פלוני נ' מדינת ישראל

הבקשה שבכותרת הועברה לטיפולי בעת האחרונה.

1. במסגרת הבקשה מתבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר (אב"ד), א' נחליאלי חיאט ו-ש' יניב), מיום 22.5.2017 בע"פ 32858-10-16, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' נאור), מיום 3.7.2016 בת"פ 16777-04-10.

רקע והליכים קודמים

2. ביום 24.3.2010 הגישה המשיבה לבית משפט השלום כתב אישום נגד המבקש. על פי עובדות כתב האישום, החל משנת 1987 השכיר המבקש מבנה ברמת גן (להלן: המושכר) לחברת בורגר ראנץ' מרכז 1983 בע"מ (להלן: החברה), באמצעות חברת ב.ר מסעדות (איילון) בע"מ ומנהלה (להלן: המתלונן). בין המבקש, לבין החברה והמתלונן נחתמו הסכמי שכירות שחודשו ועודכנו מעת לעת בהסכמת הצדדים. ביום 22.3.2004 חתמו הצדדים על נספח להסכם השכירות מתאריך 21.3.2001, אשר שינה את תנאי השכירות, לרבות הפחתת גובה דמי השכירות החודשיים (להלן: הנספח).

3. בשנת 2006 הגיש המבקש תביעה נגד החברה לתשלום דמי שכירות נוספים בסך של כ-800,000 ש"ח, בטענה שהנספח אינו תקף. על פי הנטען בכתב האישום, במועד לא ידוע, סמוך להגשת התביעה האמורה, זייף המבקש, בעצמו או באמצעות אחר מטעמו, את הנספח בכך שמחק את הכותרת, ורשם במקומה: "הסכם טיוטה בגין לחוזה החדש עם החברה" – כך במקור (להלן: הנספח המזויף). עוד נטען כי המבקש רשם מכתב כוזב הנחזה להיראות מתאריך 3.4.2004 והמעיד לכאורה על חזרתו של המבקש מהמוסכם בנספח. בהמשך, המבקש זייף, בעצמו או באמצעות אחר מטעמו, את המכתב האמור בכך שהעתיק עליו חותמת של החברה וחתם חתימה הנחזית להראות כחתימה מטעם החברה (להלן: המכתב המזויף). עוד נטען בכתב האישום כי ביום 8.2007 או בסמוך לכך, במסגרת תביעתו, מסר המבקש תצהיר עדות ראשית בפני עורך דינו ובו טען במרמה כי המכתב המזויף נשלח לחברה עובר להגשת התביעה. כנספחים לתצהירו צירף המבקש העתקים של הנספח המזויף והמכתב המזויף. נטען כי המבקש ביצע את מעשיו האמורים בכוונה ליצור ראיות לתמיכה בתביעתו, להטעות רשות שיפוטית ולגרום לה לפסוק לטובתו ובכך לקבל במרמה את סכום התביעה.

4. המבקש הואשם אפוא בזיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק; בידוי ראיות, עבירה לפי סעיף 238 לחוק; שבועת שקר, עבירה לפי סעיף 239 לחוק; ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק יחד עם סעיף 25 לחוק.

5. במסגרת ההליך שהתקיים לפני בית משפט השלום, טען המבקש כי בשל מצבו הנפשי במועד ביצוע העבירה, עומד לזכותו סייג אי-השפיות מכוח סעיף 34ח לחוק וכי הוא אינו כשיר לעמוד לדין כיום. ביום 20.6.2013 קבע בית משפט השלום, לאחר שנבדק המבקש על ידי מספר מומחים ולאחר שמיעת עדויותיהם, כי המבקש כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו. בית המשפט קבע לעניין זה כך:

"לאחר בחינת חוות הדעת וניתוחן ... אני קובעת כי עדיפות עליי חוות הדעת הפסיכיאטריות שנערכו לפני חוות דעתו של ד"ר סטיר ואחריה, על ידי ארבעה רופאים שונים מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שבגדרן, לא אובחנו סימנים פסיכוטיים ולא אובחנה מחלת נפש, אצל הנאשם ... התוצאה היא שההגנה לא עמדה בנטל להניח תשתית ראייתית להוכחת ספק סביר בדבר קיומו של הסייג לאחריות פלילית מכוח טענת 'אי שפיות'..." (פסקה 22 להחלטה; הדגשה שלי – ד.מ.).

6. ביום 3.7.2016, לאחר שמיעת ראיות הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט "הנסיבות המחמירות" מהן זוכה. במסגרת הכרעת הדין צוין כי קיים פער משמעותי בין התנהגותו הפרועה של המבקש עובר להחלטה בשאלת מצבו הנפשי וכשירותו לעמוד לדין, לבין התנהגותו הרגועה לאחר מתן ההחלטה, וכשהבין שהתנהגותו האמורה לא סייעה בידו. בית המשפט סבר שיש בכך כדי לערער את אמינותו.