פס"ד בדרישת הרשות ליציאה של בת זוג זרה, ששהתה בארץ שלא כדין

המערער, אזרח ישראלי, נקרא לשירות מילואים בצו חירום (צו 8), עם פרוץ המלחמה, בשבעה באוקטובר, להילחם עבור מדינתו, התייצב מייד ושירת שירות מילואים פעיל במשך מספר חודשים. אותה מדינה אותה שירת, מסרבת לבחון את בקשתו לחלוק את חייו עם בחירת לבו – שאיננה אזרחית ישראלית. רשות האוכלוסין וההגירה דחתה על הסף את בקשת המערערים להסדרת מעמד המערערת מכח "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים לרבות בני אותו מין" (נוהל 5.2.0009 להלן: הנוהל), וקבעה כי זו תיבחן רק לאחר צאתה של המערערת מישראל בהתאם לפסק דין בהליך אחר (להלן בהתאמה: הבקשה וההחלטה). הערעור שלפני הוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיין איתיאל גבעון, ערר (ת"א) 4529-22 מיום 31.05.2023 להלן: פסק הדין בערר), שדחה את הערר שהגישו המערערים על החלטה זו של רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות) מיום 11.07.2022.

רקע הדברים וההליכים שלעניין

1. המערער 1 הוא אזרח ישראלי, יליד 1974, גרוש (משנת 2011), ואב לשניים, אחד מהם עם צרכים מיוחדים (להלן: המערער). המערערת 2 היא אזרחית הפיליפינים, ילידת 1973 שהגיעה לישראל בשנת 2001 כעובדת בתחום הסיעוד (להלן: המערערת). המערערת שהתה בישראל ברישיון עד ינואר 2009 שאז נפטר מעסיקה, והיא נותרה לשהות בישראל שלא כדין. בשנת 2012 ביקשה המערערת לקבל מעמד בישראל כבת זוגו של אזרח ישראלי בשם תומר בן-אור ז"ל, וההליך המדורג התקדם בעניינה בהתאם לנהלי רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), תוך שהאשרה הזמנית המתירה לה לשהות בישראל מוארכת מדי שנה, עד הפעם האחרונה שבה הוארכה ביום 19.12.2014 (בתוקף עד סוף דצמבר 2015). ביום 07.03.2015 נפטר תומר בן-אור ז"ל, אך המערערת לא עדכנה את הרשות, אלא המתינה לסוף השנה והגישה ביום 14.12.2015, קודם לפקיעת האשרה, בקשה למעמד בישראל מטעמים הומניטריים. בקשה זו נדחתה על הסף ביום 16.12.2015, והתנהל לגביה הליך משפטי מלא. ביום 19.11.2017 ניתנה, במסגרת הליך זה, החלטתו של בית המשפט העליון, שדחתה את בקשת רשות הערעור שהגישה המערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים שדחה את ערעורה על פסק הדין של בית הדין לעררים בעניינה (בר"מ 8338/17 אמליה אסטגוי נ' משרד הפנים (נבו 19.11.2017)). בהתאם להחלטה זו היה על המערערת לעזוב את ישראל בתום תוקף רישיונה דאז – 08.02.2018. המערערת לא עשתה כן ונותרה בישראל ללא רשיון שהייה.

    

2. המערערים טוענים כי הכירו בינואר 2018 והתפתחו ביניהם יחסים רומנטיים, והם גרים יחד ומנהלים משק בית משותף כידועים בציבור. בתאריך 02.12.2020 נחתם ביניהם הסכם חיים משותפים, וביום 25.01.2022 הם הגישו בקשה להסדרת מעמדה של המערערת בישראל בהתאם לנוהל. ביום 30.06.2022 התייצבו המערערים בלשכת הרשות בנתניה והגישו את המסמכים המקוריים הנספחים לבקשה, המוכיחים לטענתם על מרכז חיים משותפים בישראל. בהמשך נישאו המערערים לטענתם בנישואי יוטה ביום 11.07.2023.

    

3. ביום 11.07.2022 ניתנה החלטת הרשות, שדחתה את הבקשה על הסף, לאור הפרת ההחלטות ופסקי הדין החלוטים שלפיהם על המערערת לצאת מישראל. ביום 28.07.2022 הוגש ערר פנימי על ההחלטה. ביום 26.10.2022 ניתנה החלטת הרשות שדחתה את הערר הפנימי. ביום 08.12.2022 הוגש הערר לבית הדין לעררים, ועמו בקשה לצו ביניים כסעד זמני. לאחר שבית הדין לעררים עיין מחדש בהחלטתו הראשונית והפחית את סכום הערבות שבה הותנה הסעד הזמני, מסך של 30,000 ₪ לסך של 15,000 ₪, הופקדה הערבות, וניתן סעד זמני המונע הליכי אכיפה כנגד המערערת עד להחלטה בערר גופו.

    

4. ביום 30.05.2023, לאחר שהוגשו תשובת הרשות ותגובת המערערים, התנהל דיון בבית הדין לעררים ולמחרת היום ניתן פסק הדין בערר נשוא הערעור שלפניי. בית הדין לעררים ביסס את החלטתו הן על מעין "ראיון" שערך למערערים במהלך הדיון, ממנו התרשם כי אין מדובר בקשר זוגי כן. עוד נימק בית הדין את פסק דינו בכך, שבניגוד למצג שהציגו המערערים בבקשה להפחתת הערבות, מצבם אינו כה קשה שכן המערערת ירשה את בן זוגה המנוח, לרבות דירתו בקיבוץ בה מתגוררים המערערים. לגופו של עניין קיבל בית הדין אתת עמדת הרשות כי החובה לקיים פסקי דין גוברת על כל שיקול אחר, והורה על יציאת המערערת את הארץ, כתנאי לדיון בבקשתה.

    

5. ביום 12.07.2023 הוגש הערעור שלפני. לאור בקשות להוספת ראיות ותיקון הערעור, הוריתי למערערים, ביום 18.07.2023, להגיש כתב ערעור מתוקן וימציאו אותו ואת הבקשה להוספת ראיות לרשות. ביום 19.07.2023 הוגש כתב ערעור מתוקן. המערערים ביקשו סעד זמני לפיו בית המשפט יורה לרשות להימנע מצעדי אכיפה נגד המערערת עד לסיום הדיון בערעור. ביום 30.07.2023 הוריתי לרשות להגיב לבקשה לסעד הזמני עד יום 15.08.2023, ולערעור גופו עד יום 12.11.2023, וכן קבעתי כי הדיון בערעור יתקיים ביום 03.12.2023. ביום 15.08.2023 שבו היתה אמורה להיות מוגשת תגובת הרשות לבקשה הוגשה בקשה מוסכמת לארכה להגשת התגובה לבקשה לסעד הזמני, וביום 16.08.2023 אישרה כב' השופטת ארנה לוי את הארכה שהתבקשה. ביום 06.09.2023, שוב ביום שבו היתה אמורה להיות מוגשת תגובת הרשות לבקשה בהתאם לארכה שביקשה, הוגשה שוב בקשה לארכה נוספת. ביום 11.09.2023 דחיתי את הבקשה וקבעתי כי:

   "הבקשה נדחית.