פלוני נ' קופת חולים מכבי רשומות רפואיות תל אביב - פסקדין

תביעה שעילתה רשלנות רפואית בגין אי ביצוע כריתת פוליפ שהתגלה במעי הגס של המנוחה, הגב' XXX ז"ל (להלן: המנוחה) והביא למותה.

המנוחה, ילידת 1942, עברה בשנת 2016 בדיקת קולונסקופיה. במסגרת הבדיקה אובחנו במעי שלה שני פוליפים. אחד הפוליפים נכרת ואולם השני כריתתו לא הושלמה, זאת בשל תצורתו הטומנת בחובה סיכון להסרה במוסד הרפואי בו נערך, להבדיל מבית חולים ציבורי. לימים פיתח הפוליפ הנותר ממאירות שאובחנה אצל המנוחה רק בחלוף 4 וחצי שנים. כשנתיים וחצי ממועד האבחון נפטרה המנוחה בהיותה בת 81.

הנתבעת הינה קופת החולים "מכבי", אשר בה היתה המנוחה מבוטחת, ובזמנים הרלוונטים היתה המעבידה של הצוות הרפואי שטיפל במנוחה.

תוך כדי ההליך המשפטי הלכה התובעת לעולמה ובנעליה נכנס אחיה, מר פלוני, מנהל עזבונה להלן :"התובע".

התשתית העובדתית:

ביום 12.1.14 פנתה המנוחה לרופא המשפחה בשירותי הנתבעת, ד"ר מוחארב זייאד, שהפנה את המנוחה לבדיקת גסטרולוגיה.

ביום 28.4.28 פנתה המנוחה לד"ר חלק מטעם הנתבעת, לצורך בדיקת פוליפים. המומחה ביצע למנוחה בדיקת קולונוסקופיה ביום 8.6.14, אשר אובחנה כתקינה.

ביום 9.9.15 התלוננה המנוחה על חולשה כללית, נשירת שיער וכן בצקות רגליים. המנוחה הופנתה לבדיקת אחות ובדיקות מעבדה. הבדיקה העלתה אנמיה וחוסר ברזל והמנוחה הופנתה ע"י ד"ר חלק לבדיקת גסטרולוג.

בהתאם להמלצות רופא המשפחה פנתה המנוחה לד"ר חלק אשר הפנה אותה לבדיקת גסטרוסקופיה. במסגרת הבדיקה שבוצעה בתאריך 27.12.15 אובחן בקע סרעפתי ופוליפים בפונדוס בקיבה. נלקחו ביופסיות ובמקביל הופנתה המנוחה גם לבדיקת קולונוסקופיה.

ביום 15.2.16 מתועדים ברשומה ניסיונות להשגת המנוחה לקביעת תור לקולונוסקופיה ללא הצלחה.

ביום 3.4.16 בוצעה למנוחה בדיקת קולונוסקופיה במסגרתה הוסר הפוליפ הראשון ומהפוליפ השני נלקחו ביופסיות. שני הפוליפים סווגו כאדנומה טובולרית עם דיספלזיה בדרגת מיון נמוכה.

ביום 18.4.16 נשלחה בדואר רשום התשובה ההיסטולוגית למנוחה.

ביום 29.5.16 כחודש וחצי לאחר בדיקת הקולונוסקופיה פנתה המנוחה לרופא המשפחה בשל תלונות חוזרות על עייפות וחולשה כללית. המנוחה הופנתה על ידו להמטולוג וניתן לה מרשם לברזל.

ביום 4.9.16 נבדקה המנוחה ע"י ההמטולוג אשר מפנה אותה לבדיקות מעבדה.

במהלך אוגוסט 2020 עברה המנוחה לדיור המוגן "בית שלום" בהרצליה, במסגרת קליטתה ביצעה בדיקות דם אשר הצביעו על אנמיה קיצונית. עקב כך הופנתה המנוחה לבית חולים מאיר להמשך בירור כולל בדיקת קולונוסקופיה. לבקשתה המשך הטיפול ניתן לה בבית חולים 'הדסה'. המנוחה עברה כריתת המעי המעורב וקיבלה טיפול ומעקב אונקולוגי עד לחודש אוקטובר 22.

ביום 2.2.23 נפטרה המנוחה.

טענות הצדדים:

טענות התובע:

התובע טוען כי טיפול כושל ורשלני מצד הנתבעת הוא שהוביל להתפתחות גידול ממאיר מהפוליפ שנותר אצל המנוחה.

לטענת התובע לו פעלה הנתבעת להסרת הפוליפ בשלמותו בעת גילויו, היתה נמנעת התפתחות המחלה הממארת שהובילה לקיצור תוחלת חייה של המנוחה.

התרשלות הנתבעת נעוצה בכך שרופא המשפחה לא התייחס לממצאי הבדיקה ולהמלצות אחריה וכן לא ביצע מעקב מסודר אחר מצבה של המנוחה.

עוד טוען התובע להעדר הסכמה מדעת. לטענתו לו ידעה התובעת כי יש צורך בהמשך טיפול בעקבות ממצאי הקולונוסקופיה היא היתה פועלת בהתאם. הנתבעת מנעה מהמנוחה את הידע והיכולת לדרוש טיפול הנכון והמתאים למצבה.

הטיפול והמעקב הרפואי במנוחה היה צריך להתבצע בזהירות יתרה וזאת בשים לב לעובדה שהיתה בסיכון מוגבר לחלות בסרטן המעי הגס לאור ההיסטוריה המשפחתית שלה. רופא המשפחה היה מודע היטב לרקע הרפואי של המנוחה. משלא פעל כך, על הנתבעת לשפות בגין כל נזקי המנוחה ועזבונה.

לעניין טענת האשם התורם לה טוענת הנתבעת, טוען התובע כי מתוצאות הבדיקה שנשלחו למנוחה בדואר עלה כי הבדיקה תקינה וכי אין כל ממאירות. משכך התייתר הצורך להגיע לקבלת תשובת הבדיקה הפתולוגית. המנוחה פעלה ללא כל שאננות או אדישות ועל כן אין להטיל אשם תורם בענייננו.

טענות הנתבעת:

טוענת הנתבעת כי אין מחלוקת כי היה מקום להשלים את כריתת הפוליפ, אולם היעדר שיתוף הפעולה מצד המנוחה הוא זה שגרם לתוצאה. המנוחה לא פעלה על פי המלצות רופאיה ופעלה תוך שאננות והיעדר היענות להנחיות רופאיה.

הבדיקות והטיפול שקיבלה מרופאיה בוצעו ללא כל דופי באופן מקצועי זהיר ונכון.

הנתבעת טוענת כי יש להטיל על המנוחה אשם תורם מכריע בשיעור של 100% זאת בשל מחדליה הבוטים שהובילו לעיכוב באיבחון המחלה. המנוחה לא פנתה לד"ר חלק עם קבלת תוצאות הבדיקה, זאת ועוד - על אף הרקע המשפחתי שלה ועל אף הנחיות מפורשות שקיבלה הזניחה את המעקב.

לטענת הנתבעת אין ספק, כי לו היתה פועלת על פי המלצות רופאיה, חוזרת לבירור מעקב ותכנון כריתת הפוליפ הנוסף ייתכן ומחלתה היתה נמנעת.

עוד טוענת הנתבעת, כי כיוון שלא עברה המנוחה מעקב רפואי כנדרש לא ניתן להתחקות אחר מהלך התפתחות המחלה. היעדר שיתוף הפעולה מצד המנוחה הוא הגורם המרכזי לתוצאה ועל כן דין התביעה להידחות.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי כריתת הפוליפ לא הושלמה. המחלוקת נסובה בשאלת האחריות ובשאלת האשם התורם.

בהמלצת בית המשפט הופנה התיק לגישור אולם הגישור לא צלח. אף ניתנה הצעת בית משפט לסיום התיק בפשרה, במסגרתה מסר התובע כי הוא מוכן להעביר את הפיצויים לתרומה, אך בהעדר הסכמת הצדדים נקבע התיק לשמיעת ראיות.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 21.10.25 העידו בפניי פרופ' רחמליביץ, ד"ר חלק, התובע והגב' ורדית תדהר מנהלת הדיור המוגן בו התגוררה המנוחה.

דיון והכרעה:

כאמור, אין חולק באשר להכרח שבהסרת פוליפ הגם שנמצא שפיר – ראו סעיפים 52 ואילך לסיכומי טענות הנתבעת ואף נכון היה שלא להוציאו מיד במהלך הבדיקה. כך הסביר זאת המומחה מטעם בית המשפט (עמ' 7 לחקירתו):

ובהמשך (עמ' 8):

אף ד"ר חלק אשר ביצע את הקולונוסקופיה מסכים כי חובה לכרות כל פוליפ, גם אם הוסיף כי יש לעשות זאת במקום עם גיבוי רפואי מתאים:

עולה אפוא, כי כל פוליפ אשר מתגלה יש לכורתו במהירות האפשרית בשל הפוטנציאל שלו להפוך. ההחלטה של ד"ר חלק שלא לכרות את הפוליפ על אתר היתה סבירה ואף מוצדקת מבחינה רפואית בשל הצורך באכסניה רפואית המתאימה לאפשרות של קרע במעי. בד בבד עולה, כי פוליפ מעין זה – הגם שהוא שפיר – מהווה מעין 'פצצה מתקתקת' אשר עלולה בשלב כלשהו להפוך לממאירה.

האם המנוחה לא קיימה הנחיות כטענת הנתבעת או שמא לא קיבלה הנחיות כטענת התובע?

כאמור, במסגרת הקולונוסקופיה אצל ד"ר חלק ביום 3.4.16, הוסר פוליפ אחד בלבד, באשר הוצאת הפוליפ השני היוותה סיכון למנוחה בשל אופיו והצורך לעשות זאת בבית חולים. החלטה זו הוגדרה כנכונה ואחראית על ידי המומחה מטעם בית המשפט (עמ' 7 שורה 23).

בתיעוד מבדיקת הקולונוסקופיה נרשם בפרק ההמלצות:

בתיקה הרפואי רשם ד"ר חלק כך:

ד"ר חלק אשר ביצע את הקולונוסקופיה ואת התיעוד הרפואי, העיד בעניין זה כך (עמ' 23):

בטרם נתייחס למידע אשר הועבר או לא הועבר אל המנוחה, יש לציין כי קיים פער בין עמדתו של ד"ר חלק במהלך הדיון לפיה בכל מקרה יש לכרות פוליפ, דהיינו – ללא קשר לתוצאות הפתולוגיה, לבין העולה מהתיעוד הרפואי לפיו, יש להמתין לתוצאות הפתולוגיה ואז להחליט כיצד להתקדם.

ייתכן, כי יש בפער זה כדי להעיד על מידת החשיבות והדחיפות בה ראה ד"ר חלק בזמן אמת את הצורך בכריתת הפוליפ שנותר. מכל מקום, על פי טענת הנתבעת המומחה שלח את תוצאות הבדיקה הפתולוגית אל המנוחה ומשלב זה, ביצעה הנתבעת את חובתה.

לשיטת הנתבעת, יחסי מטפל מטופל אינם בגדר יחסים 'פטרנליסטיים' והמטופל הוא אשר אחראי לבריאותו ולקיים ההנחיות הרפואיות אשר ניתנו לו (סעיף 3 לסיכומי טענות הנתבעת). הנתבעת טוענת כי בכך שהמנוחה לא שבה לבדיקה היא "סיכלה את האפשרות להשלים את הטיפול" (סעיף 36(ד)).

הנתבעת טוענת, כי לא ניתן לבוא בטענות אל הצוות הרפואי רק כיוון "שלא סיפק שרותי "שמרטפות", ולא דאג "לגרור" אותה לבקורת" (סעיף 3 לסיכומי טענות הנתבעת).

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת ואף יש להצר על חלק מהביטויים אשר ננקטו ביחס למנוחה.

יש טעם בטענת הנתבעת, כי רופא מטפל אינו צריך ולא יכול להכריח מטופל לעבור פרוצדורה רפואית או אפילו להגיע לבקורת במרפאה והפסיקה אשר הציגה (ראו סעיפים 74, 75 לסיכומי טענותיה) תומכת בטענתה זו, אולם במה דברים אמורים? כאשר המטופל קיבל את מלוא המידע המצוי בידי הרופא ומודע לסיכונים הכרוכים באי הגעה לבדיקה. מטבע הדברים, ככל שמדובר בסיכונים חמורים יותר או מחלות מסכנות חיים, החובה אשר תוטל על הרופא לוודא כי המטופל מבין ומודע לסיכונים גבוהה יותר.

ודוק – אין המדובר בשאלה של 'הסכמה מדעת', כטענת התובע, שכן לא בוצעה כל פעולה רפואית כלפי המנוחה, אלא בשאלה אשר ניתן לכנותה 'בחירה מדעת'. בעוד התובע טוען, כי לא הובא בידי התובעת כל מידע, ובוודאי לא המידע המלא על מנת שתדע להגיע לבדיקה חוזרת, הרי הנתבעת טוענת כי הנתבעת היתה מודעת היטב לחובתה להגיע לבדיקה חוזרת לאחר קבלת הממצאים הפתולוגיים ובחרה באופן מודע לקחת את הסיכון על עצמה.

בענייננו – אפילו לשיטת הנתבעת, המידע אשר היה בידי המנוחה זה: "בדיקה חוזרת בהתאם לתשובות פתולוגיה". כמו כן, לאחר הקולונוסקופיה נשלח אל המנוחה מכתב בדואר ובו צויין כי הפוליפ אשר לא נכרת שפיר. כך גם בחקירתו החוזרת הודה ד"ר חלק, כי אמר למנוחה כי "נקבל תשובה ונחליט איך מתקדמים עם זה" ולאחר מכן, נשלח אל המנוחה מכתב ובו תוצאות בדיקת הפוליפ, לפיה נמצא שפיר. הא ותו לא.

גם אם נקבל את גרסת הנתבעת בפן העובדתי במלואה, על הסבריו של ד"ר חלק אשר אינם מופיעים בתיעוד הרפואי, הרי אין טענה מצידה לפיה הוסבר למנוחה כי יש בכל מקרה לכרות את הפוליפ אשר נותר. לכן, הנתבעת לא מילאה את חובתה באופן סביר ליידע את המנוחה על הסיכונים הכרוכים בהותרת הפוליפ השפיר בגופה. ודוק – ככל שהיה מוכח בפניי כי ד"ר חלק יידע את המנוחה בהכרח הקיים לכרות את הפוליפ, גם אם יימצא שפיר, וכי פוליפ שפיר עלול לעבור התמרה ולהפוך לממאיר, אזי – ניתן היה לשקול בשום שכל את טענת הנתבעת לפיה פעלה באופן סביר ואין לה חובה או יכולת להכריח מטופל לעבור פרוצדורה רפואית. אוסיף, כי גם במקרה כזה, ייתכן ויהיה מקום לחייב את הנתבעת לעשות ולו מאמץ מינימלי אל מול המטופל הנושא בקרבו 'פצצה מתקתקת', לוודא כי אכן מדובר בסירוב ולא 'קצר בתקשורת', לכך שאינו מזמין תור לכריתת הפוליפ – אך אין צורך לדון בכך.

הוכח בפניי כי המידע אשר היה בידי המנוחה לא נגע כלל להכרח לכרות את הפוליפ אשר נותר בגופה ולא כלל את הסיכון של התמרה בה פוליפ שפיר הופך לממאיר. לפיכך, לא ניתן לומר כי המנוחה 'בחרה' שלא להמשיך את המעקב ובוודאי שלא 'בחרה' להימנע מלעבור פרוצדורה רפואית כלשהי.

ניתן ללמוד על היקף המידע אשר מחוייב המטפל למסור למטופל בטרם הענקת טיפול רפואי כדי לקבל הסכמה מדעת, אף לענייננו. סעיף 13 (ב) (4) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה), קובע כי לצורך 'הסכמה מדעת' מחוייב המטפל למסור למטופל "סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים או של העדר טיפול רפואי". מכאן עולה, שכשם שלא היתה מתקיימת הסכמה מדעת במקרה בו היתה מבוצעת פרוצדורה רפואית מבלי להסביר את הסיכונים בהעדר טיפול רפואי, הרי אין במקרה זה 'בחירה מדעת' לתובעת להגיע או להמנע מהגעה לבקורת רפואית, שכן לא ניתן לה כל הסבר על ההכרח בכריתת הפוליפ, גם אם יימצא שפיר.

בנוסף, הסבריו של ד"ר חלק על כך שהתיעוד הרפואי לא שיקף את הסבריו למנוחה לא היו משכנעים בלשון המעטה ("לא היה מקום לרשום משהו"). ככל שישנה חשיבות להעברת מידע למטופל – וכך הוא הדבר בענייננו – יש למצוא את הדרך לבצע תיעוד. בפרט כאשר ד"ר חלק הודה בהגינותו כי אם הרופא לא יושב ולא הסביר "המטופל לא יכול לדעת".

תמוה בעיני כי הנתבעת, כגוף רפואי האמון על פעילות רפואית הנוגעת לעניינה של חלק ניכר מהאוכלוסיה מעלה טענות של "פטרנליזם", במקרה בו מטופלת לא הגיעה לבדיקה חוזרת, מבלי שהוסבר במלואו הצורך שמלכתחילה היה מסוייג ("כפוף לממצאי הבדיקה הפתולוגית") לשוב לבדיקה חוזרת וחמור מכך – לא הובא בפניה בשום שלב המידע הקריטי לפיו אי כריתת הפוליפ הנו בבחינת 'פצצה מתקתקת' בגופה.

אם בכך לא די - המנוחה ביקרה אצל רופא המשפחה ביום 29.5.16, כחודשיים לאחר הוצאת הפוליפ הראשון, והתלוננה על חולשה ועייפות. רופא המשפחה ידע, על פי התיעוד הרפואי, כי היא עברה קולונוסקופיה ונמצאת במעקב. המנוחה, אשר הגיעה ככל הנראה ללא כל קשר לקולונוסקופיה, לא הביאה עימה את המסמכים הנוגעים לקולונוסקופיה. הנתבעת מודה כי "שאלת הבדיקה ותוצאותיה עלו במפגש, וכי תוצאות הבדיקות לא עמדו בפני רופא המשפחה", אך טוענת באותה נשימה כי "בעשותה כן, חרצה את גורלה..." וכי "בנסיבות אלה, אין לתובעת להלין אלא על עצמה" (סעיף 36).

האמנם?

כלום חובתה של הנתבעת מסתיימת עם משלוח מכתב הדואר אל מטופל? זאת, כאשר קיים הכרח מציל חיים להסיר פוליפ אשר נותר בגופו ומבלי שקיבל כל מידע על הסכנה הכרוכה באי הסרת פוליפ שפיר? כלום חובתו של רופא המשפחה תלויה כל כולה במטופל אשר "יביא עימו מסמכים" הנוגעים לקולונוסקופיה, כאשר הגיע להתלונן בנושא רפואי אחר?

מטופל סביר בהחלט יכול לסבור כי תוצאות המעידות על כך שהפוליפ שפיר אינן מחייבות בדיקה נוספת ובכל מקרה, מלוא המידע על הסיכונים נותר למרבה הצער אצל הנתבעת – גם אם לא אצל רופא המשפחה – לכן, אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה הנתבעת לכאורה בחרה שלא להגיע לביקור חוזר. בחירה, בדומה להסכמה, מהווה 'בחירה מדעת' – המאפשרת קבלת טענת הנתבעת לכך שהמטופלת נמנעה מהגעה לטיפול מבחירה - רק כאשר מלוא הסיכויים והסיכונים הוצגו בפניה.

עוד טענה הנתבעת כי המנוחה "בחרה בקפידה" מה לשתף, כאשר מהתיעוד הרפואי לא עלה כל קיימת לה הסטוריה רפואית של סרטן. אף טענה זו, טוב היה אלמלא נטענה כלל.

ראשית, מומחה בית המשפט התייחס לכך (עמ' 9) באומרו:

שנית, ד"ר חלק נשאל לגבי התיעוד הרפואי החסר והשיב לכך כי:

ד"ר חלק מודה כי "לא תמיד" מציין רקע משפחתי. משנשאל על ידי בית המשפט איך הפרקטיקה המקובלת אצלו השיב "לפעמים כן לפעמים לא" – האם ניתן להסתמך על תיעוד רפואי בנסיבות כאלה? התשובה שלילית. חובתו של המטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית כוללת גם את עברו הרפואי של המטופל, בין אם המטופל דיווח על עבר רפואי ובין אם שלל קיומו (ראו סעיף 17(א) לחוק זכויות החולה). המקרה שבפנינו מבהיר מדוע יש להקפיד על התיעוד הרפואי ולא להסתמך על "זכרונו" של המטפל או הפרקטיקה לפיה הוא נוהג (ע"א 6948/02פנטה אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, נבו 12.1.04).  

הנסיון של הנתבעת להסביר את החסר בתיעוד הרפואי דרך ייחוס למנוחה 'אדאולוגיה' של אי שיתוף מכוון, אינה נתמכת בראיות שבפניי.

מכל האמור עולה, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא יידעה את המנוחה על ההכרח שבכריתת הפוליפ, אלא לכל היותר הודיעה לה על הצורך בביקור חוזר בכפוף לתוצאות פתולוגיות אשר בהן התגלה בהמשך כי מדובר בפוליפ 'שפיר' ועל כן, דין התביעה להתקבל.

הנזק:

להלן נתוני היסוד:

מועד לידת המנוחה: X.X.1942.

מועד פטירה: 2.2.23.

ראשי הנזק:

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים:

הפיצוי בגין נזק לא ממוני לעיזבון מנוח שנפטר עקב רשלנות רפואית, הכולל כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, יקבע על דרך האומדנה ויושפע מגיל המנוחה ונסיבות המקרה (ראוע"א 9788/07עזבון המנוחה הדיל מרמש נ' ד"ר אילנה שלזינגר, נבו 30.5.10;ע"א 8488/08עזבון המנוחה רננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל, נבו 5.6.12).

בענייננו בעת הניתוח הראשון להסרת הפוליפ היתה המנוחה בת 73, כארבע וחצי שנים חלפו עד גילוי המחלה. בשנים אלו סבלה המנוחה מעייפות ומאנמיה, ונדרשה לטיפולים ומעקבים רפואיים. עם גילוי המחלה ואשפוזה בהדסה עברה המנוחה ניתוחים, טיפולים רבים ואשפוז ממושך של 4 חודשים.

המנוחה נפטרה בהיותה בת 81, קיצור תוחלת החיים בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הינה לפחות עוד 4 שנים. בשים לב לכך מצאתי לנכון לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך 200,000 ₪. (ת"א (מחוזי ירושלים) 3169/01 עזבון המנוח שמואל בורנשטיין ז"ל נ' המרכז הרפואי ע"ש רבין (פורסם בנבו ביום 15.6.20025); ת"א (מחוזי חי') 16164-04-19 עיזבון המנוח פלוני נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ פורסם בנבו ביום 03.04.2023).

הפסדי שכר: המנוחה עבדה כמעט עד מותה הן במכון אדלר כמנחה והן במסגרת פרטית.

על פי דו"ח שומת מס לשנת 2020 הכנסותיה של המנוחה עמדו על 84,144 ₪, ומשוערך להיום בסך 99,534 ₪. בשנה זו עבדה המנוחה 9 חודשים עד מחלתה. ממועד גילוי המחלה ועד פטירתה עברו כ 30 חודשים בניכוי 30% בהתאם להלכת פינץ (ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ פורסם בנבו ביום 11.4.20026) ובניכוי הכנסת שכר בתקופה שכן הצליחה לעבוד יש לפסוק פיצוי בסך 74,779 ₪.

הפסד קצבת זיקנה : המנוחה היתה זכאית לקצבת זקנה בסך 1,941 ₪ בניכוי 30%, סך של: 20,963 ₪.

יש להניח, כי אלמלא המחלה המנוחה היתה עובדת למשך עוד כשנתיים אם כי לא בהכרח באותו היקף לכן יש לפסוק פיצוי בסך 40,000 ₪.

לאור האמור לעיל סך הפסד ההכנסה של המנוחה עקב פטירתה, בהתאם להלכת פינץ לגבי מנוח שנעדר תלויים הוא : 135,742 ₪.

עזרת צד ג': המנוחה עברה להתגורר בדיור מוגן באוגוסט 2020 עד מותה, שם אף קיבלה עזרה וסיעוד מלאים. ביולי 2021 המנוחה שכרה חדר נוסף זאת, לטענת העזבון לצורך החזקת מטפלת. לטענת התובע, בשל הדרדרות במצבה ואישפוזה, שימש החדר את התובע ובני משפחתה שסעדו אותה בתקופת מחלתה. בגין הוצאה זו עותר התובע לפיצוי בסך 192,000 ₪. טענה זו לא הוכחה בפניי. הן התובע והן מנהלת הדיור המוגן אישרו בחקירתם כי בפועל לא שוכנה מטפלת בדירה וכי כלל לא הועסקה מטפלת בשכר. התובע בחקירתו אישר כי בפועל לא שוכנה מטפלת בדירה :

" ש. אני מבינה מתוך התצהיר שהיתה החלטה לשכור עוד יחידת

 דיור  שמצבה הוחמר כדי שתהיה עזרה או שאתה תהיה שם.

ת. תכננו להביא מטפלת, חשבנו שיהיה נכון לתפוס אותה. לכן

היא נשכרה.

 ש.  בסופו של דבר לא היתה שם מטפלת?

 ת.  לא. התחלנו את הטיפול אבל המחלה היתה מהירה יותר".

(פרוטוקול הדיון מיום 20.11.25 ע"מ 10 מול שורות 9-13).

גם מנהלת הדיור המוגן הגב' ורדית עת נשאלה על הצורך של המנוחה בהשכרת החדר הנוסף השיבה כך:

" ש. מה היה הצורך שלה?

ת. לטפל את הטיפולים שלה באופן פרטי, במה שדומה

לקליניקה.

ש. היו בני משפחה שגרו שם?

ת. לא.

 ש. ומטפלת כל שהיא לסעוד אותה?

 ת. לא.

ש. יהיה נכון לומר שעד סוף הימצאותה בבית ההורים היא לא

היתה עם מטפלת סיעודית?

ת. כן".

(פרוטוקול הדיון מיום 20.11.25 ע"מ 23 מול שורות 16-23).

בהתאם לכך אפסוק בראש נזק זה סכום גלובאלי בגין סיוע בני משפחה וקרובים בלבד בסך של 10,000 ₪ בלבד.

הוצאות רפואיות: בהעדר קבלות אפסוק פיצוי גלובאלי בסך 10,000 ₪.

הוצאות קבורה ומצבה: בהעדר קבלות אפסוק על דרך האומדנה פיצוי בסך 15,000 ₪. (ראו לדוגמא ת"א (מחוזי מרכז) 9769-09-17 עזבון המנוח ע. א. ז"ל נ' לביא אומגה בע"מ, נבו 24.12.2024).

ניכויים: המנוחה הגישה תביעה לאגף הסיעוד וקיבלה סך של 19,053 ₪ אותו יש לגרוע מסך הפיצוי.

מכל האמור לעיל סך הפיצוי הינו 370,742 ₪.

לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע סך של 370,742 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ₪ בתוספת מע"מ כדין, והחזר הוצאות חוות דעת ואגרה על פי קבלות.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, או מיום המצאת הקבלות בהתאמה, אחרת יישאו הפרשי הצמדה ורבית מיום הפרסום ועד התשלום בפועל.

יתרה האגרה תחול על הנתבעת כדין.