פנינה מעין נ' דורית בן חמו אברישומי ואח'

פסק – דין חלקי

ביום 25.4.04, נפגעה התובעת בתאונת דרכים שאירעה ברח' הרי טרומן בירושלים, בעת שישבה כנוסעת-טרמפיסטית, במכונית שהייתה נהוגה בידי הנתבעת 1. התאונה אירעה לאחר שהנתבעת 1 החנתה את רכבה בנתיב הנסיעה בו נסעה. היא ירדה מן הרכב על מנת להביא את ביתה התינוקת אל המטפלת. התובעת המתינה לנתבעת 1 על מנת להמשיך בנסיעה למקום עבודתה במרכז העיר. בעת שהמתינה התנגש ברכב בו ישבה התובעת רכבה של הנתבעת 3, שהגיע מאחור. מעוצמת ההתנגשות הטלטלה התובעת והוטחה קדימה ואחרוה ברכב. הרכב בו ישבה התדרדר בכביש לכיוון הנגדי, לטענתה, והתובעת, שאינה יודעת לנהוג לא ידעה כיצד לבלום את הרכב. על מנת לא להידרדר עם הרכב היא קפצה ממנו והתגלגלה על הכביש וכתוצאה מכך נחבלה בגופה (להלן: "התאונה").

הרכב נעצר לאחר שהתנגש בסלעים מעברו השני של הכביש וניזוק באופן קשה.

הנתבעת 2 היא חברת הביטוח שביטחה את רכבה של הנתבעת 1 והנתבעת 4 היא קרנית, כיוון שלרכבה של הנתבעת 3 לא היה ביטוח תקף במועד התאונה.

בשלב זה של הדיון אנו נדרשים להכריע במחלוקת הקיימת בין הצדדים בנוגע לשאלה על מי מהנתבעות חלה החובה לפצות את התובעת בשל נזק הגוף שנגרם לה בעקבות התאונה, אם וכאשר יוכח נזק זה.

טענות הצדדים:

טענות התובעת בסיכומיה:

התובעת העידה כי רכבה של הנתבעת 1 חנה בצד כביש רחב, לפני מעקה הבטיחות, ולא לצידו, במקום החניה לא היה צבע שפה או תמרור האוסר על החניה, והיה שדה ראייה טוב. גם מעדותה של מהנדסת התנועה מטעם העירייה (להלן: "מהנדסת התנועה") עולה כי במועד התאונה לא היה כל איסור חנייה במקום. רוחבו של הכביש היה כ-9.8 מ', רוחב המאפשר עקיפה ללא כניסה למסלול הנסיעה הנגדי. הסדרי התנועה החדשים שנעשו במקום התאונה בשנת 2009, בהם הוחלט לאסור על החנייה במקום, הוצבו כחלק מבניית מעגל התנועה והשינוי הכללי ברוחב הכביש באזור. לפיכך, סוברת התובעת כי הנתבעת 3 נהגה ברכבה שלא כדין, במהירות או תוך התעסקות במשהו אחר באופן שלא יכלה לבלום את רכבה בזמן. מעדותה של הנתבעת 3 עלה כי היא לא הבחינה ברכב שחנה בצד הכביש. התובעת טוענת כי הנתבעת 3 לא הרכיבה משקפיים בעת התאונה כפי שהייתה חייבת בהתאם לתנאי רישיונה, וכפי שהעידה בבית המשפט. יתכן שעובדה זו היא הגורם לתאונה. אשר על כן, הנתבעת 3 אחראית להתרחשות התאונה, והנתבעת 4 אחראית לפיצוי התובעת בגין נזקיה.

כמו כן, טוענת התובעת כי גרסתה של הנתבעת 3 מלאה בסתירות ובלתי אמינה. התובעת מציינת כי לנתבעת 3 עניין רב בתוצאות המשפט שכן היא לא ביטחה את רכבה בביטוח חובה כדין בעת התאונה.

לחילופין, טוענת התובעת כי הפסיקה קבעה שחניה שלא כדין לפי חוק הפלת"ד נבחנת הן על פי חוקי התעבורה והן על פי מבחן הסיכון התעבורתי. אם יקבע כי רכבה של הנתבעת 1 חנה שלא כדין לפי חוק הפלת"ד, דהיינו, שהחנייה יצרה סיכון תחבורתי, אזי תוגדר התובעת כמי שעשתה "שימוש ברכב", והחובה לפצותה תחול על הנתבעות 1 ו-2. ואילו אם הנתבעת 1 החנתה את רכבה כדין, ולא יצרה סיכון תחבורתי, החובה לפצות את התובעת תחול על הנתבעות 3 ו-4. מן העדויות שנשמעו בבית המשפט עולה שבעת התאונה לא היה תמרור או סימן אחר האוסר על החנייה במקום, הכביש היה רחב והיה שדה ראיה מספיק לעקיפת הרכב החונה. התובעת סוברת כי הנתבעת 3 היא זו שהגיעה במהירות גבוהה לעיקול שאחריו עמד רכבה של הנתבעת 1. עם זאת סוברת התובעת כי חניית רכבה של הנתבעת 1 היוותה סיכון תחבורתי, אשר עצם התרחשות התאונה מעידה עליו. משכך רכבה של הנתבעת 1 אינו זירה לתאונה בלבד, אלא רכב שנעשה בו שימוש בעת התאונה, דהיינו, רכב מעורב בתאונה. התובעת מוסיפה כי עצם הצבת התמרור האוסר על החנייה בכביש בשנת 2009 רומז לכך שהיה בחנייה במקום משום "סיכון תחבורתי" אף במועד התאונה.

התובעת מוסיפה כי גם התדרדרות הרכב, הקפיצה ממנו והתגלגלותה על הכביש מעידים כי רכבה של הנתבעת 1 היה מעורב בתאונה והתובעת נחשבת כמי שעשתה שימוש ברכב. לאור האמור טוענת התובעת כי אף אם יקבע שהנתבעת 4 חבה בפיצוי התובעת עדיין יהיה מקום לחייב את הנתבעת 2 להשתתף בפיצוי התובעת עקב חלקה השני של התאונה בו בוצע "שימוש" ברכב חונה עקב קפיצתה של התובעת מהרכב בעת שהתדרדר.

לעניין השאלה מי מבין שני כלי הרכב אחראי לפצותה, טוענת התובעת כי על פי סעיף 3 לחוק הפלת"ד כששני רכבים מעורבים במשותף בתאונה, כל חברת ביטוח תפצה את היושבים ברכבה. אם יקבל בית המשפט את הטענה כי נוכח הסיכון התעבורתי שנגרם בפועל חנה רכבה של הנתבעת 1 שלא כדין, אזי החבות לפיצוי התובעת תחול על הנתבעת 2 ואם יקבע כי הרכב החנה כדין, כלומר שהחבות לפיצוי הינו על מבטחת הרכב הפוגע אזי החובה לפצותה תחול על הנתבעת 4.

מעבר לאמור, מבקשת התובעת כי אם יקבע שלנתבעות 3 ו-4 אין חבות בתיק הרי שיש להטיל את הוצאות צירופן על הנתבעת 2. שכן היא שדרשה מן התובעת לצרפן לתביעה, ומכיוון שמדובר בסיטואציה עובדתית מורכבת, לא היה מנוס מלצרפן לתביעה.

טענות הנתבעות 1 ו-2 בסיכומיהן:

הנתבעת 1 טוענת כי היא החנתה את רכבה כדין, ועל כן רכבה היווה אך ורק "זירה" להתרחשות התאונה. לטענתה, אף התובעת העידה כי הנתבעת 1 דוממה מנוע והוציאה מפתחות בטרם צאתה מן הרכב. כן העידה התובעת כי בעת שישיבה ברכב היא לא עשתה כל פעולות הקשורות לנסיעה ברכב ולנהיגה, ואף הורידה את חגורת הבטיחות. הנתבעת 1 מוסיפה כי עזבה את הרכב למשך זמן מה, במהלכו המתינה לה התובעת. אשר על כן ניתק, לטענתה, הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לבין השימוש ברכב למטרות תחבורה.

הנתבעת 1 מציינת כי רכבה חנה במקום כדין ולא היווה כל סיכון תעבורתי. לגרסתה, אין בהצבת התמרור שנים לאחר התאונה כדי ללמד שהחנייה המקום קודם להצבתו היוותה סיכון תעבורתי. הצבת התמרור האוסר על החנייה במקום התאונה נדרשה שכן, במרוצת השנים רבו כלי הרכב החונים והנוסעים במקום, הייתה עלייה במספר התושבים באזור והוסף מעגל תנועה. מעבר לאמור, היא מציינת כי התמרור שהוצב אינו אוסר על מוניות להעלות ולהוריד נוסעים, וכן בהמשך הרחוב יש תחנת אוטובוס, שהייתה קיימת כבר בעת התאונה, בלא מפרצון, מכן אנו למדים כי לא מדובר בכביש צר, ויש בו מקום לרכב לעצור ולחנות. הנתבעת 1 מחזקת את טענותיה בעדותה של מהנדסת התעבורה שאמרה שרוחב הכביש, עובר לתאונה, היה 9.8 מטרים. רוחב רכבה של הנתבעת 1 היה 1.7 מטר. רוחב הכביש שנותר פנוי לצד הרכב החונה הינו 8.1 מטר. רוחב זה מספיק למעבר שני כלי רכב לפחות. לפיכך רכבה החונה של הנתבעת 1 לא הפריע לנתבעת 3 לנסוע בנתיבה, ולא יצר כל סיכון תחבורתי. אילו היה רכבה של הנתבעת 1 מפריעה לנתבעת 3 היא הייתה מסיטה את רכבה לכיוון מרכז הכביש, ולא נוסעת אל תוך הרכב החונה, כפי שעשתה. הנתבעת 1 מוסיפה כי לנתבעת 3 היו לפחות 9 שניות להבחין ברכב החונה. לדבריה, אף לא הייתה תנועה בכביש ולפיכך לא הייתה כל סיבה שלא תבחין ברכבה ותסטה למרכז הכביש. הנתבעת 1 טוענת כי אף אם תתקבל הטענה, המוכחשת על ידיה, שחנתה שלא בצמוד למדרכה, היה לנתבעת 3 זמן רב כדי להאט, לעצור ולעקוף את הרכב. ולפיכך בכל מקרה לא מדובר בסיכון תחבורתי. גם על פי גרסת הנתבעת 3, הטוענת שרכבה של הנתבעת 1 חנה 50 מ' לאחר הפנייה, היו לנתבעת 3 4.5 שניות עד ההגעה לרכב החונה. זהו זמן רב ביותר על מנת להבחין ברכב החונה, הרבה מעבר לזמן התגובה של נהג ממוצע. בעניין זה מציינת הנתבעת 1 כי על פי גרסת התובעת וגרסתה רכבה חנה ליד השביל להולכי רגל העולה מרח טרומן לכיוון רחוב מורגנטאו, במרחק אחרי העיקול המצוי בכביש. זהו מקום בו הרחוב רחב, פתוח, ומאפשר לנהג המגיע זמן רב כדי להבחין ברכב החונה, להאט, לעקוף או לעצור. לעניין זה, מציינת הנתבעת 1 כי הנתבעת 3 אינה טוענת בתצהירה שרכבה של הנתבעת 1 עמד רחוק מן המדרכה אלא טוענת כי העיקולים בכביש הם שלא אפשרו לה לראות את הרכב. מעבר לאמור, מוסיפה הנתבעת 1 כי הטענה שחנתה רחוק מן המדרכה אינה מתקבלת על הדעת, שכן ברור כי לא תסתכן את חייה וחיי ביתה על ידי עצירה במרכז הכביש כשניתן לחנות בצמוד למדרכה, לפיכך יש לקבל גרסתה וגרסת התובעת לפיה חנה הרכב בצמוד למדרכה.

הנתבעת 1 גורסת כי הטענה לפיה גלגלי רכבה לא הופנו לכיוון המדרכה, ההילוך האחורי לא היה משולב ובלם היד לא הורם אינה נכונה. טענה זו מהווה, לפי גרסתה, עדות מסברה שלא הובאו לה כל ראיות תומכות. כמו כן, אין באי סיבוב הגלגלים או באי הרמת בלם היד כדי ליצור סיכון תחבורתי כלשהו כשהרכב עומד ללא תנועה. לאור האמו, רכבה החונה לא יצר כל סיכון תחבורתי.

הנתבעת 1 מוסיפה כי גם לו יצויר שרכבה היווה סיכון תחבורתי, טענה המוכחשת, יש לבחון האם קיים קשר סיבתי משפטי לפיו, יש להוכיח שהחנייה של רכבה היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הפגיעה בתובעת. לטענת הנתבעת 1, הנתבעת 3 לא הוכיחה כי הסיכון התחבורתי שנוצר הוא שגרם להתנגשות. שכן, מרגע שרכבה של הנתבעת 3 סיים את העיקול ועד להתנגשות עבר מרחק רב בו יכלה הנתבעת 3 לעצור/להאט/לעקוף את הרכב החונה ולמנוע את התאונה.