פס"ד בערעור בעניין עבירה של מעשי פזיזות ורשלנות אי נקיטת צעדי זהירות של בעלי כלב שתקף

השופט יחיאל ליפשיץ:

1. ערעור על הרשעת המערערת (הכרעת הדין שניתנה על ידי כבוד השופט הבכיר אביהו גופמן, מיום 15.2.21). מדובר ב"סבב שני" בו ההליך מגיע לפתחנו כבית משפט לערעורים, לאחר שביום 16.6.20 הורינו על החזרת ההליך לבית המשפט קמא כדי שיקבע ממצאים בסוגיית רשלנות המערערת. בשני ההליכים הורשעה המערערת בעבירה של "מעשי פזיזות ורשלנות - אי נקיטת צעדי זהירות בחיה" לפי סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין, תשל"ז–1977.

2. כתב האישום כנגד המערערת הוגש ביום 14.5.17. נטען כי ביום 28.11.16 היא החזיקה בביתה כלב מעורב (להלן: הכלב), ועוד נטען כי במועד לעיל בשעה 08:45 עת הלכה הגב' ז.ע. (להלן: המתלוננת) סמוך לרחוב סמטת הבאר 11 בזיכרון יעקב, יצא הכלב מבית המערערת (כתובתה של המערערת לא צוינה בכתב האישום, אך אין מחלוקת כי היא התגוררה בכתובת לעיל) כאשר הוא משוחרר וללא רצועה ותקף את המתלוננת בכך שנשך אותה בשוק רגל שמאל. כתוצאה מכך היא נפלה, נגרמו לה סימני נשיכה ושפשוף והיא נזקקה לטיפול רפואי. בסעיף האחרון לפרק העובדות הנטענות צוין כך "במעשיה המתוארים לעיל, לא נקטה הנאשמת זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתה, וזאת בדרך רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם ואפשרה לכלב לצאת מחוץ לחצרים כשאינו מוחזק באמצעות רצועה בידי אדם המסוגל לשלוט בו". ביום 6.3.18 ובטרם שמיעת ראיות, טענה המערערת כי העובדות לעיל אינן מהוות עבירה שכן לא צוין בכתב האישום במה התרשלה, אך טענה זו נדחתה ולאור כפירת המערערת נשמעו ראיות.

3. אסקור בקיצור נמרץ את עיקר הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא. בדיון מיום 7.10.18 העידה המתלוננת ומסרה כי עת הלכה ליד בית המערערת, היא ננשכה על ידי כלב שחור ולא הבחינה מהיכן הגיע. עיון באמרותיה במשטרה (נ/1 מיום האירוע; נ/2 מיום 2.12.16; ונ/3 מיום 27.12.16) מעלה כי היא תיארה את הכלב שנשך אותה ככלב שחור "לא קטן ולא גדול" (נ/2 שורה 13), וכאשר נשאלה אם הבחינה בכלב בעבר השיבה בשלילה (שם, שורות 15-16). בהמשך שונתה גרסתה והיא מסרה כי הבחינה בכלב הנושך בחצר בית המערערת (נ/3 שורות 5-6). עלה מכלל הראיות כי לאחר האירוע הכלב נעלם, בהמשך המערערת יצאה את ביתה ואז הגיעה כלבה של המערערת אשר תואר כדומה לכלב הנושך. עוד עלה מכלל הראיות כי המערערת "נזפה" בכלב על ששוב ברח מחצר הבית. בעת שהעידה הוסיפה המתלוננת ומסרה כי הבחינה בפרצה בגדר הנצרים של בית המערערת, אך אישרה שלא ראתה את הכלב יוצא מהגדר (פרוטוקול הדיון מיום 17.10.18 עמ' 6 למעלה). בנוסף, מסרה כי לאחר שננשכה נשאר הכלב במקום, הגם שעדי תביעה אחרים מסרו כי הגיעו אל המתלוננת זמן קצר ביותר לאחר שננשכה, במקום לא היה כל כלב ורק בהמשך הגיע כלבה של המערערת (לשיטת המשיבה- הכלב הנושך). בעת שנחקר התיק המתלוננת זיהתה את הכלב של המערערת ככלב הנושך במסדר זיהוי תמונות. לאירוע עצמו לא היו עדים, אך מיד לאחריו הגיעו למקום 2 עדים – משה ציוני שמסר שבתקופה עובר לאירוע, כאשר חלף ליד בית המערערת כלבה נבח "בצורה אימתנית ורץ לאורך הגדר ונובח" (שם, עמ' 14-15). לגבי האירוע מסר מר ציוני כי הבחין במתלוננת שרועה על הרצפה ולא הבחין בכלב לידה. עוד העידה הגב' סיגלית זרגרי, שאף היא הבחינה במתלוננת שרועה על הארץ, ולאחר מכן "כלב הגיע מלמעלה, לא יודעת אם זה הכלב הזה שנשך..." והמערערת "קראה לכלב 'טמבל, מטומטם, איך השתחררת'" (שם, עמ' 16). החוקרת האחראית על התיק אישרה כי האופן והדרך בהם יצא כלבה של המתלוננת מחצר ביתה לא נחקרו (דיון מיום 7.10.18 עמ' 11). עוד אישרה כי ביום 27.11.16 (יום טרם האירוע) פרצה שריפה גדולה בזיכרון יעקב ותושבים רבים פונו מבתיהם, אך עמדה על כך שאין זה סביר שכלבים שוטטו בשכונה בה התרחש האירוע. נטען בפני החוקרת כי מספר ימים לאחר האירוע התקשרה אליה המערערת ואמרה לה שמצאה אזיקונים חתוכים שנועדו במקור לחבר את שער חצר הבית לגדר. עוד נטען בהקשר זה כי המערערת ביקשה להביא לחוקרת את האזיקונים, אך סורבה. החוקרת השיבה בנדון "יכול להיות, לא זוכרת, אלה אנשים נורמטיביים, אני מאמינה שזה נכון" (פרוטוקול מיום 7.10.18 עמ' 13 שורה 3). המערערת מסרה (הודעה מיום 5.12.16 - ת/5) כי הכלב שלה שוהה בחצר ביתה, מדובר בחצר מגודרת שיש לה "שער עם קליפס" (שם, שורה 6). היא הוסיפה שביום האירוע בסביבות 09:30, היא יצאה את החצר לזרוק אשפה ואז הבחינה במתלוננת ולידה שני אנשים. המתלוננת הטיחה בה שהכלב שלה (של המערערת) נשך אותה, ובהמשך הכלב שלה הגיע "מכיוון אחר" (שם, שורה 10) . המערערת מסרה שלכלבה אין "היסטוריה" של נשיכות וכן כי "בעבר היו מקרים בודדים שהוא כן הצליח לצאת ומיד טיפלנו נקודתית מאיפה שהוא יצא" (שם, שורות 33-34). לגבי האירוע האחרון בו יצא את הגינה, מסרה המערערת כי אינה יודעת כיצד עשה זאת והוסיפה כי מדובר בכלב בעל אופי נוח ובנדון אף הוגש בהסכמה מכתב מהוטרינר המכיר את הכלב(נ/4). ביחס לטענת המתלוננת שמסרה על פרצה בגדר הנצרים, השיבה המערערת כי גדר הנצרים משמשת רק ככיסוי לגדר מתכת בה אין פרצה (עמ' 20 למטה). זאת ועוד, המערערת הגישה תצלום של הגדר (מדובר בתיעוד היחיד בתיק של החצר והגדר! נ/6) המעיד כי מדובר בחצר מגודרת באופן שהכלב אינו יכול סתם כך לצאתה, ואין לה ידיעה כיצד עשה כן. לשאלה המתבקשת מדוע "נזפה" בכלב על ששוב יצא את החצר, השיבה כי אכן היו פעמיים בהן יצא את החצר לאחר שחפר מתחת לגדר, אך בעקבות כך היא דאגה לסתום את הפרצות ב"בלוקים" (עמ' 21). המערערת עמדה על טענתה כי לאחר שיצאה וניגשה אל המתלוננת, הכלב שלה לא היה במקום והוא הגיע רק כעבור זמן. המערערת הוסיפה, כי מספר ימים לאחר האירוע ובעקבות חקירתה במשטרה היא הבחינה במספר אזיקונים שנועדו לחבר את הגדר לשער כשהם חתוכים, ובעקבות כך התקשרה אל החוקרת שהשיבה לה "שזה לא כיוון חקירה שנבדק.." (עמ' 22). האזיקונים נשמרו על ידי המערערת ואף הוגשו כראיה בתיק (נ/7). המערערת הוסיפה כי בעקבות האירוע היא צילמה כלבים הדומים לכלב שלה באזור מגוריה, והתצלומים נמסרו לחוקרת. בחקירתה הנגדית נטען כלפי המערערת כי הכלב יצא את החצר דרך הגדר, כאשר שתי האפשרויות הבאות הועלו – אם בחפירה מתחת לגדר; ואם בקפיצה מעל הגדר. המערערת שללה את שתי האפשרויות (עמ' 27-28).

4. ביום 2.12.19 הרשיע בית המשפט קמא את המערערת. בס' 9 להכרעת הדין צוין כך "השאלה היחידה הדורשת הכרעה היא, האם הכלב שתקף את המתלוננת היה כלבה של הנאשמת או כלב אחר אשר אינו שייך לה". בית המשפט קמא השיבה בחיוב לשאלה לעיל, בהתבסס על מיקום האירוע (סמוך לבית המערערת); על דברי המערערת סמוך לאחר האירוע (אישרה שהכלב ברח מחצר ביתה); על כך שהכלב נראה סמוך לאחר האירוע בקרבת מקום (הגיע מכוון בית כנסת סמוך); על עדותו של העד ציוני שמסר כי המתלוננת מסרה לו סמוך לאחר האירוע כי הכלב מהבית הסמוך – בית המערערת - נשך אותה, והוסיף כי הכלב של המערערת נהג לנבוח לעבר עוברי אורח. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענת המערערת כי בשכונה מסתובבים כלבים דומים נוספים (גודל בינוני בצבע שחור), והפנה לכך כי איש מהעדים לא הבחין לפני או לאחר האירוע בכלבים נוספים באזור. לאחר קביעתו לעיל ציין בית המשפט קמא את הדברים שלהלן (פסקה 12) - "אציין שלאחר שהוכח שאכן כלבה של הנאשמת הוא הכלב שיצא מן החצר ונשך את המתלוננת, הרי ע"פ הכלל של "הדבר מדבר בעדו" גם הוכח שאכן הנאשמת התרשלה. הנאשמת לא הפריכה את החזקה הקיימת שאכן התרשלה מה גם שהכלב היה מחוץ לחצר ללא רצועה וללא מחסום לפיו. מעבר לדרוש אציין שלא הוכח כי הנאשמת עשתה את המוטל עליה כבעלת כלב למנוע את יציאתו מהחצר, מה עוד שלפי העדויות, היו בעבר מקרים שהכלב יצא מהחצר".

5. ביום 16.6.20 קיבלנו את ערעור המערערת. ציינו כי ".. הכרעת דינו של בית המשפט קמא חסרה וטעונה השלמה, שכן לא נדונה השאלה האם הוכח שהמערערת התרשלה ולא נקטה באמצעי זהירות מפני הסכנה המסתברת שכרוכה בהחזקת כלב". עוד צוין כך: ".. משהגיע בית המשפט קמא למסקנה כי כלבה של המערערת נשך את המתלוננת, היתה חובה עליו לדון בשאלת ההמשך המתחייבת והיא - האם הוכחו יסודות עבירת הרשלנות שיוחסה למערערת. הסתמכות בית המשפט קמא על כלל "הדבר מעיד על עצמו" (ס' 41 לפקודת הנזיקין) אינה במקומה, שכן כלל זה חל רק בהליכים אזרחיים, בעוד שענייננו, כאמור, פלילי, על כל המשתמע מכך בהקשר לחובת המאשימה להוכיח את רכיבי העבירה מעבר לספק סביר (ור' בנדון ס' 21 לחוק בהקשר לרכיבי הרשלנות; וכן ס' 34כב' בנוגע לנפקותו של ספק)..". אשר על כן, ההליך הוחזר לבית המשפט קמא.

6. ביום 15.2.21 ניתנה הכרעת הדין המשלימה על ידי בית המשפט קמא. בית המשפט קמא שב והרשיע את המערערת, בהפנותו לכך כי המערערת עצמה אישרה כי כלבה ברח מחצר הבית פעמיים עובר לאירוע בחפרו מתחת לגדר. נקבע, כי ".. מטעם זה היתה חובה על הנאשמת לנקוט בצעדי זהירות מוגברת שכן הכלב באופיו לא נמנע מלעשות מאמצים ע"מ לצאת מהחצר, גם אם היתה סגורה" (פסקה 4). עוד צוין באותו הקשר כי ".. על הנאשמת, בהיותה מודעת ליציאת הכלב בעבר מהחצר וכי הוא "מתפתה" לצאת מהחצר ולנבוח על אנשים, לעשות את כל הפעולות הדרושות כדי למנוע מצב של יציאת הכלב מחוץ לחצר ללא רסן או רצועה. ביציאת הכלב היה חשש ממשי שעובר אורח ייבהל ויחבל במהלך מנוסה או רתיעה מהכלב". (שם). בית המשפט אף הפנה לעדותו של מר ציוני שהעיד אודות נוהגו של הכלב לנבוח על העוברים ושבים מבעד לגדר החצר.

על בסיס הנתונים לעיל נקבע כך:

"אכן, אין עדות ברורה כיצד יצא הכלב מהחצר בין שהשער היה פתוח לבין שהיתה פירצה בגדר, אך עצם העובדה שיצא מהחצר וכי הנאשמת עצמה התפלאה כיצד יצא הכלב, מצביע על כך שאכן הנאשמת לא נקטה אמצעי זהירות מתבקשים בשל אופיו של הכלב ועברו.