פלזנשטיין נ' קונשטוק ואח'

החלטה

הענין שבפני – בקשה לחתימה על פסיקתא, הנוגעת לשומת ההוצאות בהליך זה.

ההליך נדון בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, והועבר לטיפולי לאור פרישתה לגמלאות.

במסגרת הבקשה למתן פסיקתא, מבוקש פסיקת הוצאות על בסיס ההוצאות הנטענות על ידי התובע, ובהן אגרות, שכ"ט עו"ד אשר שולם, וזאת בשים לב להליכים אשר נוהלו עד כה.

הנתבעים טוענים, כי הבקשה הינה מוגזמת ומופרזת, מכילה הוצאות אשר הוצאו ללא צורך וללא הצדקה, ומשכך אין הם סבורים כי יש לכלול אותן בפסיקתא.

ייאמר, כי תחילתם של ההליכים בתיק זה, הינו בתובענה בסך 343,890 ש"ח. לאחר הגשת התביעה, שולם סך 380,000 ש"ח (בשלושה תשלומים שאינם שווים), כך שהיתרה לתשלום נותרה בסך של 18,024 ש"ח.

במסגרת זאת טוען התובע להוצאות שכ"ט והוצאות משפטיות נלוות (לרבות חוקר פרטי), בסך של כ- 60,000 ש"ח, וטוענים כי מדובר בשכר ריאלי, בשים לב לכך כי לא בוצע כל תשלום שהוא ע"ח יתרת החוב, אלא לאחר שננקט ההליך, ולעמדתם, סכום של 51,000 ש"ח + מע"מ, בשים לב לסכום הנתבע, הינו שכ"ט ריאלי, אשר אינו חורג מהסביר במקרה כגון דא.

הנתבעים משיבים מנגד, כי אין לפסוק שכר גבוה, בשים לב לגובהה של היתרה לתשלום, במיעוט ההליכים אשר ננקטו במקרה זה, וכן בשל מצבם הכלכלי אשר אינו טוב. לעמדתם מדובר היה בהליך משפטי פשוט, במסגרתו לא נחקרו מצהירים , אלא הוגשה תובענה, ולאחריה הוגשו סיכומים קצרים, בהיקף אשר אינו מצדיק תשלום שכר בשיעור אשר נקבע.

הנתבעים הרחיבו, וטענו כי ראשית ייאמר, כי אופן זקיפת ההוצאות, כפי שחושב על ידי התובע, הינו לקוי ושגוי, ולא רק זאת, אלא שחלק מההוצאות הינן מיותרות בנסיבות הענין (ומכוונים בדבריהם לחוקר הפרטי).

לאחר שקילת טענות הצדדים, אני סבור, כי שני הצדדים מרחיקים לכת בטענותיהם, כל צד לכיוון מנוגד לאחר. עמדתם של הנתבעים, לפיה מן הראוי לפסוק שכ"ט עו"ד בשיעור 1,000 ש"ח, בשים לב להיקף התובענה ולאגרות ביהמ"ש אשר שולמו, אינה ראויה, ואינה מידתית.

מנגד, סבורני כי אף התובע, הרחיק לכת, כאשר סבור הוא כי יש לחייב את הנתבעים בשכ"ט ניכר, המתייחס לסכום הנתבע בתחילת הדרך, כאשר ברור שהתשלומים לאחר הגשת התובענה, סייעו לצמצום המחלוקת, ולמעשה סיכומי הטענות הוגשו בנוגע לשארית התמורה, ולא לעיקר התמורה, אשר שולמה עוד בטרם השלמת ההליך המשפטי.

פסיקת שכה"ט בהתעלם מתשלומים אשר שולמו בטרם השלמתו של ההליך, אינה נכונה בעיניי, שכן פסיקה מסוג זה, אינה מתמרצת את הצדדים ככלל, לצמצם את בסיס המחלוקת ביניהם, וככל שצד להליך משפטי עשה מאמץ לצמצום המחלוקת בדרך של ביצוע תשלום ניכר, כבר בתחילתו של ההליך המשפטי, אין אני סבור כי יש לחייבו בתשלום שכ"ט מלא התואם את הסכום הנתבע, אלא בסכום מופחת המקנה מעין "בונוס" בגין הפעולה אשר בוצעה עוד בטרם מתן פסק דין.

מנגד, אין אני סבור כי יש לגרור הפחתה המגעת כדי התעלמות משכה"ט הריאלי אשר שולם, כפי שטוענים הנתבעים. אין חולק כי ננקט הליך לגביית סכום משמעותי ומהותי, ואין חולק כי רק לאחר שהחל ההליך המשפטי, בוצעו התשלומים הניכרים הנזכרים לעיל.

אמנם ההליכים המשפטיים שבין הצדדים לא הסתיימו בפשרה, ואולם סבורני כי כאשר תשלום חלק הארי של הסכום הנתבע, מבוצע בתחילת ההליכים ובטרם מתן החלטה סופית או התקדמות של ההליכים, וערכו של התשלום הינו למעלה מן הקרן וכאשר נותרת מחלוקת רק לגבי שיעור יתרת הריבית, הרי שניתן לראות בכך מעין פשרה.

ראה לענין זה, דברי ביהמ"ש העליון בע"א 9248/99 שטיינברג נ' אחים וייס יש.י. ייצור ושי (מצוי במאגר "נבו"):

"אכן, המערערים זכו בתביעתם בעיקרה, שהרי ניתן צו מניעה קבוע נגד המשיבה. הכלל הוא, שבעל דין הזוכה בהליך זכאי לכיסוי הוצאותיו (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 541-540; ע"א 608/67 לוזית, מושב עובדים בע"מ נ' אל-וקיל, פ"ד כב(1) 491; ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 598; ולעניין הסכם שכר טרחת עורך דין, בהקשר לפסיקת הוצאות, ראו:ו "הודעת נוהל בדבר קביעת שכר-טרחת עורך-דין" שיצאה ביום 6.2.98 מאת כב' הנשיא א' ברק, פ"ד נא(1) 1)...אין דינה של זכייה לאחר דיון מלא כדין זכייה ללא דיון או לאחר דיון קצר, ואין דינה של זכייה בעקבות הסדר פשרה כדין זכייה בפסק דין שניתן בדרך הרגילה... התנהגותו של בעל-דין, לפני שנקט בהליכים משפטיים ואף במהלכם, הינה שיקול שניתן להתחשב בו כאשר מחליטים בעניין הוצאות (ע"א 270/60 ויינשטיין נ' פקיד השומה ת"א, פ"ד טו 558, 560; וכן ראו:ב ע"א 412/62 אברהם נ' גרפינקל, פ"ד יז 668; ע"א 439/60 ישראלי נ' חוטי ירושלים בע"מ, פ"ד טו 893, 896)."

והדברים יפים אף לענייננו. אומר ביהמ"ש העליון, אין דינה של זכיה לגופו של ענין במלוא הסכום הנתבע, כדינה של זכייה כאשר הצד שכנגד עשה מאמצים ניכרים לתשלום סכומים בהיקפים ניכרים, על מנת לצמצם את גדר המחלוקת.

לפיכך, סבורני כי ההוצאות הראויות בהקשר זה, הינן בגובה מלוא אגרת ביהמ"ש אשר שולמה, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 10,000 ש"ח בלבד.

לדעתי, סכום זה נותן ביטוי ראוי, לעובדה כי מדובר בהליך אשר ניהולו היה קצר ופשוט יחסית, ולא רק זאת, אלא שאף הנתבעים נושאים בתשלום הוצאות ושכ"ט, בשיעור ניכר יחסית, ביחס ליתרה אשר נותרה לאחר התשלום המהותי (ומנגד, מדובר בשיעור נמוך יחסית לתובענה הכוללת כפי שהיתה בראשיתה).

פסיקתא נחתמה על בסיס נתונים אלו.