פס"ד בערעור בעניין צו הצהרתי על אימהות גנטית לשתי אימהות

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 1.5.22 (כב' השופט בר יוסף בתמ"ש 956-06-21) שקיבל את תביעת המשיבות והצהיר שהמשיבה 1 היא אמה של הקטינה יחד עם המשיבה 2 שילדה את הקטינה.

א.רקע עובדתי

1.המשיבות היו בנות זוג ובאותה עת הן החליטו להביא לעולם ילד ע"י הפריית ביצית של המשיבה 1 (להלן גם: האם הגנטית) בזרעו של תורם אנונימי והשתלת הביצית המופרית ברחמה של המשיבה 2 (להלן גם: האם היולדת).

2.התהליך בוצע בקפריסין. האם היולדת הרתה, במהלך ההיריון המשיבות נפרדו וביום 19.5.21 ילדה האם היולדת בת (להלן: הקטינה).

3.המשיבות הגישו תביעה לאימהות ועתרו לכך שיוצהר שהאם הגנטית היא אמה של הקטינה בנוסף לאם היולדת. נערכה בדיקה לסיווג רקמות שאישרה את הקשר הגנטי בין האם הגנטית לקטינה.

4.המערערת התנגדה למתן פסק דין הצהרתי שבו יוצהר שהאם הגנטית היא אם הקטינה והיא טענה שעל פי הדין הישראלי האם היולדת היא האם הבלעדית של היילוד ויש להעניק לאם הגנטית צו הורות פסיקתי ולא צו הצהרתי, על אף שהאם הגנטית היא בעלת הביצית ממנה נוצר העובר. זאת, לאור הוראות חוק תרומת ביציות תש"ע – 2010 (להלן: חוק תרומת ביציות) והוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור ההסכם ומעמד היילוד) תשנ"ו – 1996 (להלן: חוק הפונדקאות) שמהם עולה שעל פי הדין הישראלי האם היולדת היא המוגדרת כאם ויש צורך בצו שיפוטי לצורך כינון הורות של אם גנטית.

5.המערערת טענה גם, שלהצהרה על האם הגנטית כאמה של הקטינה עלולות להיות השלכות רוחב מרחיקות לכת, לרבות האפשרות ליצירת הורות משולשת בניגוד לדין הישראלי. בנוסף טענה המערערת, שהאימהות המבוקשת לא נכללת באף אחת מארבע הקטגוריות של הורות שנקבעו בפסיקה.

6.המשיבות טענו שזיקה גנטית היא הבסיס המרכזי להורות ודחיית התביעה תגרום לחוסר שוויון בין האימהות ותפגע בטובת הקטינה. לטענתן, חוק תרומת ביציות וחוק הפונדקאות לא חלים על מקרה דנן ואין כל חשש להורות משולשת מאחר שתורם הזרע היה אנונימי.