פס"ד בערעור על החלטה לפנות את בתה ונכדתה של המערערת מדירת מגורים

השופטת הבכירה אסתר הלמן

מבוא

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, אשר ניתן על ידי כב' השופטת ג'מילה ג'אברין - כליפה במסגרת תמ"ש 5591-09-13 במאוחד עם תמ"ש 43438-04-14, לפיו התקבלה תביעת המערערת לפינוי בתה ונכדתה (להלן: "המשיבות") מן הדירה בה התגוררו, בקומה העליונה, בבית המגורים (להלן: "הדירה" או "הנכס"), בכפוף לתשלום פיצוי, ונדחתה תביעת הבת, לפיה האם והאב ז"ל התחייבו להעניק לה את הדירה  ו/או זכויות בלתי הדירות בה, כנגד תשלום ששילמה להם.

2. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי לא הוענקו למשיבות זכויות קנייניות בדירה הנמצאת בקומה הרביעית בבית המגורים של המערערת וכי הן מתגוררות בדירה ברשות  ללא תמורה. עם זאת, נפסק, כי ביטול הרישיון על ידי המערערת יותנה בתשלום פיצוי כספי בשווי זכות המגורים שהוענקה למשיבות במשך שנים ביחידת המגורים.

3. במסגרת הערעור מבקשת המערערת, הגב' נ.ז. (להלן: "המערערת", או "האם") לקבוע, כי בית המשפט קמא טעה, שעה שקבע כי ביטול רשות השימוש שניתנה למשיבות בדירה מותנית בתשלום פיצוי.

רקע עובדתי

4. למערערת ולבעלה המנוח חמישה ילדים. המשיבה מס' 1, הגב' ה.פ., (להלן: "המשיבה"), הינה הבת הבכורה. המשיבה 2, הגב' מ.פ., הינה בתה של ה.פ. ונכדתה של המערערת.

המשיבות התגוררו אצל המערערת ובעלה המנוח החל משנת 1976, וזאת לאחר שהמשיבה 1 התגרשה מבעלה. תחילה התגוררה המשפחה ב [...] , כאשר בסוף שנות ה-80, החליטו ההורים לבנות בית חדש בשכונת [...] הבית הוקם על מקרקעין, שאין מחלוקת כי המערערת הינה הבעלים הרשום שלהם.

על המקרקעין היה בנוי בנין ישן, שכלל קומת מרתף וקומת קרקע תחתונה. בסוף שנות ה-80 נבנתה על המקרקעין דירת מגורים בקומות א ו-ב, אליה עברו להתגורר ההורים ב' ז"ל והמערערת, ואיתם המשיבות, הבת ה.פ. ובתה מ.פ. בשנת 1996 נפטר האב. המערערת והמשיבות המשיכו להתגורר בדירה. לימים נוצר קרע ביחסים בין המערערת למשיבה 1 בעניין המשך המגורים של המשיבות בדירה. על רקע מצב דברים זה הוגשו התובענות נשוא פסק דינו של בית המשפט קמא.

5. המערערת הגישה תביעה לפינוי וסילוק ידן של המשיבות (תמ"ש 5591-09-13), בה עתרה לפנותן מן הדירה, בטענה כי אין למשיבות כל זכות במקרקעין, אשר בבעלותה. היא טענה כי בעלה המנוח השכיר למשיבה 1 חלק מן הדירה (שני חדרים ושירותים), בקומה העליונה, וזאת במטרה לעזור לה לארגן מחדש את חייה לאחר הגירושין. ואולם, לטענתה, לאחר מות האב המשיכו המשיבות להתגורר בדירה, תוך שהן משתלטות אט אט על כל הדירה, שלא בהסכמת המערערת, מציקות לה, מונעות ממנה להזמין אורחים וכדומה, והכל מבלי לשלם אף לא דמי השתתפות בהוצאות ההחזקה של הבית. המערערת טענה כי ביקשה מהמשיבות להתפנות מיחידת המגורים, אך הן סירבו ועל כן נאלצה להגיש תובענה זו.

6. מנגד, הגישה המשיבה 1 תביעה כנגד המערערת וכנגד עזבון האב, בה ביקשה כי יינתן לה צו הצהרתי לפיו הנתבעים, הוריה, התחייבו להעניק לה את הקומה העליונה ו/או זכויות בלתי הדירות בה (תמ"ש 43438-04-14). המשיבה 1 ביססה את תביעתה על הסכם נטען בעל פה בינה לבין אביה המנוח, בידיעת והסכמת אמה המערערת, לפיו התחייב האב להעביר לה את הקומה העליונה, כנגד סך של 55,000$ ששילמה לו בשנים 1989-1988.