פס"ד בעניין יחס המשפט העברי כלפי רופאים ותופעת ה"רפואה ההגנתית"

רקע וטענות הצדדים

בפני תביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית.

התובע, יליד 1956, חש ביום 21.01.10 כאב בזרוע שמאל עקב ניסיון הזזת ארון בביתו. הוא פנה למיון של בי"ח שיב"א, משם נשלח לבצע בדיקת אולטרסאונד בקופ"ח. לטענת התביעה בכך התרשלו רופאי בית החולים שכן במצבים שכאלו, יש לבצע אבחון דחוף וניתוח דחוף לתיקון גיד שנפגע באופן מיידי. הימנעות מכך תגרום להתדרדרות במצבו של החולה וככל שחולף הזמן, הסיכויים להחלמה מאותה פגיעה בגיד הולכים וקטנים.

לטענת ב"כ התובע המלומד, התובע נבדק ע"י מתמחה זוטר, ד"ר רמו אשר לא בדק את התובע בגיד הביספס שזו הבדיקה המרכזית לאבחון קרע בגיד. ד"ר רמו שיחרר את התובע מחדר המיון ללא התייעצות עם רופא בכיר וללא הפנייה לביצוע צילום אולטרה-סאונד או צילום רנטגן. ב"כ התובע טוען כי בשל רשלנותו של ד"ר רמו לא אובחן הקרע באופן מיידי, ולא בוצע ניתוח מיידי והקרע החלקי הדרדר למצב של קרע מלא.

ב"כ התובע טוען כי נתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בכך ששיבצה כאחראי בחדר המיון מתמחה זוטר ולא בכיר וכפועל יוצא לא בוצעה בדיקת "הוק טסט" הנדרשת במצבים אלו ולא ניתנה הוראה להימנע ממאמץ של היד תוך רישום תרופות אנטי דלקתיות.

ב"כ התובע טוען כי במידה והקרע היה מאובחן בחדר מיון, הניתוח היה מתבצע בטרם חלפו 4 שבועות וכך סיכויי ההצלחה היו גבוהים. הסיבה לאי הסכמת התובע לניתוח הייתה בשל הזמן הרב שחלף וכשהוסבר לתובע ע"י ד"ר ויגלר על כי סיכויי הצלחת הניתוח פחתו  עקב הזמן שחלף, ולפיכך קיים קשר סיבתי בין נכותו של התובע לבין התרשלות הנתבעת.

התובע פנה לנתבעת 2 שם נבדק ע"י ד"ר ויגלר ולמרות שבבדיקת האולטרה-סאונד אובחן חשד לקרע בגיד, התובע לא הופנה לניתוח מיידי אלא לבדיקת הדמיית תהודה מגנטית (MRI). ב"כ התובע טוען כי נתבעת 2 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, בכך שד"ר ויגלר לא הפנה את התובע לניתוח באופן מיידי אחרי צילום האולטרה-סאונד המצביע על חשד לקרע מלא, אלא שלח את התובע לבצע בדיקת דימות תהודה מגנטית, כשהיה עליו לדעת שהתור לבדיקה זו ארוך, כך שתוצאות הבדיקה עשויות להתקבל בחלוף 4 שבועות מקרות האירוע. בנוסף נטען כי ד"ר ויגלר לא קיבע את היד ולא נתן הוראה לתובע להימנע ממאמץ של היד, וכך תיפקד התובע במשך 11 ימים ללא קיבוע היד עד אבחנת הקרע שהפך לקרע מלא בבדיקת דימות תהודה מגנטית, ובשל נסיבות אלה הפרה גם נתבעת 2 את חובת הזהירות.

נתבעות 1 – 2  כופרות בחבות.

ב"כ נתבעת 1 המלומד טוען כי התובע נבדק ע"י ד"ר רמו ולאור ממצאי הבדיקה לא התרשם כי התובע סובל מקרע בגיד, אך תוך זהירות יתרה, הורה על חבישה תוך ציון  חשד לקרע חלקי של הביספס השמאלי. ב"כ נתבעת 1 מציין כי אבחון של קרע בגיד מתבסס על שילוב של מספר פרמטרים; מישוש היד, בדיקה של כח גס, נפיחות ורגישות כפי שחווה דעתו ד"ר ליובושיץ, וכפי שציינה זאת גם ד"ר יפה שהייתה מנהלת היחידה לכירורגיה של היד בבית החולים.

ד"ר יפה העידה בחקירתה שבדיקה של כח גס זו בדיקה חשובה, בעיקר כאשר מתבצעת ביום הפציעה וברגע שיהיה קרע לא יהיה כח גס כי הכאב לא יאפשר להפעיל כח מלא. כפי שהוכח ממצאי הבדיקה הגופנית בחדר המיון לא הצביעו על קיומו של קרע בגיד, עקב הצלחת התובע להפעיל כח גס. ב"כ התובע מציין כי ד"ר רמו מישש את הגיד והתרשם שהגיד המשכי לכל אורכו, בנוסף לכך התובע היה מסוגל לבצע כיפוף מרפק מלא בכח מלא.

ב"כ נתבעת 1 הוסיף, כי בבדיקת התובע אצל ד"ר ויגלר נמצאה ירידה בכח גס של כיפוף המפרק, ממצא זה יחד עם תוצאה לא חד משמעית של בדיקת "ההוק טסט" הביאו את ד"ר ויגלר לשלוח את התובע לבדיקת דימות תהודה מגנטית על מנת לוודא שמדובר בקרע חלקי, אך בעת שנבדק התובע בחדר מיון, לא היה כל סימן שיכול להצביע על קרע ואפילו קרע חלקי, לאור היעדר סימנים קליניים חד משמעיים, ומתוך זהירות הומלץ לשחרר התובע להמשך בירור הדמייתי בקהילה.

ב"כ נתבעת 1 מציין כי כלל המומחים שהעידו בביהמ"ש הדגישו כי הטיפול המקובל בקרע חלקי של הגיד הינו טיפול שמרני ולא ניתוחי. מתעודת המיון (תיק מוצגי הנתבעת עמוד 31) ידו של התובע קובעה בחבישה אלסטית והומלץ על שחרור, יחד עם טיפול נגד כאבים לפי הצורך, חבישה אלסטית עם קומפרסים קרים והימנעות מנשיאת משקל כבד ביד שמאל למשך שבועיים. ב"כ נתבעת 1 מציין כי הגדרת התפקיד של  ד"ר רמו אינה פורמאלית, אלא החלטה פנימית של ביה"ח ואין להסיק מכך דבר.

ב"כ נתבעת 1 טוען כי למעשה הקרע אובחן בחלון הזמנים לביצוע ניתוח, אך התייעצות שעשה התובע עם ד"ר ויגלר שחשף בפניו חלופות טיפול קיימות וסכנות במעבר הניתוח, החליט התובע שלא לעבור את הניתוח ולהסתפק בטיפול שמרני. החלטה זו מנתקת את הקשר הסיבתי בדבר רשלנות הנתבעת ודין התביעה להידחות.

ב"כ נתבעת 2 המלומד, טוען כי לא הוכח שום חריגה מחובת הזהירות המוטלת על מרשתו. התובע בחר שלא לעבור את הניתוח, מה שגורם לניתוק קשר סיבתי בין הטענות של התובע כלפי נתבעת 2. עוד נטען כי הניתוח לא בהכרח היה משפר את מצב היד, וכל ניתוח ולו הפשוט ביותר כרוך בסיכונים ולכן סירב התובע לבצעו. ב"כ נתבעת 2 מציין שטענת התובע כי נמנעה ממנו היכולות לעבור ניתוח לא נכונה ומטעה, היות ולתובע הוצעה אופציה ניתוחית בטווח של 4 שבועות לצד האופציה לבחור בטיפול שמרני. בנוסף ד"ר ויגלר פעל כנדרש כששלח התובע לבדיקת MRI ולא הסתפק רק בתוצאות צילום האולטרה-סאונד, מה שמלמד על רצינותו, והאחריות שגילה כרופא כלפי התובע, המטופל.

ב"כ נתבעת 2 מדגיש כי פרופ' רופמן, מומחה מטעם התביעה, לא היה מודע לשתי תאונות שעבר התובע שגרמו לו לחבלות, בין היתר בכתף ובצוואר. עוד מציין כי ד"ר בתיה יפה, העדה מטעם המדינה, מאשרת כי ד"ר ויגלר פעל כשורה, מה שרק מחזק את המסקנה כי דין התביעה להידחות, שהרי העדה עובדת של נתבעת 1, ואין לה אינטרס להגן על נתבעת 2 .

בנוסף טעון כי התובע עבר 2 תאונות דרכים בעבר. בגין התאונה משנת 2012 הגיש התובע תביעה על פי חוק הפלת"ד וטען כי עובר לתאונה תיפקד ללא מוגבלות בעבודתו ובכל תחומי חייו (סעיף יח' 54 לסיכומי נתבעת 2) וכן הציג למל"ל מסמכים מתאונת הדרכים אך לא ציין את הפגיעה במרפק כלל.

הצדדים הגישו חו"ד רפואיות מטעמם. מומחה מצד התביעה פרופ' משה רופמן קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 37%. מנגד נתבעת 2 הסתמכה על חו"ד של ד"ר יעקב פעילין, ונתבעת 1 על ד"ר שמואל ליובושיץ שקבעו כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 5%. לאור הפערים בחו"ד הצדדים מונה מומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר לוריא שקבע נכות צמיתה בשיעור 10%.

כל ניסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר לא צלחו ואין מנוס מלהכריע במחלוקת על פי הדין.