פנסטר אלכס ואח' נ' עירית בית שאן

פסק דין

בפנינו ערר על חיובי היטלי הביוב שהוטלו על העוררים ונגבו מהם במסגרת הוצאת היתרי בניה להקמת בתי מגורים, במגרשים ששווקו על ידי מנהל מקרקעי ישראל, בשכונת "בנה ביתך", בבית שאן.

הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות הכוללות הסכמות עובדתיות ופלוגתאות משפטיות (ראה בקשה מס' 15 וכן בקשה מס' 19).

אין מחלוקת שהסכומים שנגבו מהעוררים בגין היטל ביוב, אינם מעוגנים בהוראות חוק העזר שהיה בתוקף, במועד גבייתם. במועד הגשת הסיכומים בתיק זה, התעריפים הישנים שבחוק העזר, טרם שונו.

הצדדים מסכימים "שהדרישות" (על פיהם נגבו הסכומים נשוא הערר) לא נערכו על פי הדרישות הצורניות שבהוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, כלל ועיקר. המדובר בסכומים שנכללו בפירוט של דרישות שונות לתשלומי אגרות והיטלים לרשות המקומית/ועדה מקומית, ולצורך הנפקת היתרי בניה. הזכות והמועדים להגשת ערר, באשר לחיוב בהיטל הביוב, לא צוינו.

במקרה דנן, מבקש ב"כ המשיבה להחיל את תקופת ההתיישנות מיום 25/7/06, עקב ידיעה בפועל של העוררים (ראה סעיף 10 לסיכומיו) באותו מועד. אין מחלוקת שהערר הוגש כ-7 חודשים לאחר מכן.

הננו סבורים שבנסיבות של תיק זה, המשיבה אינה יכולה להישען על טענת ההתיישנות.

במקרה דנן, אין מחלוקת שלא רק שהדרישה לא נערכה מבחינה צורנית, על פי הדרישות שבהוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), אלא גם הסכומים שפורטו ונדרשו, לכאורה 'על פי דין', אינם הסכומים שהיו בתוקף, על פי הוראות חוק העזר לביוב שהיה בתוקף, בעת המצאת הדרישה. בנסיבות אלה, אין להתייחס לדרישות אלה כדרישות תשלום מכוח הוראות חוק הרשויות (ביוב), כלל. אין המדובר בטעות חשבונאית, אלא בגביית תשלום מהעוררים על פי תעריפים, שאין כל קשר בינם, לבין התעריפים שהיו תקפים על פי חוק העזר שהיה בתוקף. סכומים אלה נגבו מהמשיבים, בידיעה תחילה של המשיבה, כי אינם מעוגנים בדין. המשיבה מודה בנוסף, בדיעבד, שלא היה כל מקום לדרוש תשלום כלשהוא, בגין רכיב הביוב ציבורי (אף ללא קשר לגובה הסכומים שנגבו).

בשעה שנגבו כספי היטל ביוב מהאזרח, על פי דרישה שלא נערכה בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומית (ביוב) מבחינה צורנית, ואף לא חושבה על פי תעריפי חוק העזר שבתוקף (מבחינה מהותית), הרי שאין בפנינו דרישת תשלום על פי חוק, אלא גביית סכומים ע"י הרשות, תוך כדי הצגת מצג שהינם נגבים, לכאורה, בהתאם לחוקים שבתוקף, בלבד. נכון להגדיר מצב זה כמצב שבו נגבו כספים, על אף שלא נערכה כל דרישה כנדרש על פי הוראות החוק, לא מבחינה צורנית ואף לא מבחינה מהותית.

בנסיבות המתוארות, הרי שדרישות התשלום שהומצאו לעוררים הינם בטלים מעיקרם, ובוצעו בהעדר מקור חוקי. אין בטענת ההתיישנות כדי להעלות או להוריד, הואיל ודרישה על פי דין, פשוט לא הומצאה ולא בוצעה. אין בגביה בפועל, להוות תחליף לכך.

כמו כן, הננו סבורים כי דין טענת המשיבה, לפיה ההסכם עליו חתמו העוררים עם המנהל (במסגרת הזכייה במגרשם במכרז של "בנה ביתך") – כמוה כהסכמה "משולשת" לתעריפים שבהם יחויבו העוררים על ידי המשיבה (על אף שאינם מעוגנים בדין) – להידחות.

העדה מטעם המנהל שללה את טענות המשיבה, כאילו מדובר בסכומים "שסוכמו" בין המשיבה והמנהל, בנדון. לא נוהל כל משא ומתן בין המנהל והרשות המקומית בנדון ולא הושגו כל הסכמות. המשיבה פשוט בחרה להציג, מתחילת הדרך, תעריפים שלא היו מעוגנים בחוק העזר, מבלי לציין זאת, אולי, בתקווה שעד שיסתיימו הליכי המכרז ועד שיונפקו היתרי בניה, יתוקנו תעריפי חוק העזר, כדין, על פי תעריפים מעודכנים שהיא ביקשה לקבוע.

הנספחים למכרז ולחוזה עם המנהל נועדו להביא מידע לידיעת העותרים. המשיבה לא הייתה צד לחוזה בין המנהל והזוכים. דינו של הניסיון להפוך נספח אינפורמטיבי, שנועד להגן על המנהל, אשר כלל בתוכו מידע מוטעה (מאחר וכך נמסר המידע על ידי המשיבה, מלכתחילה), "להסכם מחייב" כלשהוא, בין העוררים למשיבה – להידחות.

בהליכים מנהליים, נוהגים רבות להתייחס למושג - "חזקת תקינות האקט המנהלי". במקרה דנן, אין כל תחולה לחזקה זו, ככל שאין מחלוקת שהאקט המנהלי לא תאם את הוראות הדין והמשיבה חרגה מסמכויותיה, בסכומים שהיא דרשה וגבתה מהעוררים.

אין מקום להחמיר עם העוררים ואין מקום לזקוף לחובתם את העובדה שהם בעצמם "סמכו" על "חזקת תקינות האקט המנהלי", בשעה שהם האמינו שהמחירים המוצגים להם במכרז (על פי מידע שנמסר למנהל על ידי המשיבה), הינם תעריפים מעוגנים בפועל, בדין. כך היה גם באשר לסכומים שהמשיבה דרשה בגין תשלום היטלי ביוב כתנאי להנפקת היתר הבניה. הסתמכות של האזרח על אותה חזקה של תקינות האקט המנהלי והסתמכותו על כך שהרשות פועלת בדין, אין לפרשה כהסכמה לשלם סכומי "היטל", שהאזרח אינו חב בהם, על פי הוראות דין.

ישנם מקרים, בהם צדדים הגיעו לידי הסכמות לתשלום תשלומים שאינם מעוגנים בדין או לביצוע עבודות תשתית ציבוריות על ידי ובמימון היזם הפרטי, על מנת לאפשר קידום פרוייקטים, שלא ניתן היה לקדם ללא מציאת פתרון למימון אותם התשתיות. אין אנו דנים בתיק זה, בחוקיות הסכם שכזה, ככל שלא הובא לידיעת מי מהעוררים (ואף לא לידיעת המנהל) כי מדובר "בתעריפים" שהרשות המקומית מתכוונת לדרוש, על אף שאינם מעוגנים בדין.

בנסיבות אלה הננו סבורים, כי יש למשיבה תעוזה רבה, שעה שמבקשת היא לראות בהעדר "המֶחַאָה" המיידית של העוררים (בעת שהם ראו את מסמכי המכרז), כבעל ערך ראייתי, לחובתם. האם האזרח צריך לנחש מליבו שהרשות המקומית עמלה להסתיר ממנו את העובדות כהווייתם ואת העובדה שמדובר בתעריפים ללא תוקף משפטי?

אין אנו שוללים כלל ועיקר את טענת המשיבה, שהתעריפים ההיסטוריים שבתוקף על פי הוראות של חוק העזר אינם ריאליים, ואינם משקפים את הסכומים הנדרשים לכיסוי ההוצאות האמיתיות הנדרשות, בכל הקשור למכלול עבודות התקנת/הרחבת/חידוש מערכת הביוב העירונית.

נתונים אלה ידועים למשיבה, ככל הנראה, זמן רב. לולא האמור, המשיבה לא הייתה מציגה תעריפים שונים בתכלית (מאלה הקבועים בחוק שבתוקף) בפני המנהל, עוד בעת עריכת המכרז, מלכתחילה. בידי הרשות הציבורית כל הכלים לתקן תעריפי חוק עזר, בשעה שהדבר מוצדק. העדר ביצוע האמור או העדר שכנוע של משרד הפנים אודות נחיצות המהלך, אינו יכול להצדיק דרך פעולה של "כל דאלים גבר" וגביית סכומים מהאזרח שאינם מעוגנים בדין, כקביעת עובדות בשטח, כאילו מדובר בגבייה על פי דין.

הסוגיה אודות השבת חיובי יתר או תשלומים כלל, שנגבו שלא כדין על ידי הרשות הציבורית, הינה סוגיה עצמאית, הנדונה גם בימים אלה בבית המשפט העליון וטרם נאמרה המילה האחרונה (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית). הננו סבורים שבמקרה דנן, חובת ההשבה הינה ברורה וחד משמעית.