פס"ד בערעור לפס"ד להכרת זכות נכה לפי חוק הנכים בגין הפרעת דחק פוסט טראומטית

השופט חננאל שרעבי:

1. לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים"), ועדה בראשות כבוד השופטת כאמלה ג'דעון מיום 21/11/18, במסגרתו דחה בית המשפט קמא את ערעור המערער על דחיית תביעת המערער להכרת זכות נכה לפי חוק הנכים בגין הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), ממנה סובל המערער לטענתו עקב שירותו הצבאי.

רקע ופסק הדין קמא

2. המערער יליד 1990 התגייס לצה"ל ביום.... [שנת 2008] עם פרופיל 82. לאחר סיום הטירונות שובץ לפלוגה מבצעית במג"ב.
3. ביום 21.1.09, במהלך שהותו בחדר המגורים בבסיס ובעקבות משחק, נקלע לוויכוח עם חייל נוסף אשר דרך את נשקו וכיוון אותו לפניו של המערער. לדברי המערער, הוא קפא במקום וחשב שהוא "מת". חייל אחר ששהה בחדר חטף את הנשק מהחייל והכדור נפל על הרצפה, והמקרה דווח לממונים (הנסיבות הנ"ל יכונו להלן "האירוע").
4. לטענת המערער, לאחר האירוע הוא המשיך לתפקד רגיל וניסה לא לחשוב על האירוע. אולם בהמשך, המחשבות על האירוע לא פסקו, והוא הרגיש את עצמו "כאילו מת" כדבריו, וכל חייו השתנו. הוא התחיל להתבודד, לא היה מרוכז, לא ישן, הרגיש פחד, והקשר עם הוריו ואחיו התדרדר. עם זאת, הוא המשיך לתפקד ולעשות את מה שהטילו עליו מפקדיו כדבריו מבלי לספר לאיש על מצבו, כי לא הבין מה קורה לו לטענתו.
5. בחודש יולי 2010, כשנה וחצי לאחר האירוע, הופנה המערער על ידי מפקדו למפגש עם קב"ן. במפגש הנ"ל תוארה מצוקה רבה שהחלה לאחר האירוע, עם תלונות על עצבנות, תוקפנות, קשיי ריכוז, חלומות על האירוע, קשיי שינה ועוד. הועלה חשד כי מדובר ב-PTSD, והמערער הופנה לפסיכיאטר. בנוסף הומלץ על הוצאתו מתפקידי לחימה ולקיחת הנשק ממנו, והוא הועבר לתפקיד עוזר רס"ר והועסק בעבודות ניקיון בבסיס.
6. בבדיקה פסיכיאטרית שנערכה למערער באותו חודש, הוערך כי הוא סובל מ- PTSDכרוני שהתפתח במהלך השנה האחרונה, והתחיל בטיפול תרופתי. במעקבים פסיכיאטריים ובפגישת קב"ן מחודש 8/10 תוארו שוב תלונות על סיוטים ליליים ותגובת חרדה לשחזור האירוע.
7. ביום 18.8.10 הוחלט על שחרורו של המערער מהצבא בפרופיל 21, לאחר שאובחנו, מלבד ה- PTSD, תסמינים דכאוניים משמעותיים ומחשבות אובדניות.
8. לאחר השחרור המשיך המערער טיפול פסיכיאטרי, תרופתי ופסיכולוגי. בסיכום ביקור במרפאה פסיכיאטרית של בי"ח רמב"ם, מחודש ספטמבר 2010, תוארו תלונות על תסמינים פוסט טראומטיים, והוערך כי מדובר בהפרעה בתר חבלתית (PTSD) שאירעה כתוצאה מהאירוע. משנה זו ועד לשנת 2013, לא הוצג תיעוד על טיפול פסיכיאטרי.
9. בחודש 1/13 החל המערער בטיפול פסיכיאטרי במרכז רפואי "זיו" צפת. בסיכום מחלה מחודש 5/13 הוערך כי מדובר ב-PTSD.

המערער המשיך במעקבים פסיכיאטרים שבהם תוארו תלונות על תסמיני שחזור של האירוע, חרדות, תחושות מחנק, תחושת מוות פנימי והסתגרות, בנוסף לטיפול התרופתי. בחודש דצמבר 2015 הופסק הטיפול הפסיכולוגי בבי"ח זיו, והומלץ על טיפול במסגרות הסמוכות לביתו של המערער עם דגש על שיקומו.

במעקב פסיכיאטרי מחודש ינואר 2016 תוארו תלונות על תחושת איום וחשדנות וצוין כי המערער מיועד לאשפוז יום בחודש אפריל 2016. בחודש ספטמבר 2016 הועבר המערער לאשפוז מלא במחלקה הפסיכיאטרית עקב החמרה במצבו (הופעת סימנים דכאוניים כולל מחשבות על מוות ומחשבות אובדניות). בסיכום האשפוז צוין כי המערער מוכר למערכת הפסיכיאטרית כ-6 שנים, וכי הוא אובחן כסובל מ- PTSD על רקע טראומה שעבר בצבא. עם התחלת התהליך השיקומי דרך ביטוח לאומי וסל השיקום, הוחלט של שחרורו.

10. המערער הגיש תביעה להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים, בגין מצב "רפואי נפשי" לא תקין ממנו הוא סובל לטענתו, עקב האירוע הנדון. ביום 9.9.13 דחה המשיב את התביעה תוך שהוא קובע כי אין עדות לקיום תסמונת פוסט טראומתית אצל המערער, וכי אין קשר בין מצבו הנפשי לבין האירוע הנדון. את קביעתו הנ"ל ביסס המשיב על שתי חוות דעת שנערכו על ידי ד"ר חיים שם טוב, פסיכיאטר מומחה.
11. על החלטת המשיב הגיש המערער ערעור שנדון בפני המותב קמא (להלן: "ועדת הערעורים"). בפסק דינה של ועדת הערעורים מיום 21.11.18 נושא ערעור זה (להלן: "פסק הדין קמא") נקבע כי דין הערעור להידחות מאחר שהמערער לא הוכיח במידה הדרושה כי סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. עוד נקבע כי הוכח שהמערער סובל מהפרעה נפשית כלשהי, שהתגלתה במהלך השירות הצבאי אך לא ניתן להגדירה לנוכח שיתוף הפעולה החלקי של המערער.

חוות דעת המומחים הרפואיים