פלוני נ' מדינת ישראל

1. המבקש הורשע בעבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירות רבות), ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירות רבות), התחזות כאדם אחר (עבירות רבות), שתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושתי עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי. בסופו של יום, לאחר שערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש שהוטל עליו התקבל, נגזרו עליו 28 חודשי מאסר בפועל (לצד עונשים נוספים), שנוספו לעונש מאסר של 36 חודשים שאותו החל המבקש לשאת ביום 24.11.2013, כך שסך תקופת המאסר הנוכחית שלו, השלישית במספר, עומדת על 5 שנים ו-4 חודשים. את המאסרים הקודמים נשא המבקש, האחד, מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים, שהוטל על המבקש בשנת 2002, בין היתר, בגין עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וממנו שוחרר המבקש שחרור מוקדם; והשני, מאסר בפועל בן 9 חודשים, בשנת 2011, בין היתר בגין עבירות נגד מי שהייתה בת זוגו באותה העת – איומים, תקיפה סתם, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

2. המבקש פנה לוועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר צלמון (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה) בבקשה לשחרור מוקדם ממאסר. ביום 30.3.2017 נדחתה בקשתו (להלן: ההחלטה בעניין השחרור המוקדם). בהחלטתה, עמדה הוועדה – בין היתר – על כך שלמבקש עבר פלילי הכולל שלוש תקופות מאסר בפועל; על כך שהמבקש עבר טיפול בתחום עבירות המרמה, אך דו"ח מפורט יותר בעניין תוצאות הטיפול לא הוגש לוועדה וזאת למרות הרשעתו בעבירות מרמה קשות; ועל כך שהמבקש הגיע להסדר תשלום לגבי הקנס שהוטל עליו, והוא עומד בתנאיו. עוד צוין, כי המבקש טרם השלים טיפול בתחום האלימות במשפחה; וכי ועדת אלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב) לא ממליצה על שחרורו המוקדם – המלצה המבוססת גם על מידע חסוי שהציגה ועדה זו לוועדת השחרורים. נוכח כל האמור ולאחר עיון בתכנית פרטית שהציג המבקש לשיקומו מחוץ לכותלי בית הסוהר, הגיעה ועדת השחרורים למסקנה כי לא ניתן לקבוע שמסוכנותו של המבקש פחתה במידה מספקת. בצד האמור, בחתימת החלטתה המליצה הוועדה למבקש כי ישלים את הטיפול בתחום האלימות במשפחה, וציינה כי אם יעשה כן באופן מוצלח ורציני ניתן יהיה לדון בעניינו שנית אף עובר למועד הקבוע לכך בחוק.

           להשלמת התמונה יוער כי ביום 10.5.2017 הורחק המבקש מהטיפול שהחל לעבור בתחום האלימות במשפחה, בין היתר, נוכח התרשמות הצוות הטיפולי כי המבקש דוחה כל אפיון אלים המיוחס לו, המעמיד בספק את יכולתו להיתרם מההליך הטיפולי; וכי המבקש שב ומתמקד בחוויות קורבניות המלמדות על מקומו הראשוני והלא בשל. נוכח שיקולים אלה ונוכח העובדה שהמבקש לא התנגד להרחקתו מהטיפול ולא הביע רצון להמשיכו, הופסק ההליך הטיפולי האמור ובהמשך לכך המבקש הועבר לבית סוהר מעשיהו. עוד אציין כי ביום 11.5.2017, לבקשת המבקש, הורתה ועדת השחרורים למשיבה להגיש לתיק הוועדה דו"ח מפורט המסכם את תוצאות הטיפול שעבר המבקש בתחום עבירות המרמה (להלן: ההחלטה מיום 11.5.2017).

3. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, הגיש המבקש בקשה לדיון חוזר בהחלטת ועדת השחרורים וזו נדחתה ביום 14.8.2017 (להלן: ההחלטה בבקשה לדיון חוזר) על ידי ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו (שתכונה גם היא ועדת השחרורים או הוועדה, בהתאם לעניין). נקבע כי חרף המלצת הוועדה בהחלטתה הקודמת, המבקש לא גילה עניין ונזקקות לטיפול בתחום האלימות במשפחה; וכי חוות דעת עדכנית מטעם ועדת אלמ"ב מלמדת כי מסוכנות המבקש עדיין גבוהה. משיקולים אלה קבעה ועדת השחרורים כי לא חל שינוי נסיבות המצדיק קביעת דיון חוזר בעניינו של המבקש.

4. נגד החלטה אחרונה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים. בעתירתו, טען המבקש – בין היתר – כי חרף החלטת ועדת השחרורים מיום 11.5.2017 המשיבה לא העבירה לוועדה דו"ח מפורט בנוגע לטיפול שעבר המבקש בעבירות המרמה; וכי הסיבה שבגללה לא השלים את הטיפול בנושא אלימות במשפחה נבעה מכך שהשתתפותו בטיפול הותנתה בוויתור מצדו על האפשרות שישתחרר על תנאי. ביום 7.11.2017 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל והשופטים ש' בורנשטיין וד' עטר) את העתירה, משמצא כי אין מקום להתערב בהחלטה בבקשה לדיון חוזר. בין נימוקיו, ציין בית המשפט כי גם אם לא הונחו לפני הוועדה מסמכים הנוגעים להליך הטיפולי שעבר המבקש בתחום עבירות המרמה, הרי שאין לקבל את עתירתו נוכח חוות הדעת השלילית של ועדת אלמ"ב; ונוכח העובדה שהמבקש לא יצא לחופשות ולכן לא ניתן לבחון את התנהגותו מחוץ לכותלי בית הסוהר. בית המשפט העיר כי גם אם השתתפות המבקש בקבוצה טיפולית בעניין אלימות במשפחה הותנתה בוויתור על שחרור מוקדם – בכך לא נפל פגם, שכן שחרור על תנאי, כמו חופשות, הוא אינו משום זכות קנויה לאסירים. בעניין זה צוין כי אפילו נעשתה ההתניה האמורה, זו אינה בגדר "גחמה" כי אם נועדה למנוע מצב שבו ישולב המבקש בקבוצה טיפולית מבלי שיוכל להשתתף במלוא מפגשי הקבוצה או למצער ברובם.

5. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי לא היה מקום שהוועדה תחליט בבקשה לדיון חוזר משלא הוצג לה דו"ח מפורט בדבר הטיפול שעבר בתחום עבירות המרמה, בניגוד להחלטה מיום 11.5.2017, המורה למשיבה להגישו. עוד טוען המבקש, כי בהחלטות ועדות השחרורים יוחס משקל רב מדי לחוות הדעת מטעם ועדת אלמ"ב, על פני שיקולים שונים אחרים העומדים לזכותו. עוד נטען כי ועדת אלמ"ב לא ייחסה משקל ראוי לכך שהוא נמצא, לדבריו, ביחסים תקינים עם המתלוננת בהליך שעניינו אלימות במשפחה; ולכך שעבר אירוע טראומטי בדמות הרשעת שווא, שבגינה אף נשא בעונש מאסר (בעניין זה מתייחס המבקש לכך שבשנת 1992 הורשע בעבירת רצח, שממנה זוכה לאחר מכן; ראו ע"פ 3044/92 בן עזרא נ' מדינת ישראל (11.10.1993)). המבקש מוסיף וטוען כי השתתפותו בטיפול בנושא אלימות במשפחה הותנתה – בניגוד לחוק ובחוסר סבירות – בוויתור מצדו על האפשרות לשחרור מוקדם.

6. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערער, בהעדר עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים ובשים לב לאמות המידה הנוהגות בפסיקה בעניין התערבות ב"גלגול שלישי" בהחלטות המתבססות על שיקול דעתה המקצועי של ועדת השחרורים. המשיבה סבורה כי בדין דחתה הוועדה את הבקשה לדיון חוזר, שכן שינוי הנסיבות שחל מאז קבלת ההחלטה בעניין השחרור המוקדם עומד דווקא לחובתו של המבקש, שהורחק מהטיפול שהתחיל בתחום האלימות במשפחה; ושחוות הדעת המעודכנת מטעם ועדת אלמ"ב בעניינו ציינה כי מסוכנותו גוברת, נוכח הרחקתו מהטיפול כאמור. אשר לטענת המבקש בדבר התניית השתתפותו בטיפול בוויתור על אפשרות לשחרור מוקדם, טוענת המשיבה כי זו לא מדויקת, שכן בקשתו לשחרור מוקדם נדונה ביום 30.3.2017, עת היה מצוי בתחילתו של ההליך הטיפולי.

7. לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובצרופותיהן, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בעתירה על החלטת ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים בלבד, כאשר מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (רע"ב 8526/16 בלילטי נ' ועדת השחרורים, פסקה 9 (18.11.2016); ראו גם רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקאות 4-2 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)). הבקשה שלפניי לא באה בגדרי אמת המידה האמורה. ועדת השחרורים מצאה כי לא התקיימו התנאים שנקבעו בהחלטה בעניין השחרור המוקדם, נוכח האמור בחוות הדעת העדכנית מטעם ועדת אלמ"ב, שהתבססה בין היתר על הרחקתו מההליך הטיפולי בתחום זה. טענות המבקש בדבר המשקל שנתנה הוועדה לחוות דעת זו על פני שיקולים אחרים נטועות בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואינן מצדיקות מתן רשות לערער. אשר לטענות המבקש כי הטיפול בתחום האלימות במשפחה הותנה בוויתורו על האפשרות לשחרור מוקדם – בחינת השתלשלות האירועים בעניינו של המבקש מגלה כי בקשתו לשחרור מוקדם הוגשה ונדונה בזמן שכבר התחיל את הטיפול האמור. משאלה הם פני הדברים, הטענה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. אשר לטענות המבקש בנוגע לדו"ח בעניין הטיפול שעבר בתחום עבירות המרמה, שעל הגשתו הורתה הוועדה עוד ביום 11.5.2017, עולה – ככל הניתן להבין – כי המשיבה לא מילאה אחר ההחלטה האמורה, וגם בתשובתה בהליך הנוכחי לא מניחה המשיבה הצדקה המניחה את הדעת להתנהלות זו. היה מצופה מהמשיבה לקיים את החלטות ועדת השחרורים, והדברים צריכים שיהיו בבחינת מובן מאליו. יחד עם זאת, בשים לב לתנאי המסגרת שקבעה ועדת השחרורים בהחלטה בעניין שחרורו המוקדם של המבקש ולמסקנה במסגרת ההחלטה בבקשה לדיון חוזר כי תנאים אלה – או שינוי נסיבות אחר המצדיק דיון מחודש – לא התקיימו, איני סבור כי גם בטענות אלו יש כדי להצדיק מתן רשות לערער.

           הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.