פס"ד בערעור על דחיית בקשה למתן צו הגנה

1. לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופט מ' הולצמן) מיום 26.5.2016. בהחלטה נדחתה בקשתה של המערערת למתן צו הגנה נגד המשיב אשר הינו בעלה. בני הזוג התחתנו בשנת 1998 ולהם שמונה ילדים קטינים, בגילאים שנתיים עד חמש-עשרה.

כפי שעולה מהחלטת בית המשפט, קדמה לבקשה הנוכחית לצו הגנה בקשה לצו הגנה מיום 15.3.2016 שנדונה גם היא בפני כב' השופט הולצמן. בדיון שנערך במעמד הצדדים ביום 20.3.2016 הגיעו הצדדים להסכמה, לפרק זמן מוגבל של 60 ימים, במהלכם לא ישהה המשיב בבית, אלא במועדים שהוסכמו מראש, וכן הוסכם לעניין הסדרי ראייה עם הקטינים.

עוד עולה מההחלטה, כי ביום 10.5.2016 הגישה המערערת בקשה להאריך את תוקפו של צו ההגנה, תוך שהיא מפנה לתסקיר בעניינם של הצדדים, ותוך התבססות על הטענה כי היא והילדים פוחדים מהמשיב, והמערערת החוששת לחייה ולחיי ילדיה, אינה יכולה להתגורר עמו באותה דירה. לאחר קבלת תגובת המשיב קבע בית המשפט כי לא מצא לנכון להיעתר לבקשה מבלי לערוך בירור במעמד הצדדים. בית המשפט הוסיף כי לא מצא כי המערערת העלתה טענה קונקרטית לנקיטת אלימות כלפיה וכלפי בני המשפחה על ידי המשיב. בית המשפט ציין כי המערערת יכולה להגיש בקשה מתאימה שתיקבע לדיון בפני המותב התורן.

            בעקבות זאת, הגישה המערערת בקשה חדשה לצו הגנה (ביום 20.3.2016). ניתן צו במעמד צד אחד על ידי כב' השופט ע' כפכפי, והדיון במעמד הצדדים התקיים ביום 25.5.2016 בפני כב' השופט מ' הולצמן.

2. בהחלטה מיום 26.5.2016 – ההחלטה נשוא הערעור – עמד בית המשפט קמא על כך שרק במקרים בהם בית המשפט מגיע למסקנה ברורה וחד משמעית, שההתעללות או האלימות הננקטת היא אכן כזו המצדיקה נקיטת אמצעי מרחיק לכת של הרחקת אדם מביתו, יש מקום להיעתר לבקשה לצו הגנה.

בית המשפט קמא סבר כי במקרה דנן, העילות המנויות בסעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה אינן מתקיימות באופן המצדיק את המשך הרחקתו של המשיב מבית המגורים. בית המשפט קמא עמד על כך שהמערערת לא הצביעה על מקרה קונקרטי של נקיטת אלימות מצד המשיב, בתקופה הסמוכה למתן צו ההגנה. בית המשפט גם לא מצא כי התנהגותו של המשיב עולה כדי סכנה גופנית ממשית כלפי המבקשת או כלפי משפחתו, בציינו כי לא הונחו בפניו ראיות של ממש שיש בהן כדי להוות תימוכין לכך.

בית המשפט קמא גם לא מצא שהונחו בפניו ראיות של ממש המצביעות על כך שהמשיב התעלל במערערת, או בבני משפחתו, התעללות נפשית מתמשכת, או שהתנהג באופן שאינו מאפשר לבני משפחתו ניהול סביר ותקין של חייהם.

בהקשר זה ציין בית המשפט, כי יש להביא בחשבון שמצב היחסים בין בני הזוג אינו שפיר, אלא ששני הצדדים נושאים באחריות לכך, והוסיף כי המערערת נקטה בהליכים בבית הדין הרבני, שמטרתם להביא לסיום קשר הנישואין בין בני הזוג, והמשיב חויב בתשלום מזונות. צוין כי בין הצדדים שוררת מתיחות רבה, הוגשו על ידם תלונות הדדיות במשטרה, והדעת נותנת כי יש בכך כדי להשליך על מצבם הנפשי של הצדדים, ובמיוחד של הילדים הקטנים.

בית המשפט סבר, עם זאת, כי הדבר אינו מהווה טעם מספיק לצורך הרחקתו של המשיב מהבית, בשים לב לנסיבות העניין ולכך שמסר את הסכמתו להסדר שבמסגרתו הורחק באופן חלקי מהבית למשך 60 יום, ובית המשפט לא מצא שהתנהג באופן חריג בתקופה זו.

3. בהחלטתו התייחס בית המשפט לאירוע מיום 19.5.2016, שבו הוציא המשיב ארבעה מילדי בני הזוג לסוף שבוע ארוך, חרף התנגדותה של המערערת.

על פי ההחלטה, המשטרה שהוזעקה למקום על ידי המערערת, לא מצאה לנכון להתערב בנעשה, והדעת נותנת שהשוטרים לא התרשמו שהמשיב נקט בכוח הזרוע כנגד הילדים, או שמצבם הצריך התייחסות מיוחדת.