פלנסיה ואח' נ' בנק לאומי סניף פלורנטין

החלטה

בפני בקשות לסילוק התביעה על הסף ולחיוב המשיבות בערובה לתשלום הוצאות המבקש.

הבקשה לסילוק על הסף הועלתה לראשונה בכתב ההגנה, שבו נטען בין היתר כי המשיבות מנועות מלהעלות את טענותיהן במסגרת כתב התביעה בתיק דנן עקב השתק עילה או השתק פלוגתא. מכתב ההגנה עולה כי לפני הגשת התביעה בתיק שבפני, הגיש המבקש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבות בסך של 495,445 ₪, ומשלא הגישו המשיבות בקשת רשות להגן בתביעה זו במועד, ניתן נגדן פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה. עוד עולה מכתב ההגנה כי במסגרת התיק הנ"ל הגישו המשיבות בקשה לביטול פסק הדין אשר נדחתה על-ידי רשם בית משפט השלום בנתניה, וערעור המשיבות על ההחלטה הנ"ל שלפיה פסק הדין לא יבוטל נדחה אף הוא. ב"כ המבקש טענה כי משניתן כנגד המשיבות פסק דין חלוט המחייב אותן לשלם למבקש את מלוא חובן, הרי שהן מושתקות עתה מלהגיש כתב תביעה אשר דן במהותו באותו עניין ובאותן טענות. כמו-כן נטען כי יש למחוק את התביעה על הסף בהיותה סתמית, טורדנית, נעדרת עילה ומשוללת כל יסוד.

בהמשך הגישה ב"כ המבקש בקשה לחיוב התובעות בערובה לתשלום הוצאות המשיב שבה הועלו הן טענות הנוגעות לבקשה לחיוב המשיבות בערובה והן טענות המתייחסות לבקשה לדחייה על הסף. ב"כ המבקש חזרה על הטענה כי המשיבות מנועות או מושתקות מלהעלות טענות כנגד המבקש במסגרת התביעה בתיק דנן לאחר שניתן פסק דין חלוט כנגדן, וכן על הטענה שלפיה אין כל בסיס לתביעה והיא אינה נתמכת באסמכתאות לצורך הוכחתה, ומכאן שסיכוייה קלושים עד אפסיים. בנוסף נטען כי אין ולא יכול להיות חולק שמצבן הכלכלי של המשיבות מצריך חיוב בערובה, שהרי המשיבות מציינות בעצמן כי הן לא מרוויחות כסף.

במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים לאחר הגשת הבקשה הנ"ל טען ב"כ המשיבות כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב והושמטו ממנה פרטים מהותיים, בין היתר לגבי העיקולים הרבים שהטיל המבקש על נכסי המשיבות, וכן נטען כי בידי המבקש נמצאים נכסים למימוש בסדר גודל העולה פי כמה וכמה על הנדרש. כמו-כן טען ב"כ המשיבות כי התביעה בתיק דנן שונה מהתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר והסעדים שנדרשו בה שונים. ב"כ המבקש חזרה וטענה כי ניתן כנגד המשיבות פסק דין חלוט אשר יצר מעשה בי דין, והתביעה שבפני הח"מ דנה באותה עילה שבגינה ניתן פסק הדין. לטענתה של ב"כ המבקש, לא ייתכן שיהיה הליך עוקף של פסק דין חלוט, וזאת מהותה של התביעה דנן – להצהיר כי החוב אינו כפי שנקבע על-ידי בית המשפט קמא. ב"כ המשיב ביקש להגיש תגובה לבקשה בכתב בצירוף אסמכתאות וניתנה החלטה שלפיה הוא רשאי לעשות כן, וב"כ המבקש תהיה רשאית להשיב לתגובה.

בתגובה שהוגשה על-ידי ב"כ המשיבות נטען כי המבקש מחזיק בעיקולים על דירת מגורים של התובעת 1 ונכס מסחרי – אולם תעשייה השווה רק הוא יותר ממיליון ₪ - הרבה מעבר לחוב הנטען, והרבה מעבר להוצאות אם יהיו כאלו. לעניין הטענה כי קיים פסק דין חלוט כנגד המשיבות, נטען כי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום אשר ניתן בערעור, ועל כן פסק הדין שניתן נגד המשיבות בהעדר הגנה איננו חלוט. לגבי מעשה בי דין נטען כי התביעה שהוגשה על ידי המבקש בסדר דין מקוצר מעולם לא נדונה לגופו של עניין, ופסק הדין ניתן במעמד צד אחד ובהעדר בקשת רשות להגן. כמו-כן טען ב"כ המשיבות כי התביעה הוגשה בגין התנהלותו של הבנק לא רק בחשבון נשוא התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר אלא גם בחשבונות הפרטיים של המשיבות, ולכן מדובר בעילות תביעה שונות. לגבי הטענה כי אין כל בסיס לתביעה, ב"כ המשיבות מפנה לסעיפים שונים בכתב התביעה, וביניהם לסעיף 63 כמפורט להלן:

בהמשך נטען כי מיום הגשת התביעה ועד ליום הגשת תגובת המשיבות לבקשה לסילוק על הסף נבדקו המסמכים שהומצאו למשיבות ונתגלו עובדות וממצאים חדשים, ועל-כן מתבקש בית המשפט לאפשר למשיבות לתקן את כתב התביעה לפני מתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף, כאשר תיקון זה אשר התבקש עוד בכתב התביעה יצמיח למשיבות עילות חדשות וסעדים חדשים.

בתשובת המבקש לתגובת המשיבות נטען כי החיוב בערובה נועד להבטיח את הוצאות המבקש ללא כל קשר לעיקולים שהוטלו על נכסי המשיבה 1 על מנת להבטיח את פירעון החוב. כמו-כן נטען כי החיוב בערובה נחוץ על מנת לחסוך מהנתבע נקיטת הליכים לצורך גביית ההוצאות, כאשר במאמר מוסגר נטען כי העיקולים שהוטלו עד כה לא הועילו גם לצורך פירעון החוב, וודאי שאין בהם כדי להועיל לפירעון ההוצאות. בהמשך חזר ב"כ המבקש על טענותיו בעניין מעשה בי דין והיעדר ביסוס התביעה כנדרש, והדגיש כי הוא מתנגד להגשת חוות דעת נוספת ולתיקון כתב התביעה בהתאם, ודורש הוצאות הולמות ככל שייעתר בית המשפט לבקשה לתיקון כתב התביעה.

דיון

בתביעה דנן התבקש בית המשפט ליתן לתובעות (המשיבות) את הסעדים הבאים (כנוסחם בסעיפים 51 ו- 52 לכתב התביעה):

"צו מניעה כנגד מימוש העיקולים, ונקיטת פעולות כנגד התובעת באמצעות הוצל"פ והמורה לנתבע לבטל את תיק ההוצל"פ ולחילופין לעדכן את תיק ההוצל"פ בהתאם לחוב הנכון".

"צו הצהרתי כי החוב בספרי הבנק צריך להיות 393,455.12 ₪ (אשר ישתנה בהתאם לחוות דעת המומחה, ולאחר תיקון כתב התביעה במידת הצורך), והמצהיר כי תיק ההוצל"פ אמור להיפתח על חוב הנ"ל בהפחתת התקבול בגין מימוש הרכבים שנכון להיום עומד על סך של 80,618 ₪ ... ולהורות ללשכת ההוצל"פ לחשב מחדש את תיק ההוצל"פ בהתאם ליתרת החוב".

תיק ההוצל"פ שאליו מתייחסות המשיבות, הינו תיק שמספרו 16-25785-08-06 אשר נפתח בעקבות פסק הדין שניתן לטובת המבקש בת.א. 6514/08 - תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש כנגד המשיבות (נספח 1 לכתב ההגנה). המשיבות הגישו בקשה לביטול פסק הדין אשר נדחתה בהחלטתו של כב' הרשם לרנר (נספח 6 לכתב ההגנה) שקבע כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר ללא בקשה להארכת מועד, לא נמצא פגם כלשהו במסירה, ובהעדר טענות הגנה טענות הגנה מפורטות אפילו ברמת הפירוט הבסיסית, אף הפעלת שיקול הדעת הייתה מביאה לדחיית הבקשה. המשיבות הגישו ערעור על החלטה זו שנדון ונדחה על-ידי כב' השופטת עובדיה (ע"ר 16011-05-09), אשר קבעה בהחלטתה בין היתר כי אכן לא נפל כל פגם במסירת כתב התביעה, ואף לא גופו של עניין הטענות שהציגו המשיבות לא היו אלא "סיסמאות כלליות וסתמיות ללא פירוט מועדים, סכומים, חישובי ריביות וכל הנדרש לצורך רכישת הזכות להתגונן מפני התביעה" (פסקה 26 לפסק הדין). בתגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף נטען כי המשיבות הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינה הנ"ל של כב' השופטת עובדיה, אך גם בקשה זו (רע"א 25045-11-09) נמחקה בינתיים, ולכן אין חולק כי פסק הדין אשר ניתן בת.א. 6514/08 הפך חלוט.

ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, תק-על 2009(1), 3239 , 3248 (2009) (להלן: "עניין וינשטיין") שאליו הפנה ב"כ המבקש נקבע במפורש כי פסק דין אשר ניתן בהעדר הגנה יכול ליצור השתק פלוגתא. כך קבעה בעניין זה כב' השופטת נאור בפסקה 20 לפסק הדין:

"...גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים".

יצוין כי בעניין וינשטיין כלל לא הוגשה בקשת רשות להתגונן וכן לא הוגשה בקשה לביטול פסק הדין, ואף על פי כן נקבע כי פסק הדין אשר ניתן שם בהעדר הגנה יצר השתק פלוגתא. הלכה זו יפה אם כן על אחת כמה וכמה לענייננו, שבו המשיבות הגישו בקשה לביטול פסק הדין וכן ערעורים על ההחלטות שלא לבטל את פסק הדין, שבהן העלו טענות הגנה גם לגופו של עניין.

הפלוגתא אשר הוכרעה בפסק הדין שניתן לטובת המבקש בת.א. 6514/08 נוגעת לחובן של המשיבות לבנק בגין ערבותן להתחייבויות חברת טורנר מזל-טוב בע"מ (להלן: "החברה"), כאשר בתביעה דנן דורשות המשיבות סעד הצהרתי הנוגע לאותו חוב עצמו. פסק הדין אשר ניתן לטובת הבנק בת.א. 6514/08 הכריע בפלוגתא העיקרית שהייתה שנויה במחלוקת בין הבנק למשיבות, ויש לפרשו כקביעה לגבי סכום החוב של המשיבות לבנק מכוח הערבות להתחייבויות החברה.

המשיבות טענו כי התביעה דנן הוגשה בגין התנהלותו של הבנק לא רק בחשבון החברה, נשוא התביעה בת.א. 6514/08, אלא גם בחשבונות הפרטיים של המשיבות, כאשר נטען כי ניהולם של חשבון החברה והחשבונות הפרטיים יחד גרמה להיווצרותה של יתרת חוב גדולה. טענה זו דינה להידחות שכן המשיבות אינן מעלות בתביעה דנן טענות ואינן מבקשות כל סעד בנוגע ליתרת החוב בחשבונותיהן הפרטיים, אלא מבקשות מבית המשפט סעד הצהרתי בנוגע לסכום החוב בגין ערבותן לחובות החברה – חוב אשר ניתן לגביו פסק הדין בת.א. 6514/08 ושבגינו נפתח תיק ההוצל"פ.

מכאן שהמשיבות משותקות מלהעלות בהליך זה טענות אשר מטרתן לשנות או לאיין את הקביעה לעניין סכום החוב אשר הוכרעה בפסק הדין שניתן בת.א.6514/08.

תוצאה דומה תתקבל גם אם תיושם במקרה דנן דוקטרינת המניעות. כאמור לעיל, המשיבות בעניינו הגישו בקשה לביטול פסק הדין בת.א. 6514/08, ערעור על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין (ע"ר 16011-05-09) ובקשת רשות ערעור על ההחלטה האחרונה הנ"ל (רע"א 25045-11-09). בהליכים אלה ניתנה למשיבות הזדמנות להעלות את טענותיהן גם לגופה של המחלוקת, אך כאמור בהחלטותיהם של כב' הרשם לרנר וכב' השופטת עובדיה, המשיבות לא טרחו לעשות כן, אלא העלו רק טענות כלליות וסתמיות אשר לא פורטו כנדרש. בעניין וינשטיין הפנתה כב' השופטת נאור בין היתר לע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (תק-על 2005(3), 3036 , 3041 (2005)), המאזכר את ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992) שבו קבע כב' השופט מצא כדלקמן: