פלונית נ' פלוני ואח'

1. בקשת רשות הערעור דנן מופנית כלפי פסק הדין שבו קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 39255-06-16; סגן הנשיא י' שנלר; סגן הנשיא ק' ורדי; השופטת ע' רביד), באופן חלקי, את ערעור משיב 1 (להלן: המשיב) על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (א"פ 17409-11-15; השופט י' שקד), והורה כי סכום בן כ-100,000 ₪ יועבר מחשבון הבנק של המבקשת – בתו החסויה של המשיב, ששימש בעבר כאפוטרופוס לרכושה – לידי המשיב.

רקע וטענות הצדדים

2. במהלך התקופה בה שימש המשיב כאפוטרופוס לרכושה של המבקשת, הוא הפקיד בחשבונה – ב-4 הזדמנויות שונות, ובמגוון דרכים – סכום כולל של 246,512 ₪. לאחר סיום תפקידו, ביקש המשיב כי סכום זה יושב לו, אלא שהמבקשת סירבה לעשות זאת. משכך, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעת השבה. לטענתו, הסכום המדובר מורכב מתמורה שקיבל במסגרת עסקת מכר, ומכספים השייכים לבנו – והופקד "בטעות" בחשבון המבקשת, על רקע סכסוך גירושין ושהותו של הבן במאסר. מנגד, המבקשת טענה, בהצביעה על כשלים וסתירות בגרסת המשיב, כי מקור הכספים בקצבאות הביטוח הלאומי שיועדו לה, וכי אין כל עילה להעברתם למשיב.

           בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה. על פי השקפתו, נטל ההוכחה לגבי מקור הכספים שהופקדו מוטל על התובע. משלא עלה בידיו להציג "ראיה טובה" – נוכח מחדלים ראייתיים שונים, וסתירות שנפלו בגרסאותיו – "לא מן הנמנע כי הכספים שהופקדו לחשבון החסויה הם כספי החסויה, בין כספים השייכים לה מלכתחילה ובין כספי מתנה", ואין להורות על השבתם. המשיב ערער, כאמור, על פסק דין זה, ובית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו באופן חלקי. נקבע כי על אף הסתירות והקשיים בגרסת המשיב, הרי ש"ההפקדות מדברות בעד עצמן" ומלמדות כי לפחות הסכום שנותר כיום בחשבון המבקשת (כ-40% מסך ההפקדות) שייך לו. חישוב שערך בית המשפט המחוזי לימד כי סכומן המצטבר של קצבאות הביטוח הלאומי של המבקשת, שהוצגו כמקור אפשרי לכספים, מהווה רק "כמחצית" מן הסכום שהופקד. משכך – ומאחר והמבקשת לא העלתה, ובוודאי שלא הוכיחה, טענת מתנה – "אין ספק" שהמשיב הוכיח כהלכה את זכויותיו בסכום שנותר בחשבון, והוא זכאי לקבלו (בניכוי 5,000 ₪ שישמשו את המבקשת). בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי המשיב הסכים להסתפק בסכום האמור, תוך מיצוי זכויותיו בנוגע לכספים ש"נעלמו" מן החשבון בהליך אחר. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3. לטענת המבקשת, המשיב הועבר מתפקידו כאפוטרופוס לרכושה נוכח חשש לניגוד עניינים, ולאחר שהצהיר מפורשות כי לא הפריד בין חשבונות הבנק וכי קצבאות המבקשת הופקדו בחשבונו שלו. היא סבורה כי התנהלות זו, המצטרפת לעובדה "כי במשך שנים רבות [...] היה המשיב אחראי באופן בלעדי על כספי המבקשת ואין בידי אף אחד אחר ידיעות מלאות על הנעשה בכספיה", מחייבת הקפדה יתרה על הרמת נטל ההוכחה באשר למקור הכספים. לדידה, נוכח הסתירות בגרסאות השונות שהעלה המשיב – הן לגבי הסכום אותו הוא תובע, והן לגבי מקור הכספים שהופקדו – וחוסר תום הלב בהתנהלותו, לא היה מקום לקבל את ערעורו, "ולו מחמת הספק". המבקשת מוסיפה כי לבקשתה, היורדת לשורשי מערכת היחסים בין האדם לאפוטרופוס הממונה, היבט ציבורי המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

           לעומתה, המשיב סבור כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף ולגופה. על הסף – משום שלא נתמכה בתצהיר; משום שהוגשה באיחור; ומשום שאינה מעלה שאלה עקרונית כלשהי. לגופם של דברים, המשיב חוזר וטוען כי מקור הכספים בחנות שמכר ובהחזרי הלוואות שהעניק בנו – ומציין כי ברבות הימים החזיר הן לבת זוגו לשעבר והן לבנו את המגיע להם, ומשום כך הוא שהגיש את תביעת ההשבה. לדבריו, המבקשת ידעה על נסיבות ההפקדה והסכימה לביצועה, אך בן זוגה הנוכחי, שלטש עיניים לכסף, גרם לה להימנע מהשבתו. המשיב מדגיש כי המבקשת לא הציגה כל הסבר חלופי, שלא לדבר על אסמכתאות, למקור הכספים, ומוסיף כי במשך כל תקופת כהונתו כאפוטרופוס שילם את חשבונותיה ואת שכר הדירה שלה, בשיעור העולה על קצבתה החודשית. על פי השקפתו, צדק בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הספקולציה בדבר העברת הכספים במתנה – הן משום שהמבקשת כלל לא העלתה טענה כזו, והן משום שהראיות שהציג מפריכות אותה. משכך, סבור המשיב כי דין בקשת רשות הערעור להידחות תוך חיוב המבקשת בהוצאות.

           משיב 2 (להלן: האפוטרופוס הכללי) סומך אף הוא את ידיו על הכרעת בית המשפט המחוזי. לדעתו, המשיב יצא ידי חובתו כאשר הוכיח כי ההפקדות בוצעו (לפחות ברובן) מחשבונו – בעוד המבקשת לא הציגה כל תשתית עובדתית לביסוס זכויותיה בכספים. האפוטרופוס הכללי מדגיש כי הדוחות שהוגשו לאורך השנים בעניינה של המבקשת מלמדים כי "במהלך השנים הוצאותיה עולות על הכנסותיה באופן מובהק", כך שהניסיון להציג את הכספים שהופקדו כ"החזר" של הקצבאות שקיבלה לאורך השנים אינו משכנע.

           יצוין כי ביום 26.12.2017 הוריתי, לבקשת המבקשת, על עיכוב ביצוע פסק הדין למשך 60 יום.