פנחס ואח' נ' מן ואח'

פסק דין

תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר אירעו לרכבו כפועל יוצא מתאונת דרכים מיום 16/11/09 .

לטענת התובע במועד הנקוב, הוא יצא ממפעל שיש בדרך עפר המתחברת לכביש חמש. עת הגיע להצטלבות עם כביש 5, האט ובחן כי אין רכבים המגיעים משמאל וכשהתברר לו כי הדרך פנויה, פנה לימין לכביש חמש ומיד לאחר מכן, הסיע רכבו לכיוון חלקו השמאלי של הנתיב על מנת לבצע פניית פרסה לשמאל ועצר על מנת לאפשר לרכבים בנתיב הנגדי לעצור וזאת, כאשר הוא בזוית של 90 מעלות יחסית לאי התנועה המפריד בין הנתיבים. לטענת התובע, בעודו עומד כאמור הגיע רכב הנתבע 1 – נהוג על ידי בתו ופגע ברכבו בצידו השמאלי האחורי עם חלקו הקדמי הימני של רכב הנתבע 1. לטענת התובע, הפגיעה ברכבו על ידי בתו של הנתבע 1 , ארעה כל כולה הואיל וזו האחרונה נהגה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב לנעשה בכביש משכך, בנסיבות האמורות, לטענתו , האחריות לתאונה מוטלת לפתחה של הנהגת ברכב הנתבע ועליו ועל מבטחת רכבו – הנתבעת 2 לשפותו בגין הנזקים אשר אירעו לרכבו כפועל יוצא מהתאונה.

לטענת הנתבעים , במועד הנקוב נסעה בתו של הנתבע 1 בכביש 5, בעודה נוסעת כאמור וכחוק , הגיח לפתע מימין רכב התובע אשר השתלב לכביש מדרך עפר , מבלי ליתן זכות קדימה , תוך שלא זו בלבד שהוא משתלב לנתיב אלא שהוא סוטה לכיוון שמאל ועוצר את רכבו על מנת לבצע פניית פרסה לכיוון שמאל. לטענת הנתבעים, בתו של הנתבע 1 ניסתה לבלום את רכבה על מנת להימנע מפגיעה ואולם, התנהלות התובע כאמור, קיצרה את מרחק הבלימה שלה ומשכך, נגרמה הפגיעה בין כלי הרכב הנובעת כל כולה מהתפרצות התובע לנתיבה של בתו של הנתבע 1 שלא כדין. בנסיבות האמורות , לטענת הנתבעים, האחריות לתאונה מוטלת לפתחו של התובע ומשכך, יש לדחות את תביעתו.

בדיון אשר התקיים בפני העידו התובע ובתו של הנתבע – הדס מן, אשר, בין היתר, אף הדגימו בפני את התאונה באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט, איש איש לגירסתו . כמו כן, הוצגו בפני תמונות הנזק לכלי הרכב המעורבים בתאונה וכן, תמונות של מקום התאונה.

התרשמתי מן העדויות , עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ועיינתי בכל הראיות אשר הוצגו בפני .

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ,את עדויותיהם ואת הראיות בתיק , אל נוכח נטלי הראייה – מצאתי כי יש לדחות את התביעה ולהלן יפורטו טעמי.

הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין חלה על התובע חובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנטל החל על התובע בהקשר זה הינו להוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעתו- דהיינו את האירוע , את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע .

בהקשר לנטל השכנוע נקבע מפורשות בפסיקה כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"

[ רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981]

   וכן, בע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי, פד"י מט' (4) 221-239:

"..תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי וודאות שכפות המאזניים מעוינות.....בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על "המוציא מחברו" באשר הוא זה הטוען לשינוי המצב הקיים"

מן הכלל אל הפרט –

במקרה המונח בפני מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות בכדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו.

בחינה כאמור מעלה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו.

ראשית, עיון בתמונות הנזק לכלי הרכב המעורבים מעלה כי הפגיעות הנחזות בהן תומכות בגירסת הנתבעים ויש בהן בכדי לשלול את גרסת התובע. כך, במעמד הדיון טען התובע כי רכבו עמד בזוית של 90 מעלות לאי התנועה המפריד בין הנתיבים וכי משכך, פגיעת רכב הנתבע 1 היתה בצדו של רכבו. בניגוד לטענתו זו ובתמיכה לטענת הנתבעים– הפגיעה הנחזית בפועל הינה בחלקו האחורי של רכב התובע בחלקו השמאלי ובחלקו השמאלי הקדמי של רכב הנתבע 1. מיקום הפגיעות כאמור יש בו בכדי לתמוך בגרסת הנתבעים ולפיה , הפגיעה ארעה עת התפרץ התובע לנתיב נסיעת בתו של הנתבע ובלם שכן, מיקום הפגיעה ברכבו של התובע הינו בחלקו האחורי ולא בצדו של הרכב.

לאמור אוסיף כי , לטענת התובע, היה ברכבו בזמן התאונה נוסע אשר לתובע פרטיו ואולם, למרות זאת בחר התובע שלא להעידו. מחדלו של התובע מהעדת עד רלוונטי יש בו בכדי להוות חזקה כנגד גרסתו מחד וחיזוק לגרסת הנתבעים מאידך. בעניין  אחרון זה יפים בעניין  דברי בית המשפט בע"א 548/78, שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760, ובע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595 602:

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו".