פס"ד בעניין בתנאים והדרך למשפט חוזר וכן מגורי יורש בדירת עזבון

השופטת עינת רביד:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו שניתן בתמ"ש 65007-05-16 ביום 21.3.17 (כב' השופט מ' לוי), אשר דחה את תביעתו של המערער להורות על ביטול פסק הדין, שניתן על ידי אותו המותב ביום 27.12.15 במסגרת תמ"ש 34464-10-14 (להלן: ההליך הראשון) וחייב את המערער בהוצאות בסך של 35,000 ₪ בחלוקה שווה בין המשיב 1, הנאמן על נכסי המערער בשל היות המערער בסטטוס של פשיטת רגל (להלן: הנאמן) ובין המשיבה 2, אחות המערער (להלן: האחות).

רקע ותמצית פסק הדין

1. בהליך הראשון הגישו הנאמן והאחות תובענה כנגד המערער וארבעה אחים נוספים, שני אחים ושתי אחיות (להלן: האחים הנוספים) לפירוק שיתוף דירה בXXX (להלן: הדירה) שנתקבלה בירושה בחלקים שווים מהוריהם, כאשר המערער מתגורר בדירה. המערער והאחים הנוספים טענו כי קיימות צוואות שכיב מרע של ההורים המנוחים (האם נפטרה ביום 13.8.08 והאב נפטר ביום 29.1.11) מכוחן הוענקה הזכות למערער להמשיך והתגורר בדירה עד אחרון ימיו, ולחילופין נטען, כי המערער הוא דייר מוגן בדירה וככל שיש לפרק את השיתוף בדירה יש להורות על מכירתה כתפוסה ולכן דין התביעה להידחות.
2. בהליך הראשון ניתן פסק דין (להלן: פסק הדין הראשון) בגדרו קיבל בית המשפט את התביעה לפירוק השיתוף ונקבע כי לא הוכחו התנאים לצוואת שכיב מרע, כאשר המסמכים הנחזים להיות צוואת שכיב מרע הם מסמכים מאוחרים, אשר אין בהם ממש, והם הוכנו לאחר הגשת התביעה, לצורך הדיפתה, וללא שנאמרו על ידי ההורים המנוחים או מי מהם.

עוד נקבע כי אין למערער זכות לטעון לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972. בפסק הדין הראשון נקבע, כי הזכות לטעון לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר צומצמה בפסיקה לנסיבות, שבהן לשותף הייתה חזקה ייחודית בנכס בהסכמת השותפים, אשר צריכה להינתן באופן מפורש ופוזיטיבי או בהתנהגות אקטיבית ואין להסתפק בהסכמה שבשתיקה. בפסק הדין נקבע, כי מעדותו של המערער עולה, כי אין הסכמה מפורשת, ובכל מקרה, לכל היותר, ניתן לראות בשתיקה כמתן רשות הדירה וכאשר יש לראות בהגשת התביעה לפירוק שיתוף ביטוי לרצונה של האחות לסלק את המערער ולקבל את חלקה בדירה.

כמו כן נקבע כי לא חל במקרה זה סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם-1980, כאשר המערער, שהוא בעל שישית בלבד בדירה, מתגורר בדירה ללא היתר מאז מות אביו (ביום 29.1.11), תקופה שעלתה, במועד מתן פסק הדין הראשון, בארבע וחצי שנים על התווית סעיף 108 לחוק הירושה, הקובעת מחצית השנה.

עוד נקבע, כי בהתאם לפסיקה, העובדה שהמערער המשיך והתגורר בדירה בניגוד לקבוע בסעיף 108 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אינה מקימה זכות למדור ואינה מקימה זכות כלשהי לדיור חלוף, כנגד מגוריו בדירה, אשר מלכתחילה נעשו לפנים משורת הדין. גם הזכות לדיור חלוף, פורשה בהתאם לפסיקה על דרך הצמצום ובתי המשפט מצאו לקבוע דיור חלוף בתשלום, אשר יכסה עלויות שכירות לתקופות קצובות. ככלל נקבע בפסיקה שפושט רגל אינו זכאי למעמד של דייר מוגן. לפיכך הואיל והמערער התגורר בדירה למעלה מארבע שנים וחצי, פרק זמן ההולם את כוונת סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל, ונוכח קיומו של פתרון ממשי אחר של רכישת דירה חלופית על ידי האחים הנוספים תוך מימוש רצונם לאפשר למערער להמשיך להתגורר בנכס השייך להם עד אחרון ימיו, התקבלה התביעה לפירוק שיתוף בהליך הראשון.

3. על פסק הדין הראשון לא הוגש ערעור, ואף החלו הליכי פירוק השיתוף ומכירה, כאשר לאחר כ-6 חודשים ממתן פסק הדין, המערער הגיש לבית המשפט קמא תביעה לביטול פסק הדין הראשון (להלן: ההליך השני) בטענה לראיות נוספות, אשר יפורטו בהמשך.
4. בית המשפט קמא קבע בפסק הדין בהליך השני, מושא הערעור שבפנינו, כי פסקי הדין שדנו באפשרות לעריכת "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסו בעיקר, למקרים בהם הסתמך המבקש על עילת התרמית, היינו, הטענה היא, כי פסק הדין, שניתן, הושג במרמה כלפי ביהמ"ש. אולם, הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק דין גם בשל עילות נוספות ובראשן –העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות, שיש בהן כדי לשנות את תוצאות ההליך, ואשר עליהן לא ידע בעל הדין בעת ההתדיינות הראשונה, ואף בשקידה סבירה לא יכול היה לגלותן.
5. בפסק הדין קמא נקבע כי במקרה דנא, העדים, מכוחם ניתן היה להגיש את הראיות החדשות, לא התייצבו לדיון, מבלי שניתן לכך הסבר משכנע ולמעשה די בכך לדחות התובענה. בפרט שעה שביהמ"ש התרשם כי הדבר נועד למטרה אחת: דחיית המועד לקיום פסק הדין והמשך הישארותו של המבקש לגור בדירה חרף פסק הדין. אכן ההלכה הנוהגת היא, שביהמ"ש נוהג בליברליות באשר לזכות הטיעון. יחד עם זאת, גם הליברליות הדיונית מחייבת כללים אימתי לא תנוצל הליברליות השיפוטית לאנרכיה התנהלותית. בנוסף, דין התביעה להידחות לגופה. המבקש לא פרט בתובענה מה היו המאמצים, אשר נקט בהם, לכאורה, משך תקופה של כ-6 חודשים מאז ניתן פסה"ד, להשגת הראיות אותן צירף. כל המסמכים האמורים היו בידיעתו שלו עצמו במהלך ההליך הראשון, ולמצער הם היו בידיעת מי מהאחים הנוספים, אשר כולם בקשר עמו ולכאורה תומכים בבקשתו, כך שהיה על המבקש להביאם כבר במסגרת ההליך הראשון. יתירה מכך, תוכנם מחזק את המסקנה, שלא הייתה כל צוואת שכיב מרע, והרעיון ליוצרה נהגה לאחר קבלת התביעה לפירוק השיתוף ולאור הנטען בה. מכאן שאין מדובר ב"ראיות חדשות" וממילא אין בהן לשנות את פסק הדין והן אינן מקימות עילה לקיום משפט חוזר.
6. כן לא נמצא לקיים משפט חוזר בגין טענת המרמה. בית משפט קמא מציין כי הפסיקה מנתה שלושה תנאים לצורך קיומה של טענת תרמית בקבלת פסק הדין כתנאי לביטולו של פסק דין חלוט: א. אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. במקרה דנא הטענה נטענת בעלמא ועל כן דינה להידחות; ב. חיוניות הראיה. האם בכוחה של טענת המרמה לשנות את תוצאות ההליך הראשון? במקרה דנא, משעה שראיה זו אינה צוואת שכיב מרע ברי שאין לעצם קבלת הראיה שינוי על תוצאת פסק הדין; ג. שאכן מדובר בראיה חדשה שלא ניתן היה להשיגה בשקידה ראויה, ובית המשפט קבע כי העולה מכל מה שנקבע בפסק הדין, כאמור לעיל, הוא שאין הדבר כך בעניין הנדון.
7. לאור כל האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הצליח להרים את הנטל הנדרש לצורך ביטולו של פסק הדין החלוט וקיומו של משפט חוזר.

וכן קבע כי המערער ישלם הוצאות בסך של 35,000 ₪ בחלוקה שווה בין הנאמן לאחות.

תמצית טענות המערער

8. אציין כי המערער טען בעיקרי הטיעון טענות ערעוריות בנוגע לפסק הדין הראשון, שאין מקומן בערעור זה וכן טענות לעניין פסלות המותב קמא, טענות שאין מקומן בערכאת הערעור.
9. לגופו של פסק הדין מושא הערעור, טען המערער כי הראיות החדשות תומכות בקיומה של צוואת שכיב מרע ממנה עולה בבהירות כי אביו המנוח ציווה בפני רבים טרם מותו על ערש דווי כי רצונו שייתנו למערער זכות מגורים למשך כל חייו.
10. עוד טען כי יש לראות בהסכמתם של האחים הנוספים, שהועלתה במהלך הדיונים לפרוטוקול של ההליך הראשון, ובכתבי טענותיהם ובהסכמתם לקבל פסק דין נגדם, כי הם מסכימים שתינתן למערער זכות לדור משך כל חייו בדירה ולדחות את פירוק השיתוף כעדות קבילה לקיום צוואת שכיב מרע ורצון המצווה.
11. עוד טען כי בית המשפט סרב להגיע לחקר האמת וזאת תוך היצמדות לפרוצדורה וסדרי דין וכי בית המשפט שלל ממנו את האפשרות להעיד את כלל העדים על תצהיריהם.