פלינק נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף, ולחלופין למחיקתה, מחמת אי תשלום אגרה ו/או התיישנות ו/או העדר עילה.

2.עלילתה של התביעה שבמסגרתה מוגשת הבקשה התרחשה ביום 28.8.87, היינו לפני 27 שנה, עת השתתף התובע יחד עם חברו מר תמיר הנדלר (להלן "מר תמיר") ואחיו מר מוטי הנדלר (להלן "מר מוטי"), בחתונה בקיבוץ הסוללים שבו הם התגוררו.

בעת הזו, התובע ומר מוטי היו חיילים בשירות סדיר. אחרי החתונה, הסכים התובע להסיע את מר מוטי חזרה לבסיסו, ברכב אותו קיבל האחרון מהקיבוץ. לנסיעה הזו התלווה מר תמיר, אחיו של מוטי, שלא היה לו רישיון נהיגה.

שלושת החברים יצאו לדרך כאשר התובע נוהג ברכב. זמן קצר לאחר הנסיעה, התרחשה תאונה קטלנית שבה היו מעורבים שלושה כלי רכב, ובעקבותיה קיפחו את חייהם שלושה בני אדם.

התובע הובהל לבית חולים בעפולה, ושני חבריו שהיו במצב קשה, הובהלו לבית חולים רמב"ם בחיפה.

למחרת התאונה, הגיע שוטר לבית חולים בעפולה לצורך גביית עדות מהתובע. לשאלה "מי היה הנהג ברכב" השיב התובע "אני חושב שאני נהגתי".

3.לאחר שמוצו הליכי הבדיקה והחקירה, הוגש בשנת 1992 כתב אישום כנגד התובע, וביום 28.5.92 הוא הורשע כנהג בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, סטיה מנתיב נסיעה שלא לצורך ונהיגה בקלות ראש. ביום 2.9.92 נגזר דינו והוטל עליו עונש מאסר לתקופה של שנתיים, מתוכן 6 חודשים לריצוי בפועל ו-18 חודשים על תנאי. בנוסף הוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 9 שנים, ושלוש שנים נוספות על תנאי.

4.בשנת 1996, לאחר שריצה התובע את תקופת המאסר שלו בפועל, חזר לו חלק מהזיכרון לטענתו, והוא זכר שיחה שהתקיימה בינו לבין מר מוטי עובר להתרחשות התאונה, שבה ביקש ממנו האחרון להעביר את ההגה לאחיו מר תמיר, שלא היה לו רישיון נהיגה כמתואר לעיל, וכך היה.

5.בעקבות זאת, פנה התובע לשני פתולוגים אשר בדקו בשנית את הממצאים שהיו בתיק החקירה המשטרתי, והגיעו לידי מסקנה כי מר תמיר הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה.

בהסתמך על קביעותיהם הנ"ל, ביקש התובע לערוך משפט חוזר.

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לבקשה בהתבסס, בין היתר, על הודאת התובע כי הוא זה שהעביר את ההגה למר תמיר, אולם חרף עמדתו הנ"ל, הורה כב' הנשיא (בדימוס) ברק, ביום 22.10.00, על קיום משפט חוזר.

6.לאחר קבלת ההחלטה הנ"ל, הגיש התובע בקשה לזיכויו בהתאם לתיקון לחוק שנתקבל באותה עת, שאפשר לנשיא בית המשפט העליון לזכות נאשם מבלי לקיים משפט חוזר אם יסכים לכך היועץ המשפטי לממשלה.

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לזיכוי, והחליט להגיש בשנית נגד התובע אותו כתב אישום, יחד עם אזהרה על כוונת התביעה לבקש מבית המשפט להרשיע את התובע בהסתמך על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המאפשר הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, למקרה ויתברר כי גרסתו של התובע בבקשתו למשפט חוזר נכונה.

7.לאחר קיום המשפט החוזר, הורשע התובע שוב בכל העבירות נשוא כתב האישום הראשון, אם כי לא כנהג, אלא כמי שהחזיק ברכב ומי שהתיר לנהג חסר רישיון לנהוג ברכב.

ערעור על ההרשעה הנ"ל במשפט החוזר נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 31.5.07.

8.בהתבסס על השתלשלות העניינים הנ"ל, הגיש התובע ביום 17.4.12 לבית המשפט המחוזי בחיפה, תביעה נזיקית כנגד מדינת ישראל על סך של 3 מיליון ₪, בצירוף בקשה לפטור מתשלום האגרה. בתביעה זו טען כי רשויות החקירה והתביעה התרשלו בבדיקת הממצאים בכל הנוגע לזהות הנהג, דבר שגרם להגשת כתב אישום מוטעה נגדו ולהרשעתו. בנוסף טען כי היועץ המשפטי לממשלה פעל מתוך שיקולים זרים ובנקמנות בניהול המשפט החוזר על מנת להרשיעו באישום שגוי, וזאת במטרה להסתיר את הטעויות והמחדלים שנעשו בהליך הראשון, ולמנוע את גילוי האמת ועשיית צדק.

9.ביום 11.6.12 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התובע למתן פטור מתשלום אגרה, ובעקבות זאת, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה והעמדתה על סך של 500,000 ₪.

הבקשה נתקבלה, והתביעה הועברה לבית משפט זה.

10.המדינה הגישה את הבקשה דנן שבה עתרה להורות על דחיית התביעה מחמת אי תשלום אגרה ו/או התיישנות ו/או העדר עילה.