פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח'

השופט י' עמית:

           עניינה של העתירה שבפנינו בסוגיה של שיתוף ספציפי בדירת מגורים. העתירה מעוררת את השאלה אם יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עקב מתן משקל לבגידה הנטענת של בת הזוג.

רקע

1. ואלו בתמצית העובדות הצריכות לעניין: בני הזוג נישאו בשלהי שנת 1982, ולהם שלושה ילדים בגירים. בחודש פברואר 2013, לאחר למעלה משלושים שנות נישואין, הגיש המשיב 3 (להלן: הבעל או המשיב) תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובה כרך את ענייני הרכוש. בפרק ב' לטופס "תביעת גירושין והכרוך בגירושין" פרט הבעל שלוש עילות גירושין כלהלן: אשה מורדת שאינה מקיימת יחסי אישות מזה מספר שנים; "אשה נואפת מזה מספר חודשים עם ..."; "לא דואגת לניקיון ולא לארוחות ולא דואגת לאחד את המשפחה..." (הדגשה שלי – י"ע).

           בעקבות דיון שנערך ביום 26.6.2013 חייב המשיב 2 (להלן: ביה"ד הרבני האזורי) את העותרת להתגרש. משסירבה העותרת, ונוכח חילופי דברים שהיו באולם בין בא כוחה לבין מותב הדיינים, הורה ביה"ד הרבני האזורי על מעצרה של העותרת ועל פיטורי בא כוחה וחיובו בהוצאות אישיות בסך 15,000 ₪. העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 4602/13), ובעקבות דיון שנערך בפניי הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, כלהלן:

הצדדים: לאחר ששמענו את בית המשפט ולאחר ששמענו את הערותיו של עו"ד יעקובי ועל מנת להרגיע את הרוחות באשר הדברים חרגו מהפרופורציות הראויות, ובהתחשב בכך שמדובר בזוג נשוי מזה כשלושים שנה עם שלושה ילדים בגירים, ומאחר ואנו מבקשים לנהל את המשך הסכסוך בינינו בדרכי נועם. הגענו להסכמות הבאות:

1. האשה נכונה, מבלי שהדבר ישתמע כהוא זה כהודאה בטענות ובעילות שהועלו כלפיה בעבר, להתגרש.

2. הבעל נכון לקבל את הסכמת האשה ולהתגרש על בסיס ההסכמה.

3. שני הצדדים מצהירים באולם זה על נכונותם להתגרש ולסדר גט בהקדם בפני בית הדין הרבני. בעקבות זאת מתייתר הצורך להטיל מגבלות כאלה ואחרות על האשה.