פניני נ' עירית רחובות ואח'

פסק דין

1.התובע עותר לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 3,990 ₪ שמורכב מ-2,990 ₪- החזר קנסות שהוא שילם על מנת לבטל עיקול שהטילה הנתבעת מספר 1 (להלן: "הנתבעת") על שני רכבים שלו בגין חוב שנובע מקנסות חניה בסך של 2,800 ₪; וסך של 1,000 ₪ כפיצוי בגין נזק שנגרם לו כתוצאה ממכירת רכבו באיחור.

2.לטענת התובע, הנתבעת הטילה עיקול על רכביו בגין דו"חות חניה שנרשמו לו בשנים 1997-1999, שבגינם, לדבריו לא קיבל מעולם כל דרישת תשלום. בגין החוב שנצבר הוטל העיקול, ולדבריו העיקול הוטל שלא כדין בשים לב לפסיקת בית המשפט המחוזי לפיה אין לעקל רכבים שערכם גבוה כנגד קנסות חניה. לדבריו, הנתבעת פעלה שלא כדין ובניגוד "לסדר הדין המנהלי בנושא המצאת דרישת תשלום כדין, לא אפשרה לתובע לממש את זכותו להתגונן בבית המשפט, כנגד דו"חות החניה שנרשמו לו אם בכלל, ופעלה באמצעות חברת שוהר". לטענת התובע, הנתבע מספר 2 חב אישית בשל כך שהוא מנהל מחלקת חניה ופיקוח אצל הנתבעת, והנתבע 3 היה במועדים הרלבנטיים ראש עיריית רחובות- הנתבעת, ולפיכך הוא חב אישית למה שעושה העירייה.

לכתב התביעה צירף התובע טופס ריכוז של דו"חות החניה שנרשמו ב-9.5.97, 16.6.97, 27.1.98, 26.7.98, 20.7.99, ו-26.12.99 כשהסכום המצטבר של הקנס הוא 1,995 ₪ ובתוספת סך של 491 ₪ בגין הוצאות ופעולות גביה, וסך הכול לתשלום: 2,440.50 ₪. כן צירף קבלות על תשלומים שבוצעו לידי חברת "שוהר" בעבור הנתבעת. מסמך נוסף שצורף הוא הודעה על הסרת העיקול לגבי רכב דייהטסו מ.ר. 8059516.

3.הנתבעים טוענים בכתב הגנתם כי הנתבעים 2 ו-3 פעלו בתוקף תפקידיהם וסמכויותיהם ולפיכך אין הם אחראים אישית. עוד הם טענו, שהחל משנת 1997 ועד מועד הגשת התביעה דנן נרשמו לתובע 28 דו"חות חניה, שלגבי חלק מהם הוא הגיש בקשות להשפט, הורשע, ומשלא שילם את הקנסות שהושתו עליו ננקטו נגדו הליכי גבייה כדין. לגבי חלק מהדו"חות הוא שילם סך של 1,425 ₪, ולפיכך בגין יתרת החוב שלו ננקטו הליכי הגביה לפי פקודת המיסים (גביה), וכך הוטל עיקול ברישום על רכבים שבבעלותו. אשר לטענה לפיה לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בבית המשפט כנגד הדו"חות, נטען בכתב ההגנה כי דו"חות החניה נשלחו אליו בדואר רשום, ולכתב ההגנה מצורפים תדפיסים של אישורים בדבר משלוחי דואר רשום שהם אישורים מרוכזים שבכל עמוד ועמוד מופיע גם שמו של התובע כמי שנשלח לו דבר דואר רשום. לפיכך, נטען בכתב ההגנה שהתובע היה רשאי להגיש בקשה להשפט בגין הדו"חות הללו, כפי שעשה לגבי חלקם. לעניין חברת "שוהר", נטען בכתב ההגנה שהנתבעת התקשרה כדין עם חברת "שוהר" לאחר שזו זכתה במכרז שפרסמה הנתבעת בשנת 2001 למתן שירותי חניה וגרירה לעירייה, ועל פי הוראות פקודת המיסים (גביה), עורכי הדין שלה מונו כגובי מס, והחברה פועלת בהתאם להוראות פקודת המיסים (גביה) ועל פי כל דין. יתרה מזו, התובע פנה במכתבים אל חברת "שוהר" בעניין דו"חות שנרשמו לו- ונענה. הוא גם ניהל נגדם הליכים משפטיים שבהם נדחו תביעותיו. לפיכך, עותרים הנתבעים לדחיית התביעה תוך שהם מציינים לעניין התביעה לפיצוי בגין מכירת הרכב באיחור שהיא סתמית, כוללנית ובלתי מבוססת. יצויין, שכתב ההגנה הוגש בשם כל הנתבעים, ומשכך לא היתה כל מניעה שהנתבע מספר 2 ייצג את כולם במהלך הדיונים.

4.לאחר שהוגש כתב התביעה הוגשה בקשה לתקן אותו כך שהתווספה טענה לפיה הנתבעת יכולה לפעול על פי פקודת המיסים (גביה) רק לצורך גבית מיסים ולא לצורך גבית דו"חות חניה.

הנתבעים הגיבו על כך בטענה שעל פי הוראת סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, על קנס שלא שולם במועד חלות הוראות פקודת המיסים (גביה) לצורך גבייתו כאילו היה מס במשמעותו בפקודה. ועוד- על פי סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, מקום שהושת על אדם קנס בגין דו"ח חניה והוא לא שילם אותו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הקנס או להשפט עליו או שהבקשות נדחו, יראו את אותו אדם כאילו הורשע בבית המשפט והושת עליו הקנס. צירוף שתי הוראות החוק הללו מאפשרת גביית הקנס בגין דו"חות החניה על פי פקודת המיסים (גביה).

5.הדיון בתביעה היה קצר. התובע חזר על טיעוניו בכתב התביעה, הדגיש את זכותו להשפט בגין הדו"חות, ושב וטען שנשללה ממנו הזכות בשל כך שהדו"חות לא הגיעו אליו, ומשכך פעלו הנתבעים שלא כדין וגרמו לו נזקים. מטעם הנתבעים הופיע הנתבע מספר 2, חזר על הטיעונים שבכתב ההגנה, והפנה גם את תשומת הלב לכך שפסק הדין של בית המשפט המחוזי שאליו מפנה התובע ניתן בשנת 2006, ואילו העיקולים דנן הושתו בשנת 2004. הוא שב על הטענה בעניין משלוח ההודעות בדואר רשום, ולדבריו הנתבע הגיב לחלק מהן- כך מתוך מכתבים ששלח לעירייה ואשר הוגשו לבית המשפט. ובנוסף, אין הנתבע מציין, אף לא באותם מכתבים שהוא שולח, את הכתובת המדוייקת שלו.

התובע ביקש לחקור את הנתבע מספר 2, ובקשתו זו נדחתה בשים לב שעסקינן בתביעה קטנה שהבירור שלה הוא קצר ופשוט. בנוסף, טען התובע שהוא איננו יכול לנהל את הדיון מבלעדי התייצבות של הנתבע מספר 1- מי שהיה אז ראש העיר.

6.כאמור, דו"חות החניה שבגינם ננקטו הליכי הגביה נשלחו אל התובע בדואר רשום. דבר המשלוח הוכח מתוך הקבלות המרוכזות על משלוח דואר רשום. סעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובע כהאי לישנא:

"44א.בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

מהוראת תקנה זו ברור שקיימת חזקת מסירה, זו אגב הכותרת של התקנה, דהיינו די בכך שהנתבעת הוכיחה באמצעות אותם קבלות מרוכזות של משלוח דואר רשום, שנשלח הדו"ח ואז קמה חזקה שתוך 15 יום הדו"ח התקבל, גם אם אין בידי הנתבעת אישור מסירה עליו חתום התובע, והנטל להוכיח שההודעות והדו"חות לא נמסרו מוטל על התובע. התובע הוא זה שצריך להוכיח לבית המשפט שהוא לא קיבל את הדו"חות מסיבות שלא תלויות בו, ולא משום כך שהוא נמנע מלקבל אותם. התובע לא הוכיח זאת, שכן כל שהוא טוען הוא שהוא לא קיבל את הדו"חות ואין הוא מפרט איזו מניעה היתה לקבל את הדו"חות כגון שהכתובת שנרשמה בדו"חות- לפי האישורים על משלוח הדואר הרשום אינה נכונה או שהוא העתיק את כתובתו, או שקיימת בעיה אובייקטיבית בקבלת הדואר במקום מגוריו וכיוצ"ב. משלא נטענו טענות כאלה ואף לא הוכחו, פשיטא שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו וחזקת המסירה שקבועה בתקנה 44א הנ"ל- לא נסתרה. משכך, הפך הקנס שלא שולם לחלוט, ולכן ומכוח הוראות סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 יחד עם הוראת סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 רשאית גם רשאית היתה הנתבעת לפעול -באמצעות חברת "שוהר"- לגבית הקנס על פי פקודת המיסים (גביה), וכך עשתה. אשר לפסיקה אליה מפנה התובע- לא זו בלבד שהיא מאוחרת לפעולתה של הנתבעת, אלא שלא הוכח בדרך כלשהי שווים של הרכבים של התובע, כך שגם אם היתה הפסיקה רלבנטית, עדיין לא הוכח שהושת עיקול בגין סכום קטן על רכב שערכו גבוה. לפיכך, כדין הוטל העיקול.

7.אשר לעתירה לחייב בפיצוי בסך של 1,000 ₪ בגין מכירת הרכב באיחור- גם אם הייתי באה למסקנה שהנתבעת פעלה שלא כדין, מה שאין כך במקרה דנן, עדיין היה דינו של רכיב זה של התביעה להדחות, שכן לא הוכח שהרכב נמכר, מתי נמכר, באיזה סכום נמכר, והאם המכירה באותו מועד היתה בסכום נמוך יותר מזה שהיה יכול להתקבל בגין הרכב במועד מוקדם יותר.

פשיטא, שדין התביעה כנגד הנתבעת -על כל רכיביה- להדחות.

8.בנסיבות העניין, לא הוכח ולא שוכנעתי שמי מהנתבעים 2 ו-3 חרגו מסמכויותיהם על פי החוק ו/או פעלו שלא כדין כלפי התובע, ומכאן ברור שאין הם נושאים באחריות אישית על פעולותיה של הרשות-הנתבעת, שכאמור נעשו כדין. לפיכך, דין התביעה נגדם להדחות.

9.סוף דבר- התביעה על כל רכיביה כנגד כל הנתבעים- נדחית.

משדחיתי את התביעה אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים -ביחד ולחוד- את הוצאות המשפט בסך כולל של 1,000 ₪, כשלסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"א, 01 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: