פלוני נ' מדינת ישראל

השופט ד' מינץ:

           לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ג' שלו) בת"פ 34621-12-14, מיום 21.6.2016, במסגרתו הושת על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 10 שנים, מאסר על תנאי ופיצוי כספי בסך של 40,000 ₪.

           הערעור נסוב תחילה גם על הכרעת דינו המרשיעה והמנומקת של בית המשפט המחוזי, אולם לאחר ששמע בא-כוח המערער את הערותינו והתייעץ עם המערער, חזר בו זה מהערעור על הכרעת הדין ומיקד את טענותיו בגזר הדין.

רקע

1. על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 2.12.2014, נסע המערער, שהינו נהג מונית, בתוך העיר אשדוד. בשלב מסוים הבחין בקטינה ילידת 2007 (להלן: הקטינה), בעודה ממתינה להסעה, סמוך לבית ספרה. המערער שכנע את הקטינה להיכנס למונית, בכוונה לחטוף אותה ולבצע בה עבירות מין. הוא החל בנסיעה לכיוון היציאה מהעיר אשדוד ונסע עד לשביל הכניסה ליער צרעה, שם עצר את המונית. לאחר עצירת המונית, ביצע המערער מעשה מגונה בקטינה – הוא נישק אותה על פיה ונגע באיבר מינה. בהמשך, יצאה הקטינה מן המונית, והמערער נסע מן המקום כשהוא משאיר אותה בתוך היער. הקטינה החלה לרוץ לכיוון הכביש הראשי שליד היער, כשהיא מבוהלת ובוכה, שם נחלצה לעזרתה עוברת אורח, אספה אותה ברכבה, התקשרה לסבתה והזעיקה את המשטרה.

2. ביום 21.3.2016 הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בעבירת מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית, עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק וכן בעבירת חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, עבירה לפי סעיף 374א בצירוף סעיף 377א(א)(7) לחוק. ביום 21.6.2016 נגזר דינו כמפורט לעיל.

3. בגזר דינו ציין בית המשפט המחוזי כי הגם שלא התקבל תסקיר נפגע עבירה על אודות הקטינה, אמה וסבתה העידו על כך שמאז האירוע הקטינה סובלת מקשיי שינה, מחרדות וביעותי לילה, וחוששת ללכת לישון לבד או להישאר לבדה, שמא מישהו יפרוץ לחדרה ויחטוף אותה, וזאת בשונה מהתנהגותה השמחה והפעילה לפני האירוע. לאור מידת הפגיעה של מעשי המערער בערכים המוגנים ולאור רמת הענישה העולה מהפסיקה, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם העונש ההולם לעבירות שביצע המערער נע בין 7 ל-12 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית הכוללת גם פיצוי ממשי לקטינה. בעת גזירת דינו של המערער בתוך מתחם העונש ההולם, הובאו בחשבון לקולא עברו הנקי ודברי אמו, שיש בהם כדי לשקף את פגיעתו של העונש בבני משפחתו, ובמידה מסוימת (שכן הדברים לא הוכחו דיים) גם הטענות בדבר קשייו במסגרת שב"ס בשל מצבו הרפואי ובשל התנכלותם של אסירים אחרים אליו. עוד צוין כי גם אם אין לזקוף לחובת המערער את כפירתו בעובדות, הרי שגם לא ניתן לזקוף לזכותו את הנסיבות הנגזרות ממתן הודאה ללא שמיעת ראיות, היינו – נטילת אחריות, שיתוף פעולה עם רשויות החוק, חסכון בזמן שיפוטי או בצורך בהעדת נפגעת העבירה וכיוצ"ב. זאת ועוד, נקבע כי התנהלותו של המערער במהלך המשפט ובמהלך הטיעונים לעונש העידה על היותו מרוכז בעצמו ובמחירים שהוא משלם, כמו גם על נטייתו לראות עצמו כקרבן, על התעלמותו מסבלו של האחר ועל העדר אמפתיה לקטינה. נקבע כי כל אלו מצביעים על קיומו של סיכון רב להישנות עבירות. עוד צוין כי לא נעשה כל ניסיון לשלב את המערער בהליך טיפולי וכי יש להביא בחשבון גם את הצורך בהרתעת היחיד ובהרתעת הרבים, מפני ביצוע עבירות דומות. על כן נגזר דינו לעונש המצוי בסמוך מעל אמצע המתחם כאמור.

נימוקי הערעור ותשובת המשיבה

4. בפתח גזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי המערער הורשע בכך שמישש בידו את איבר מינה של הקטינה, "מעל או מתחת לתחתוניה", ועל כן בבואו לגזור את דינו של המערער, בית המשפט נדרש להניח את ההנחה המקלה עמו מבחינה עובדתית, שמישש את הקטינה מעל לתחתוניה, ולתת לכך ביטוי במסגרת כלל השיקולים בגזירת העונש. אלא שלטענת המערער לא כך נהג בית המשפט, אשר נמנע מלקבוע כי את דינו של המערער הוא גוזר בהתאם להנחה העובדתית המקלה, ואף ציין מפורשות כי איננו סבור שהמעשים המיניים שביצע המערער מצויים ברף התחתון.