פלוני נ' מדינת ישראל

השופט י' עמית:

רקע והשתלשלות הדברים

1. ביום חמישי ה-10.10.2013 נעלמה ס', ילידת 1994, חיילת בשירות סדיר, ממשרדה בבסיס הצבאי בו שירתה. לאחר חיפושים ברחבי הבסיס, מצאו את ס' כשהיא בוכה בתא השירותים ומסרבת לצאת. על מצבה של ס' העידו מספר עדות ראייה (הערה: מכאן ואילך כל השמות הנזכרים בדויים ונועדו לנוחות הקריאה) – אירית, המפקדת הישירה שלה; שירה, קצינת הת"ש שמצאה אותה כשהיא יושבת על האסלה, רועדת, עם הטלפון בין הרגליים; סוזן, קצינת השלישות, שסיפרה כי ס' היתה בהתקף של רעידות וחרדה, ולשאלתה השיבה לה "קיבלתי הודעה, אני יודעת שהיום זה יקרה"; ודליה, קצינה נוספת, אשר סיפרה כי ס' רעדה, היתה מכונסת בתוך עצמה ולא תקשרה. הכל ניסו להרגיע את ס' ולדובב אותה אך היא לא הסכימה להוציא מילה.

           היתה זו דליה שהצליחה לבסוף להבין מס' כי נפגעה בעבר על ידי אביה. דליה נסעה לתחנת המשטרה ודיווחה על שנודע לה. שתי חוקרות הגיעו לבסיס הצבאי כדי לגבות הודעה מס', אך זו סירבה לשוחח עימן, היא ישבה ובכתה ולא תקשרה עם החוקרות על אף הפצרותיהן.

           האירועים המתוארים לעיל פרצו סכר שבסופו של יום הביא להגשת כתב אישום המייחס למערער והמשיב שכנגד שבפנינו (להלן ולשם הנוחות: המערער) שלושה אישומים: האישום הראשון כולל עבירת אינוס וכ-15 עבירות של מעשים מגונים שנעשו על ידי המערער בבתו (להלן: ס' או המתלוננת) כשהייתה בין הגילאים 4 עד 12; האישום השני כולל שלוש עבירות אונס בתקופה של כשנה לפני הגשת כתב האישום; והאישום השלישי מייחס למערער מעשי התעללות בילדי המשפחה בתקופה של כעשר שנים לפני הגשת כתב האישום.

           המערער הורשע בכל אלה (למעט עבירת האינוס באישום הראשון), ועונשו נגזר ל-13 שנות מאסר, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. ערעור המערער שבפנינו נסב על הכרעת הדין וגזר הדין, וערעור המדינה נסב על קולת העונש.

2. נחזור בזמן לאירוע בבסיס. לאחר שלא עלה בידי חוקרות המשטרה לחלץ מס' את סיפורה, נקטה המשטרה יוזמה ושלחה חוקרת בשם עדי לביתה של ס'. השוטרת עדי, שעל גופה היה מכשיר הקלטה סמוי, הוציאה את ס' מביתה באמתלת שווא כי היא מבקשת לשוחח עימה בעניין הקשור לצבא (עדי עמדה בקשר עם סוזן, הקצינה מהבסיס, שהתכתבה עם ס' שעה שהייתה בבית, ודווחה לעדי מתי אפשר לעלות אל ס'  הביתה – עמ' 493 לפרוטוקול).

           השתיים ישבו על ספסל בגן ציבורי, ובתחילת הדרך הבהירה ס' כי אין בכוונתה לשתף פעולה עם המשטרה והכחישה כי נפגעה מינית. לדבריה "זה לא קשור לאף אחד אז אין סיבה שתתערבו בזה" (ת/11 עמ' 6, 9). עדי המשיכה להפציר בס', ולבסוף עלה בידיה לשכנע אותה להתלוות איתה לתחנת המשטרה, שם פתחה ס' את סגור ליבה וסיפרה על הנעשה בתא המשפחתי. תחילה סיפרה על כך שהמערער היה מתנהג באופן אלים כלפיה וכלפי שלושת אחיה, אשר כל אחד מהם סובל מבעיות שונות: האחד מאובחן כסובל מפיגור שכלי ושוהה בפנימיה, ואח ואחות אחרים  סובלים מבעיות מסויימות בתחום הנוירו-פסיכולוגי אך לומדים במערכת החינוך הרגילה.

           בהמשך סיפרה ס' כי אביה ביצע בה מעשה אינוס כשהיתה בגיל 4 ומעשים מגונים כשהייתה בגיל 8-7 ובהיותה בגיל 13-12. כשהיתה בגיל 18-16 היה לה חבר בשם רונן, לו סיפרה על מעשיו של אביה, ואותו חבר אמר לה שהיא צריכה להתלונן במשטרה. החבר אימץ את ידיה וחיזק את רוחה כך שבכל אותה תקופה בה היו חברים, המערער לא נגע בה.

           לאחר שסיימה לספר על גיל 18-16, התקשתה ס' לתאר את ההמשך, וכלשונה "פה אני כבר מעל גיל 18, הבחירות וההחלטה היא שלי אני לא רוצה להתמקד בזה" (שורות 216-214 להודעה). השוטרת עדי המשיכה לדבר על ליבה ולהסביר לה כי גם אם אירעו דברים אחרי גיל 18 זו אינה אשמתה. בשלב זה סיפרה ס' כי הגיעה ל"הסכם" עם אביה-המערער, שאם לא יפגע באחיה הוא רשאי לעשות בה מה שהוא רוצה. ניכר מהדברים כי ס' מלקה את עצמה ומאשימה את עצמה ולדבריה "להפוך את זה לחוזה בינינו זה היה רעיון שלי. אני אמרתי לו שבתמורה לזה שלא יפגע בל' ובמ' שיעשה בי מה שהוא רוצה". בהמשך תיארה כי בעקבות אותו "הסכם" שכבה עם אביה 4 פעמים. בפעם האחרונה אביה גמר בתוכה והיא חששה כי נכנסה להריון ושיתפה בחששותיה את אירית המפקדת הישירה שלה, ששלחה אותה לבדיקת הריון שיצאה שלילית. בעקבות אותה אפיזודה דרשה מאביה שיפסיק, ולדבריה "אחרי שהוא שמע שאני כמעט נכנסתי להריון הוא היה בהלם ולא ביקש". אלא שבאותו יום חמישי בו נתגלתה ס' כשהיא בוכה ורועדת בשירותים בבסיס, היא קיבלה מסרון מאביה שבו היה כתוב "תתכונני זה עומד לקרות שוב" או "הלילה זה יקרה" (על משלוח המסרון בנוסח זה או בנוסח דומה אין חולק וגם המערער אישר את הדברים, אך נתן פרשנות אחרת למסרון, כפי שיוסבר בהמשך). משהבינה ס' כי אביה מעוניין להמשיך לקיים עמה יחסים, התמוטטה והסתגרה בשירותים כפי שתואר בפתח הדברים.