פלוני נ' קצין התגמולים

1.לפנינו ערעור על החלטתו של המשיב מיום 23.7.2014, אשר לפיה נדחתה בקשתו של המערער להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשל"ה-1975 (להלן: חוק הנכים), בגין הפרעה נפשית. ייאמר כבר עתה כי במסגרת ההליך דנן שינה המשיב את עמדתו ומצא כי יש להכיר במערער בקשר של החמרה בשיעור של 50%. המערער מצדו סבור כי יש מקום להכרה מלאה. על כך נסבה המחלוקת כיום.

2.ראוי לציין כי הגם שהתיק אינו פשוט (בראש ובראשונה מבחינת סיפורו של המערער), הרי שלצורך ההכרעה אין צורך לפרוס יריעה רחבה. תרמו לכך בראש ובראשונה באי-כוח הצדדים אשר תיחמו את נקודות המחלוקת באופן הראוי להערכה, ותרם לכך גם המומחה שמונה מטעם הועדה, פרופ' צבי זמישלני, אשר הגיש חוות דעת מפורטת ומעמיקה. ומתוך שכך, נמקד גם אנו את מבטנו בלב העיקר, ולא נאריך בדברים מעבר לדרוש.

3.הנושא הראשון שאין לגביו מחלוקת הוא מעורבותו של המערער בקרב שהתחולל בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. היה זה קרב עקוב מדם וגבורתם של הלוחמים, דבקותם במטרה ואומץ ליבם היו לסמל ולמורשת. המערער נולד בשנת 1986 והתגייס לצה"ל בשנת 2004. הוא שובץ בחטיבת גולני והוכשר כחובש. מתוקף תפקידו זה נטל חלק בקרב בגזרת בינת ג'בייל בחודש יולי 2006, טיפל בנפגעים ונחשֹף למראות קשים. אין ספק כי היה זה אירוע קשה שהותיר את חותמו בנפשו של המערער. זמן קצר לאחר מכן שוחרר המערער לחופשה בשל מצבו הרפואי החמור של אביו. למרבה הצער האב הלך לעולמו. המערער שב לצבא וסיים את שירותו בשנת 2007.

4.אמרנו כי אין חולק על כך שהקרב השפיע על המערער מבחינה נפשית. ואמנם, אף שבתחילה סבר המשיב – וכך קבע בהחלטתו – כי אין קשר בין ההפרעה הנפשית שממנה סובל המערער לבין שירותו הצבאי, הרי שכיום עמדתו היא כי קיים קשר חלקי וכי יש לזקוף 50% מהמצב הנפשי לתנאי השירות. זו גם עמדתו של המומחה שמונה מטעם הועדה, פרופ' זמישלני. המומחה הגיש חוות דעת שבה סקר את הנתונים הידועים מעברו של המערער והרקע הנפשי, את הדיווח על אירועי הקרב, את התיעוד הרפואי ואת חווֹת הדעת שהגישו המומחים מטעם הצדדים. כמו-כן פירט המומחה את ממצאי הבדיקה הקלינית שערך למערער. לאחר כל אלה – מדובר בחוות דעת ארוכה ומנומקת – בא המומחה לכלל מסקנה כי המערער לוקה בהפרעה דיכאונית עם אפיזודות של דיכאון מג'ורי וחרדה, וכי מחצית מהנכות הנפשית קשורה בשירות הצבאי ומחצית "על רקע מרכיבים מבניים (קונסטיטוציוניים) וסביבתיים שאינם קשורים לשירות". בכך אימץ המומחה מטעם הועדה את עיקרי עמדתו (העדכנית) של ד"ר רוזיצקי, המומחה מטעם המשיב.

5.על רקע זה ולאחר שהמומחים הרפואיים והמערער נחקרו בישיבת ההוכחות, מעלה המערער בסיכומיו שתי טענות מרכזיות, האחת רפואית והאחרת משפטית. הטענה הרפואית עניינה באבחון ההפרעה הנפשית של המערער. לטענת המערער הוא לוקה בהפרעת דחק בתר-חבלתית (PTSD) ולא בהפרעה דיכאונית. הטענה המשפטית היא שיש להחיל במקרה זה את ההלכה שלפיה יש לקבוע קשר סיבתי של גרימה במקום שבו מחלה קונסטיטוציונלית התפרצה עקב השירות. נפנה אפוא לדיון בשתי טענות אלה.

6.נפתח בפן הרפואי. לא אחת נתקלים אנו במחלוקות בין מומחים לגבי אבחון ההפרעה הנפשית שממנה סובל מבקש ההכרה. ואין תֵמה על כך. נפש האדם מורכבת היא, וכפי שכתב מקס נורדאו "שערי הנפש אינם נפתחים רק בסדק צר, הזר אינו חודר אלא לפרוזדור, ולא הלאה, והוא יישאר לעולם ועד מחוץ לחצרים שבתוך הנפש פנימה". לעיתים הבעיה הנפשית של אדם ניתנת לאפיון ברור על-פי המדדים הקבועים בספרות, אך במקרים אחרים נותרים סימני שאלה. במקרים מן הסוג האחרון מורה לא אחת הועדה על מינויו של מומחה מטעמה. הדבר נועד לסייע ביישוב המחלוקת הרפואית בדרך של קבלת עמדתו של מומחה ניטרלי, אשר יגבש את דעתו על-בסיס מכלול החומר שלפניו לרבות בדיקה קלינית-מקצועית מעמיקה (בדיקה שהועדה אינה יכולה לקיים גם אם אחד מחבריה הוא פסיכיאטר). כמובן שאין במינוי המומחה כדי לגרוע משיקול הדעת של הועדה להכריע בכל הסוגיות המונחות לפניה, אולם לחוות הדעת של המומחה מטעם הועדה יש לפי הפסיקה ולפי הגיון הדברים מעמד מיוחד, ולא בנקל תחרוג הועדה מקביעותיו של המומחה בעניינים המצויים בתחום מקצועיותו וניסיונו.

7. בענייננו, קביעתו של המומחה מטעם הועדה – מומחה ותיק בעל ידע וניסיון עשירים – מעוגנת בחומר הראיות ובהתרשמותו המקצועית לאחר בדיקה קלינית מעמיקה. "אני בדקתי אותו ביסודיות" – הסביר המומחה – "ההתרשמות הקלינית המאוד חזקה הייתה שאין PTSD..." (עמוד 48 לפרוטוקול). לשיטתנו לא עלה בידי המערער לשמוט את הקרקע מתחת לאבחנה שקבע המומחה מטעם הועדה. בהקשר זה נבקש לציין כי חקירתו של פרופ' זמישלני על-ידי בא-כוח המערער הייתה קצרה יחסית ועל פניו בלתי-ממצה. לכאורה הדבר מעורר תמיהה, במיוחד בשים לב לעובדה שחקירתו של המומחה מטעם המשיב הייתה מקיפה יותר. אולם נראה כי הבחירה לְמַעֵט בשאלות למומחה מטעם הועדה קשורה לאופן שבו התנהל הדיון. נסביר: לאחר שבא-כוח המערער החל בחקירתו של פרופ' זמישלני וזה-האחרון השיב תשובות מנומקות לשאלות שנשאל, הופסק הדיון למחצית השעה. כשהתחדש הדיון שיתפו אותנו המומחה ובאי-כוח הצדדים כי במהלך ההפסקה קיימו שיג ושיח בלתי-פורמלי. או-אז המשיכה החקירה הנגדית, אך כאמור בא-כוח המערער קיצר אותה (ראו עמוד 50 לפרוטוקול שורות 22-18) והסתפק במספר מצומצם של שאלות נוספות.

8.אם כן, בפועל בחר בא-כוח המערער שלא להעמיד את מכלול קביעותיו של המומחה מטעם הועדה במבחן החקירה הנגדית. זו כמובן זכותו, אולם יש לכך נפקות דיונית ככל שהאמור בחוות הדעת לא נסתר. וזה המצב בענייננו. למעשה, הטענה העיקרית שמעלה המערער בסיכומיו, בכל הנוגע לאבחון ההפרעה הנפשית, מושתתת על העובדה שבמסמכי היחידה לתגובות קרב ובנט"ל נרשם כי המערער סובל מ- PTSD. המערער סבור כי יש לבכר אבחנה זו על פני מסקנתו של המומחה מטעם הועדה, זאת הן לאור רישומים שונים מתוך התיק הרפואי, הן בשים לב לכלל שלפיו במקום שבו "דעות המומחים שקולות" – תועדף הדעה המיטיבה עם הנכה.

9.לא נוכל לאמץ את גישתו של המערער במקרה זה. רישומים ואבחנות המצויים בתיק הרפואי – חשובים ככל שיהיו – אינם מהווים חוות דעת נוספת בתיק. הם מהווים חלק מהתיעוד הרפואי, ומטבע הדברים על המומחים הרפואיים – בין מטעם הצדדים ובין מטעם הועדה – להביאם בחשבון בבואם לחווֹת את דעתם לגבי הסוגיות השנויות במחלוקת. הדברים יפים גם לגבי מסמכי היחידה לתגובות קרב. תכופות מדובר ברישומים בעלי חשיבות רבה, אולם עצם העובדה שאדם טופל ביחידה לתגובות קרב, או שאובחן שם כסובל מ- PTSD, אינה סותמת את הגולל על הדיון בנושא ובוודאי אינה מייתרת את זכותו ואת חובתו של המומחה הרפואי להגיע למסקנתו העצמאית על-בסיס מכלול החומר שלפניו לרבות בדיקתו הקלינית. במקרה דנן אכן ישנו תיעוד רפואי בהיקף נרחב, הכולל אבחנות שונות, וישנן גם תוצאות של מבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים שהתייחסו בין היתר לנושא של מגמתיות ואמינות; כל אלה הובאו בחשבון בחוות הדעת לצד ההתרשמות האישית של המומחה (ראו בין היתר עמוד 15 לחוות הדעת). בהתייחס לאמור בסעיפים 83-81 לסיכומיו של המערער נדגיש כי אי-זימונו של גורם מטפל לחקירה על מסמך שנמצא בתיק הרפואי לא הופך את המסמך ל"חוות דעת שלא נסתרה", ועמדת היחידה לתגובות קרב "אותגרה" בענייננו במסגרת חווֹת הדעת הרפואיות.