פלוני נ' מדינת ישראל

           לפנַי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגנית הנשיא השופטת ג' כנפי-שטייניץ) מיום 20.12.2017 בעמ"ת 18017-12-17, בגדרה נדחה הערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' גבאי ריכטר) מיום 20.11.2017 במ"ת 55428-10-17 במסגרתה הוחלט לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הרקע לבקשה

1. ביום 29.10.2017 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)) ותקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק). על פי האישום הראשון, ביום 25.10.2017 ביקש המבקש לשהות בצל אשתו, שהייתה נכון למועד האמור בחודש השישי להריונה (להלן: המתלוננת). היא סירבה לבקשתו, פנתה לסלון ביתם, נעלה את דלת הסלון והתיישבה בו. המבקש הלם בחוזקה על הדלת תוך שהוא מקלל את המתלוננת ומורה לה לאפשר לו להיכנס על מנת שישוחחו. משעה שפתחה המתלוננת את דלת הסלון, החל המבקש להכות אותה בצווארה והטיח את ראשה במיטה. לאחר מכן הוא דרך על גבה ועל ראשה, הצליף בה באמצעות חגורה וסילק אותה מהבית. משהגיעה המתלוננת לבית הוריה איבדה את הכרתה ופונתה לבית החולים. על פי האישום השני, ביום 21.10.2017 פרץ בין בני הזוג ויכוח על רקע כספי, שבו צעק המבקש על המתלוננת כי היא בזבזה את כספו. לאחר מכן הוא השליך עליה מאפרה שפגעה ברגלה השמאלית, בעט בה עד שנפלה על הרצפה והכה אותה ברגליה ובגבה.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד המבקש, הוגשה גם בקשה לעצרו עד לתום ההליכים נגדו. המשיבה טענה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ביניהן הודעות המתלוננת ואמהּ, מסמכים רפואיים, תמונות ושקריו של המבקש בחקירתו במשטרה. נטען כי בנסיבות העניין קמה עילת מעצר סטטוטורית בגין עבירת אלימות בבן משפחה. כן הוטעם כי חומרת מעשי האלימות כלפי אשתו, לא כל שכן בעודה בהריון, מלמדת על מידת המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. בשל כך ולאור הצורך בהגנה על המתלוננת, אין מקום לשחררו לחלופה. מנגד, טען המבקש לקיומו של כרסום בתשתית הראייתית הלכאורית, אשר מצדיק את שחרורו לחלופת מעצר המרוחקת מן המתלוננת.

3. בהחלטת בית משפט השלום מיום 31.10.2017 נדחו טענות המבקש. נקבע כי קיימות די ראיות המבססות באופן לכאורי את אשמתו וכי קיימת עילת מעצר מפאת מסוכנותו. עם זאת, בית המשפט הורה על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו של המבקש, על מנת לבחון את אפשרות שחרורו לחלופה. בתסקיר מיום 16.11.2017 צוין כי המבקש מתקשה להכיר וליטול אחריות על התנהגותו האלימה וכי קיים סיכון להישנותהּ. שירות המבחן לא התרשם כי יש בחלופה שהוצעה – מעצר בית בבית אחותו ובפיקוחן של אמו ושל שתי אחיותיו – כדי לאיין את מסוכנותו כלפי המתלוננת. המפקחות עסוקות למכביר בטיפול ובדאגה בבני משפחתן (באביו של המבקש ובאחייניו הרכים בשנים) והן אף מעורבות במידה מסוימת בסכסוך שבין המבקש לבין המתלוננת. על כן קיים ספק באשר לזמינותן לפקח על המבקש וליכולתן להציב לו גבולות. משכך, שירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה לשחרורו לחלופה כאמור (יוער, כי חרף ניסיונות חוזרים ונשנים מצד שירות המבחן, לא עלה בידו ליצור קשר עם המתלוננת). בהחלטתו מיום 20.11.2017 הורה בית משפט השלום על מעצר המבקש עד תום ההליכים. זאת לנוכח חומרת העבירות, עברו הפלילי המכביד של המבקש והאמור בתסקיר באשר למסוכנות הנשקפת ממנו ולקשיים בחלופה שהוצעה. כן צוין כי ככל שיציע המבקש חלופה מתאימה, יהיה מקום לשקול זאת בבוא העת.

4. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. הוא שב על טענותיו לעניין חולשת הראיות נגדו. בהקשר זה הצביע על מספר קשיים ראייתיים: עדויות דודתה של המתלוננת (שהיא גם בת דודו של המבקש) וילדיהם של בני הזוג, לפיהן המתלוננת היא זו שהכתה את המבקש; סתירות בגרסאותיה של המתלוננת באשר לצבע החגורה שבאמצעותה נטען כי הוכתה – כאשר בהודעה אחת ציינה שצבעה חום ובהודעה אחרת אמרה שצבעה שחור; העובדה כי המתלוננת הגישה בעבר תלונה דומה נגדו אך חזרה בה ממנה, בטענה ששיקרה ושהגישה את התלונה רק משום שאמהּ שכנעה אותה לעשות כן. בנוסף, נטען כי שירות המבחן העריך כי קיימת מסוכנות אך לא העריך את עוצמתה, ולכן יש לפרש זאת לקולא לטובת המבקש.

5. בהחלטתו מיום 20.12.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הערר. נקבע כי קיימת תשתית ראייתית במידה הנדרשת בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים. גרסתה של המתלוננת קיבלה מספר חיזוקים חיצוניים למהימנותה: דו"ח פעולה של שוטרי הסיור שהוזעקו לזירה; תמונות של החבלה שנגרמה לה בכתפה השמאלי; מסמכים רפואיים מבית החולים; התנהגותו של המבקש בליל האירוע מושא האישום הראשון, שבו יצא מביתו לאחר קרות האירוע ובתחילה מיאן לשוב אליו חרף דרישת השוטרים, עד שלבסוף שעה לבקשתם; עדות אֵם המתלוננת. צוין כי אכן, עדויות דודתה של המתלוננת (שהיא כאמור גם בת דודו של המבקש) וילדי בני הזוג אינן תומכות בגרסת המתלוננת. אך נקבע כי אין בכך כדי להחליש מעוצמת הראיות לכאורה. זאת, מאחר שהמשפחות המורחבות של בני הזוג מעורבות בסכסוך ביניהם וקיים ספק באשר למניעיה של בת הדודה. באשר לעדות הילדים נקבע כי לא ניתן ללמוד מהם על ממצאים ברורים, בוודאי כאשר ניכר שהצעירה ביניהם תודרכה על ידי המבקש בטרם חקירתה. אשר לסתירה הנטענת בגרסתה של המתלוננת בנוגע לצבע המדויק של החגורה, נקבע כי מדובר בסתירה זניחה, אם בכלל, נוכח הדמיון שבין הצבעים. בית המשפט גם עיין בחומר החקירה שהתייחס לתלונה הקודמת שהוגשה על ידי המתלוננת נגד המבקש. מעדותה של אֵם המתלוננת בהליך הנוכחי עלה, כי לא מן הנמנע שהמתלוננת משכה את תלונתה הקודמת בעקבות לחץ שהופעל עליה מצד בני המשפחה. כך או אחרת, לנוכח התשתית הראייתית המוצקה באשר למתואר באישום הראשון, אין די בכך כדי לכרסם בפוטנציאל ההרשעה של המבקש. בית המשפט אף קבע כי מידת המסוכנות הנשקפת מהמבקש כלפי המתלוננת היא גבוהה, מפני שמדובר בשני אירועי אלימות קשים, בשימוש בחגורה ובהכאת המתלוננת ההרה עד לאובדן הכרה. באמתחתו של המבקש עבר פלילי מכביד הכולל עבירות אלימות, רכוש וסמים. לפיכך, לא זו בלבד שהמפקחות המוצעות עסוקות בטיפול באחרים, קיים ספק רב אם יש ביכולתן להוות עבורו דמויות סמכותיות דיין המציבות לו גבולות שיאיינו את המסוכנות כלפי המתלוננת. על כן נדחה הערר.

           מכאן בקשת רשות הערר שלפנַי.

בקשת רשות הערר

6. המבקש טוען כי נפלו בהחלטות הערכאות קמא "טעויות הנוגעות לשורשו של ענין ומחייבות מתן רשות ערעור". הוא שב על טיעוניו על אודות חולשתן של הראיות לכאורה. בפרט מדגיש המבקש את התלונה הקודמת שהמתלוננת הגישה נגדו ואשר חזרה בה ממנה. לשיטתו, לא ניתן לבסס את התשתית הראייתית במקרה דנן על הודעותיה של המתלוננת שהתבררה בעבר כבלתי מהימנה. כן נטען בהקשר זה, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שיישב את שקריה של המתלוננת בתלונה הקודמת באמצעות גרסת אמהּ בהליך הנוכחי. המבקש אף משיג על תוכן תסקיר המעצר בעניינו. קביעת שירות המבחן לפיה המפקחות המוצעות אינן זמינות לפקח עליו מפאת עיסוקן בטיפול בקרוביהן, משמעותה שלילת יכולתה של כל אֵם מרובת ילדים להוות מפקחת. כמו כן, בתסקיר לא הוערכה רמת מסוכנותו של המבקש. גם ניתן משקל יתר לעברו הפלילי של המבקש, הואיל ומדובר בעבירות שבוצעו לפני שנים רבות. לבסוף מציין המבקש כי הוא מודע לאמות המידה המצמצמות לקבלת בקשת רשות ערר ב"גלגול שלישי". עם זאת, לשיטתו מדובר הלכה למעשה ב"גלגול שני". זאת, מפני שטענתו בדבר תלונתה הקודמת של המתלוננת והשפעתה על מהימנות המתלוננת בהליך דנן, נדונה לראשונה בבית המשפט המחוזי. ומכל מקום, הוא סבור כי המקרה מעלה שלוש שאלות בעלות חשיבות עקרונית שחורגות מעניינם של הצדדים להליך: השפעת תלונה קודמת שקרית של המתלוננת על עוצמת הראיות לכאורה בהליך הנוכחי; יכולתו של שירות המבחן לפסול מפקחות רק משום שהן מטפלות בילדיהן; יכולתו של שירות המבחן להעלות השערות בתסקירו לעניין הסיבה בעטיה לא עלה בידו ליצור קשר עם המתלוננת. על כן סבור המבקש כי יש לקבל את בקשת רשות הערר בעניינו.