פס"ד בערעור בעניין סיווגם של תשלומים

מבוא

הסוגיה המונחת לפתחי בערעור זה נוגעת לשאלת סיווגם של תשלומים (להלן – התשלומים) ששילמה חברת נטוויז'ן בע"מ (להלן – נטוויז'ן או החברה) בשנת 2011 למערערת, גב' רווית בר ניב, (להלן – גב' בר ניב או המערערת) בסכום של 4,200,000 ש"ח ולמערער, מר אבי צבי (להלן – מר צבי או המערער) בסכום של 3,700,000 ש"ח (שניהם ביחד להלן – המערערים).

לטענת המשיב, יש לסווג את התשלומים כהכנסת עבודה בידי המערערים, לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (להלן – הפקודה).

לטענת המערערים, התשלומים שולמו להם כפיצוי בגין וויתור על זכות תביעה כנגד החברה בגין שינוי מבני ומיזוג ובגין אופציות במסלול רווח הון לפי סעיף 102(ב)(2) לפקודה. לפי עקרון "דין הפיצוי כדין הפירצה" יש לסווג, לטענתם, את התשלומים כרווח הון.

הצדדים לערעור חלוקים, אפוא, בשאלת אופן סיווגם של התשלומים, האם יסווגו כהכנסת עבודה, שהיא הכנסה פירותית, ששיעור המס השולי החל עליה בשנת המס (2011) הוא 45% (לפי סעיף 121 לפקודה), כעמדת המשיב, או, יסווגו כרווח הון, ששיעור המס המרבי שחל עליו בשנת המס הוא 20% (לפי סעיף 91(ב)(1) לפקודה), או שיעור של 25% במקרה של הקצאת אופציות במסלול רווח הון (לפי סעיף 102(ב)(2) לפקודה), כעמדת המערערים.

המשיב טוען, לחלופין, כי ככל וייקבע שיש לסווג את הכנסת המערערים מהתשלומים כרווח הון, כי אז יש לערוך את חישוב רווח ההון "באופן ליניארי" (לפי סעיף 91(ב1) לפקודה), כך שיום הרכישה ייקבע בהתאם למועד תחילת העבודה של כל אחד מהמערערים בחברה. אופן חישוב זה מגדיל את שיעור המס החל על רווח ההון. 

רקע עובדתי

1. המערערים החלו לעבוד בנטוויז'ן בשנת 2000. החל מחודש מרץ 2001 ועד לחודש מרץ 2007 כיהנה המערערת כמנכ"לית החברה. המערער שימש בתפקיד סמנכ"ל לקוחות בחברה ומשנה למנכ"לית, החל מחודש אוקטובר 2000 ועד לפרישתו בחודש מאי 2007.
2. בד בבד עם מינויים של המערערים למשרות ניהול בחברה, נחתמו עימם הסכמי העסקה (להלן – הסכמי העסקה).
3. בהסכמי ההעסקה נקבע, כי כל אחד מהמערערים יהיה זכאי לקבל מענק מיזוג במקרה של מכירה או מיזוג של החברה. גובה המענק שנקבע הוא 2% מעליית שווי החברה מעל שווי של 54 מיליון דולר.
4. בשנת 2006 התמזגה החברה עם חברות ברק וגלובקול.

המערערים טוענים כי בשל עסקת המיזוג הם היו זכאים למענק בגובה של 2% מההפרש שבין שווי החברה בעת המיזוג לבין הסכום של 54 מיליון דולר. לטענתם מענק המיזוג שהגיע לכל אחד מהם עמד על סך של כ- 1.54 מיליון דולר (להלן – מענק המיזוג).

5. המערערים טוענים כי בשנת 2006 החליטה החברה להקצות להם אופציות באמצעות נאמן במסלול רווח הון לפי סעיף 102(ב)(2) לפקודה.
6. בחודש ינואר 2008 הגישו המערערים תביעה נגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה במסגרתו תבעה המערערת מהחברה סכום של 9,639,245 ש"ח והמערער תבע סכום של 8,448,584 ש"ח (להלן – התביעה או כתב התביעה).

המערערים טענו כי החברה אינה מכבדת את התחייבותה לשלם להם את המפורט להלן: את מענק המיזוג, את הטבת המס בגין האופציות הראשונות שקיבלו (בשנת 2001) ומימשו (בשנת 2007) ואינה מכבדת את התחייבותה להקצות להם את האופציות הנוספות למניות החברה. בנוסף, טענו כי הם זכאים לתנאים נלווים לשכר לתקופת ההודעה המוקדמת ולתקופת ההסתגלות.

7. בתאריך 13.6.2011 חתמו המערערים עם החברה על הסכם גישור/פשרה (להלן – הסכם הפשרה) אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהסכם הפשרה נקבע כי החברה תשלם למערערת סכום של 4,200,000 ש"ח ולמערער סך של 3,700,000 ש"ח "בגין וויתור על זכויות בגין שינוי מבני ומיזוג וויתור על זכות התביעה בגין אי מתן האופציות".

בנוסף, שולם למערערת סכום של 60,000 ש"ח ולמערער סכום של 40,000 ש"ח בקשר עם מכלול התנאים הסוציאליים המגיעים להם בגין תקופת ההודעה המוקדמת ובגין תקופת ההסתגלות (הפיצוי בגין רכיב זה שולם למערערים במסגרת תלוש השכר ונוכה ממנו מס בהתאם לתקנות ניכוי מס במקור משכר).