פלוני נ' ראוף סואעד ואח'

ביום 16.11.2013 מצא המנוח, יליד xx.xx.1984, א.ח. ז"ל (להלן: "המנוח") את מותו עת רכב על אופנוע שמספרו 5343464 על כביש מס' 784 בסמיכות ליישוב כאוכב. על פי הנטען בתביעה אשר מבוססת על פקודת הנזיקין, רכב צד שלישי שמספרו 4796014 שהנתבע מס' 1 (להלן: "ראוף" או "הנתבע") נהג בו סטה מנתיבו, התנגש באופנוע עליו רכב המנוח ובכך גרם להריגתו (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה באמצעות הורי המנוח (אביו ואמו) שהינם יורשיו החוקיים, כנגד הנתבע 1 (נהג ובעלי הרכב) ונגד "איילון חברה לביטוח בע"מ", הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") אשר ביטחה את הרכב במועדים הרלוונטיים בביטוח חובה, על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970.

בשלבים מקדמיים של ההליך טענה הנתבעת 2 כי לתובעים עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 וביקשה לדחות את התביעה על הסף בשל כלל "ייחוד העילה" הקבוע בסעיף 8 לחוק הנ"ל. בעקבות צווים שניתנו לבקשת הצדדים, התברר כי לא היה ביטוח שכיסה את נהיגתו של המנוח וכי הפוליסה הנקובה שמספרה 711301713813 של חברת "הפול" הוחלפה ביום 10.3.13 לאופנוע אחר. בהתאם, ומשלא הוגשה תשובה מטעם הנתבעת למסמכים שהגישו התובעים, ניתנה ביום 09.06.2017 החלטה במסגרתה נקבע כי הבקשה לסילוק על הסף נדחית. משלא הוכח ואף לא נטען כי קיימת עילת תביעה נגד קרנית, התביעה התנהלה כתביעה לפי פקודת הנזיקין ובסוגיה זו לא נותרה עוד מחלוקת בין הצדדים (ראו: סעיף 8 ו- 9 לסיכומי הנתבעת).

כנגד הנתבע 1 הוגש כתב האישום בשל אירוע התאונה וביום 26.03.2017 הוא הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טעון בבית-המשפט לתעבורה (חיפה) בהליך גמ"ר 1491-06-15 מדינת ישראל נ' סואעד וביום 26.09.2017 נגזר דינו ל-6 חודשי מאסר בפועל לביצוע בעבודות שירות על פי חוות דעת ממונה שהתקבלה לצד עונשים נלווים.

סעיף 42 ג. לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") מורה כדלקמן:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א., לא יהיה המורשע או חליפו, או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית-המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

הנתבעים לא ביקשו ולא הביאו ראיות לסתור את הכרעת הדין וגזר הדין לעיל. יצוין עוד כי לישיבת ההוכחות שהתקיימה לפני ביום 05.03.2019 התייצב בוחן התנועה מטעם משטרת ישראל – מר ערן אביטל ובפתח הישיבה הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירתו: "אני וחברי מסכימים שאין טענה לאשם תורם מאחר ויש הכרעה בעניין, אז אנחנו מוותרים על חקירתו" (ראו: עמ' 8 לפרוטוקול, בשו' 11-12). אף שהתובעים הרחיבו בסיכומיהם בשאלת החבות (פסקאות 4-17) מסיכומי הנתבעים עולה כי הם זנחו כל טענה בהקשר זה משטענותיהם התמקדו במישור הנזק. אף לאחר סיכומי תשובה מטעם התובעים בהם צוין כי טוב עשו הנתבעים שזנחו את טענותיהם במישור החבות (סעיף 1) ללא כל מחאה מצד הנתבעים בסיכומי תשובה לתשובה שהוגשו ביום 23.06.2019. יצוין, כי במסגרת זו טענו הנתבעים כי סיכומי התשובה מטעם התובעים הוגשו בלא רשות, ואולם התובעים פנו בבקשה מתאימה ביום 30.05.2019 ובנסיבות העניין, אני נעתרת לה.