר לצמיתות בדירת המגורים או בקומה העליונה, לא הוכיחה כי מימנה את עלויות הבניה או השקיעה כספים על סמך רשות זו.

30. בית המשפט קמא הסתמך במסקנתו זו גם על העובדה שבין הצדדים נערכו הסכמי שכירות בעניין החזקה בקומה העליונה, דבר שמעיד על כוונת ההורים שלא לתת למשיבות זכות שימוש לצמיתות, אלא להגביל זכות זו, כאשר אף נקבע בהסכם השכירות מ - 1994 כי זכות המגורים של המשיבה כפופה להסכמת הבעלים- המערערת. בנוסף, נלקחה בחשבון העובדה, שבניגוד לגרסת המשיבות, הקומה העליונה איננה יחידה נפרדת, אלא מדובר ב "קוטג", שהגישה לקומה העליונה הינה מתוך יחידת הדיור בה מתגוררת המערערת, ולו הייתה כוונה להעניק למשיבה רשות לצמיתות להתגורר שם, היו דואגים לכניסה נפרדת ועצמאית לקומה העליונה.

31. הנחת המוצא הינה, לפיכך, כי המשיבה החזיקה בחלק מן הדירה, מכוח רשות, ללא תמורה, שאיננה בלתי הדירה. השאלה הדורשת הכרעה במסגרת הערעור נוגעת לתנאים לביטולה של רשות הדירה כזו בנסיבותיה, כאשר נקבע כי לא מתקיימים שיקולי צדק, שבעטיים אין להתיר ביטול הרישיון.

32. על פי ההלכה הפסוקה, בר רשות, אשר הורשה להתגורר בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה, אינו זכאי לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות, אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק (רע"א 1238/02 חיר נ' לידאי , פ"ד נז(3), 943 (2003)), (להלן: "פסק דין חיר"), אשר ישליכו על שאלת הביטול או יצדיקו פסיקת פיצוי כתנאי לביטול ההרשאה.

33. לא בכל מקום בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק תשלום של פיצויים כלשהם. יתרה מכך, נפסק כי ישנן נסיבות בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים (1985)).

34. המערערת קובלת על כך שבית המשפט קמא דן בסוגיית הפיצויים, אף שהמשיבות לא עתרו כלל לפסוק להן פיצויים, נוכח עמדתן באשר לזכויות שיש להן בנכס.

בית המשפט קמא היה מודע לכך, ולמרות האמור סבר כי ישנה הצדקה  לדון בשאלה זו, בהיותו בית משפט לענייני משפחה, אשר בו קיימת גמישות בכל הנוגע לענייני סדרי דין, שעה שהדבר נחוץ למען עשיית צדק, ובעיקר על פי הוראות סעיף 8 לחוק בתי משפט לענייני משפחה. זאת בפרט, כאשר הדיון בסוגיית הפיצויים יביא לפתרון כולל של הסכסוך המשפחתי.

            לא שוכנעתי כי בכך נפלה שגגה. בנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט, כאשר הדבר נראה לו לצודק, להיזקק לסוגיית התנאים לביטול הרישיון, ולפסוק פיצוים גם כאשר אלה לא נדרשו, ובלבד שיעשה זאת על סמך מסכת ראייתית שהוכחה בפניו (ראה פסק דין חיר שאוזכר לעיל). הדברים נכונים בפרט בסכסוכים משפחתיים, לאור הגמישות הנדרשת בהם, שמטרתה מציאת פתרון צודק והוגן, אשר יאפשר, ככל הניתן, לשמור על שלמות המשפחה ונוכח הציפיות המיוחדות, בקרב בני משפחה, להתמשכות היחסים, במסגרתם הוענק הרישיון.

35. אינני סבורה כי נפלה טעות, גם בהחלטה להתנות את הפינוי במתן פיצוי. יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, סכום הפיצוי שנקבע איננו תואם את הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא. הוא עלול אף לגרום עיוות דין למערערת, אשר בהעדר אמצעים לשלם את מלוא ערך הקומה הרביעית, לא תוכל לממש את פסק הדין, ותאלץ להמשיך להתגורר בתוך יחידת דיור אחת, עם המשיבות, שלטענתה, ממררות את חייה וגורמות לה לסבל, כל זאת בזמן, שאלה אינן נושאות בתשלום דמי שימוש או דמי ההחזקה של הנכס, בו הן מתגוררות.
36. כאמור, בית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי ובעקבותיו כמסקנה משפטית, כי זכות השימוש שניתנה למשיבות בקומה העליונה איננה בלתי הדירה, וככזאת הרי שזכותה של המערערת לבטלה במידה ותחפוץ בכך. כמו כן קבע בית המשפט קמא, כממצא שבעובדה, כי הרשות שניתנה למשיבות בנכס ניתנה ללא כל תמורה כספית. בית המשפט קמא התייחס לרשות שניתנה למשיבות כרשות חינם, אם כי סייג וקבע כי אין זו רשות חינם "במובנה הרגיל והמקובל", שכן ממכלול הראיות שהיו בפניו ניתן היה להסיק, כי בעבר שררו בין הצדדים יחסים טובים, שכללו עזרה הדדית. הרקע למתן ההרשאה למשיבות להתגורר בבית, היה רצונם של הורים לעזור לבתם, המשיבה 1, בעת משבר שעברה ולאור הנסיבות האישיות המיוחדות, ובתמורה ציפו כי המשיבות יסייעו בידם בעניינים הקשורים באחזקת משק הבית. עזרה הדדית זו, כך קבע בית המשפט קמא, התקיימה במשך השנים (סעיף 91 לפסק הדין של בית המשפט קמא).

37. עיננו הרואות, כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בכל הנוגע למתן תמורה לרשות הדיור הינן כדלקמן: המשיבות לא שילמו כל תמורה כספית בעבור רכישת הזכויות בדירה או עבור השימוש בה; המשיבות לא נטלו חלק בהוצאות אחזקת הבית; המשיבות לא הוכיחו כי ביצעו השבחה כלשהי בנכס. יחד עם זאת, לא מדובר ברישיון חינם במובן הקלאסי, שכן הוא התבסס על עזרה הדדית בהחזקת הבית.

38. כלומר, גרסת המשיבה, כי שילמה עבור הזכות להתגורר בדירה, סכום השווה ל- 55,000 דולר ארה"ב נדחתה. נקבע כי המשיבות לא השביחו את הנכס. לפיכך, פסיקת הפיצויים יכולה להיות מושפעת משיקולי צדק, שאינם נובעים מן ההכרה כי בר הרשות נשא בהוצאות והשקיע כספים בנכס, ולכן צודק יהא לפצותו על השקעותיו.

39. בכל הנוגע לשיקולי הצדק הללו, הושם דגש בפסק דינו של בית המשפט קמא על נסיבותיה האישיות של המשיבה מס' 1 (גילה המתקדם, מצבה הבריאותי והמשפחתי), משך הזמן שבו התגוררה יחד עם בתה בדירת המגורים של ההורים, תוך עזרה הדדית, מערכת היחסים שהיו לה עם אביה ז"ל והעובדה שאין למשיבות קורת גג אחרת. בית המשפט קמא סבר כי יש לפסוק למשיבות פיצוי, על רקע האמור, ומתוך שיקולי הגינות והציפייה להתנהגות בתום לב ביחסים בין בני משפחה, שהקימה אצל המשיבה ציפייה סבירה ולגיטימית ובצידה הסתמכות, כי הינה בעלת זכות שימוש ומגורים בקומה העליונה. בית המשפט קמא גם התרשם כי אילו סברה המשיבה  שתמצא עצמה בסופו של דבר ללא קורת גג, לה ולבתה, הייתה מכלכלת צעדיה אחרת ודואגת לעצמה לקורת גג. משום כך, נקבע כי ביטול הרשות ללא כל פיצוי, תגרום למשיבות נזק אדיר  – כך  שלא יהיה להן עוד קורת גג.

40. המערערת קובלת, בין היתר, על כך, שבית המשפט קמא סייג את הקביעה כי מדובר היה ברישיון ללא תמורה, בכך שקבע כי לא מדובר ברישיון חינם, וזאת בשל העזרה שהעניקה המשיבה להוריה. בעניין זה, סבורה אני כי נוכח קביעותיו של בית המשפט קמא, בפסק דינו, אכן, ניתן לומר כי ככל שהוענקה בעבר עזרה מטעם המשיבות הרי היא פסקה, עם התערערות היחסים. מעבר לכך, המשיבות מתגוררות בבית ועושות שימוש במתקניו בקומת מגוריה של המערערת, (מכונת כביסה, מטבח וכיוצ"ב), במשך כל תקופת המגורים המשותפת בנכס, לרבות לאחר התדרדרות היחסים, מבלי שהן נושאות בחלק כלשהו מתוך הוצאות ההחזקה של הבית, וזאת גם לאחר שחדלו מהגשת העזרה. לפיכך, גם אם ניתן לקבוע, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי לא מדובר ברישיון חינם, במובן הרגיל, הרי יש ליתן לנתון זה משקל מועט, בקביעת זכאותן לפיצויים, ובכל הנוגע להיקף הפיצוי.

41. סכום הפיצוי, שבתשלומו יותנה הפינוי, מושפע מן הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. בענייננו, יש לקחת בחשבון את מערכת היחסים, שבמהלכה ניתן הרישיון, תקופת המגורים – הציפיה וההסתמכות הנגזרת מכך, אופי החזקה של ברי הרשות בנכס, המהווה למעשה, מגורים משותפים באותה יחידת דיור, טיב היחסים בעת הנוכחית ושיקולי צדק והגינות, הנוגעים בין היתר, להשלכת ההחלטה על מצבם האישי של שני הצדדים.

42. בחינת הנסיבות הכוללות איננה יכולה להוביל למסקנה, כי המשיבות זכאיות לשווי מלוא ערך הקומה בה הן מתגוררות (ללא רכיב הקרקע), גם אם לוקחים בחשבון את הנסיבות המיוחדות והקושי הצפוי למשיבות למצוא להן קורת גג אחרת.

43. בתי המשפט עמדו בפסיקתם לא אחת על הקושי לפנות אדם מבית מגוריו. קשים הדברים בפרט, כאשר מתבקש בית המשפט ליתן יד לפינוי של בת מבית הוריה ולהוצאתה ממקום מגוריה יחד עם בתה. משום כך, ובהתחשב במערכת היחסים המורכבת, עשה בית המשפט קמא, כפי שעשינו אנו, מאמצים להביא את הצדדים לידי הבנה, שתביא לסיום המחלוקת בהבנה, ובאופן שיצמצמם, ככל הנתין את הפגיעה בהם, אולם לצערנו, הדבר לא צלח.

44. מבלי להתעלם מן ההשלכה הקשה שעלולה להיות לפינוי הדירה על המשיבות, דומה כי החלטת בית המשפט קמא, איננה נותנת ביטוי מספק לסבל ולפגיעה במערערת, שהיא אישה מבוגרת, המתקיימת מקצבת זקנה, שלפי טענתה (הנתמכת בראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא), איננה יכולה לחיות בדירתה, בשלווה. המשיבות מתגוררות אמנם בקומה העליונה בדירתה, אך אין הפרדה בין היחידות. הן נכנסות לדירתן מתוך דירתה, עושות שימוש במטבחה ובציוד שלה. כל זאת על חשבונה, מבלי שמצאו, למרבה הצער, דרך, ולו להשתתף, בדרך כלשהיא בהחזקת הדירה והשימוש בה (מים, חשמל, גז וכיוצ"ב).

            בהעדר מקור כספי לממן את הפיצוי, אם תיוותר החלטת בית המשפט קמא על כנה, יצא כי אנו כופים על המערערת, לשכן בביתה את המשיבות, מונעים ממנה הנאה מקניינה ופוגעים בזכותה לפרטיות ולשלווה בביתה.

45. דומה, כי זהו מקרה מובהק, שבו התניית הפינוי בפיצויים, תביא לחוסר צדק, יותר מאשר תתרום לעשיית צדק. לפיכך, לו תשמע דעתי, תבוטל החלטת בית המשפט קמא בדבר התניית הפינוי בתשלום שווי הקומה הרביעית, ובמקום זאת, נקבע כי הפינוי יותנה בתשלום פיצוי על פי אומדנא, בשיעור של 60,000 ₪.

46. לעומת זאת, אציע לחברי לדחות את הערעור בכל הנוגע לאי פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין. ככלל, לא יתערב בית המשפט שלערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין הוצאות, אלא במקרים חריגים, בהם נתגלתה טעות משפטית או כאשר נתגלה פגם קיצוני בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה. (ראה למשל ע"א 7079/09 שיבלי נ' בית החולים האנגלי (13.02.2012). במקרה דנן, אף שהמערערת צודקת בטענתה, כי נשאה בהוצאות לניהול ההליך, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג, שבו על בית המשפט של ערעור להתערב בהחלטה זו, בפרט לאור מורכבות היחסים, מצבן הכלכלי האישי הקשה של המשיבות, כמתואר בפסק דין, והעובדה שהמשיבות צפויות להיות מחויבות בהוצאות בהליך זה.

47. לסיכום, אציע לחברי, לקבל את הערעור, במובן זה, שפינוי המקרקעין, יותנה בתשלום פיצוי בשיעור של 60,000 ₪, ולא כפי שנקבע בפסק דינה של הערכאה דלמטה.

כמו כן, ישלמו המשיבות למערערת, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

סגן הנשיא זיאד הווארי – אב"ד:

מסכים.

השופט ערפאת טאהא:

 מסכים.

הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת הבכירה אסתר הלמן, לקבל את הערעור במובן זה, שפינוי המקרקעין, יותנה בתשלום פיצוי בשיעור של 60,000 ₪, ולא כפי שנקבע בפסק דינה של הערכאה דלמטה.

כמו כן, ישלמו המשיבות למערערת, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אנו מתירים פרסומו של פסק הדין ללא כל פרט מזהה של זהות מי מבעלי הדין, לרבות מקום מושבם, פרטי זהות בני המשפחה.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  כ"ג סיוון תשע"ו, 29 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי ערין בראנסה