פלונית ואח' נ' חברת הירקון 278 בע"מ

השופט נ' הנדל:

1. דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר[נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר) עוזב נכס, אך זאת עקב אילוץ, ולא מבחירה. האם מתגבשת עילת "נטישה" המאפשרת את פינויו? זוהי הסוגיה העומדת לפתחנו.

           השאלה מתעוררת במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (ע"א 57007-03-15, כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי וח' ברנר), בגדרו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 23546-12-12, כבוד השופטת כ' האפט).

           הסוגיה הקונקרטית היא שאלת קיומה של עילת נטישה באופן המצדיק את פינוי מבקשת 1, דיירת מוגנת (להלן: המבקשת) ומבקשת 2, בִּתה (להלן: הבת) מדירה בתל אביב (להלן: הדירה). עניין זה עולה מאחר שהמבקשת הוּצאה מהדירה על ידי רשויות הרווחה והועברה לבית אבות. שתי הערכאות קמא קבעו כי הדירה ננטשה על ידי המבקשת, ועל כן תפונה.

תמצית העובדות

2. המבקשת, בת כ-88, היא דיירת מוגנת בדירה החל משנת 1962, אז רכשה את זכויותיה לדיירות מוגנת כנגד תשלום דמי-מפתח. הבת, בת כ-51, מתגוררת בדירה מיום לידתה בשנת 1966. נסיבותיהן האישיות של המבקשת ובתה אינן פשוטות. שתיהן סובלות ממחלת הסכיזופרניה ושתיהן חסויות ופסולות דין. לאם מונו אפוטרופוסים החל משנת 1994, ולבת מונה אפוטרופוס לרכוש.

           המשיבה, חברה בע"מ, רכשה את זכויות הבעלות בדירה בשנת 2007, ביודעה כי המבקשות מתגוררות בנכס. כעבור כשנה, בשנת 2008, הוּצאה המבקשת מהדירה, על ידי רשויות הרווחה. זאת לאחר התקף פסיכוטי בו לקתה בִּתה, שמסרה לעובד סוציאלי כי היא מרגישה שעליה לרצוח את המבקשת ולהתאבד. מחמת החשש לחיי המבקשת, החליטו רשויות הרווחה להוציאה מהדירה באופן מידי במסגרת סידור-חירום ולהעבירה לבית אבות.

           קודם להליכים מושא הבקשה שבפנינו, התקיימו התדיינויות בין הצדדים ביחס לפינוי הדירה, לנוכח עזיבת המבקשת. כך, בשלהי שנת 2008, כארבעה חודשים לאחר שהמבקשת הועברה לבית האבות, הגישה המשיבה תביעת פינוי נגד המבקשות. במסגרת התביעה, נטען כי המבקשת נטשה את הדירה, ולכן איבדה את הגנת חוק הגנת הדייר. בית משפט השלום החליט לקבל את תביעת המשיבה. ערעור שהגישו המבקשות על פסק הדין התקבל על ידי בית המשפט המחוזי. נקבע, כי לא הוכח שהשתכללה עילת פינוי של נטישת הדירה על ידי המבקשת. כך באשר בעת הגשת התביעה, לא ניתן היה לפסול את האפשרות שהמבקשת תשוב לדירתה ככל שמצבה הבריאותי ויחסיה עם הבת ישתקמו. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי המשיבה לבית משפט זה נדחתה (רע"א 7542/12, נקבע על-ידי כי המחלוקת, בווריאציית התיק דאז, אינה מעוררת שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי).

3. ההליכים מושא הבקשה שבפנינו החלו בשנת 2012, בחלוף כארבע שנים מיום מעבר המבקשת לבית האבות. אז, הגישה המשיבה תביעת פינוי חדשה. בית משפט השלום קיבל את התביעה, וקבע כי על המבקשות לפנות את הדירה. הוכרע, כי גילה של המבקשת, משך הזמן בו היא מתגוררת בבית האבות וכן מצבה של הבת – מבססים את המסקנה כי המבקשת לא תוכל לשוב עוד לדירה, ומכאן כי מתקיימת עילת הנטישה. יחד עם זאת, הוכרע כי הפינוי ייעשה בכפוף לתשלום בסך 300,000 ש"ח מהמשיבה למבקשת, בגדר סעד מן הצדק "הפוך".