פלוני נ' מדינת ישראל

השופט מ' מזוז:

1. המבקש הוא אסיר שהורשע בשנת 2003 בעבירה של ניסיון רצח ונגזרו עליו 18 שנות מאסר בפועל. מאז הורשע לפני 15 שנים מרצה המבקש את עונשו, ובעוד שלוש שנים, ביום 1.7.2021, הוא צפוי לסיים את ריצוי העונש המלא. תקופת שני-השליש של מאסרו חלפה כבר לפני יותר משלוש שנים, ושתי בקשותיו לשחרור מוקדם נדחו בסופם של הליכים. לאחרונה נדונה בקשתו השלישית לשחרור מוקדם לפני ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: הוועדה או ועדת השחרורים, ו- חוק שחרור על תנאי), לאחר שהמבקש התמיד בטיפול ועבר אבחונים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים, והוועדה החליטה להורות על שחרורו. עתירת המדינה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים התקבלה, ומכאן בקשת רשות הערעור מצד המבקש.

השאלה העיקרית המתעוררת בבקשה נוגעת לאינטרס הציבורי באשר לאפשרות שחרורו המוקדם של המבקש - האם אינטרס זה יינזק או שמא יוטב?

רקע

2. בבוקר יום 2.7.2003 הצטייד המבקש בסכין. הוא ארב למתלוננת - עמיתה לעבודה - והמתין לבואה. כשהגיעה למקום בו חיכה, עקב אחריה ובשלב מסוים הגיח מאחוריה ודקר אותה בגרונה ובבטנה, ובעודה מנסה להתגונן מפניו גם בידיה. המבקש עזב את המקום והותיר את המתלוננת להתבוסס בדמה, אך למרבה המזל הצליחה המתלוננת להזעיק עזרה, והיא הובהלה לבית החולים שם נותחה וחייה ניצלו. המניע למעשה, כפי שהעיד עליו המבקש, לא היה אלא רצון להרוג את המתלוננת "שעשתה רושם של בחורה כל הזמן שמחה, כאילו תמיד מחייכת, תמיד עליזה מהכול, כאילו מרוצה מהחיים... באיזשהו מקום זה הציק לי כי... אני טיפוס כזה בדיוק ההיפך מזה" (מתוך חקירתו של המבקש כפי שהובאו הדברים בגזר הדין - ת"פ (חי') 305/03 מדינת ישראל נ' פלוני (16.12.2003)). בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על המערער עונש מאסר של 18 שנים בפועל. ערעור לבית המשפט העליון נדחה (ע"פ 917/04 פלוני נ' מדינת ישראל (6.1.2005)).

3. במהלך מאסרו עבר המבקש טיפולים פסיכיאטריים, השתלב בקבוצות טיפול שונות, חלקן לתקופות ממושכות ובהן קבוצה לשליטה בכעסים, ובטיפולים פרטניים. כמו כן, עבד המבקש כעוזר הוראה בכלא ואף החל לצאת לחופשות. בשנת 2009 עבר לכלא אחר שם שובץ לעבודה ואף החל לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. בעקבות השתלבות מוצלחת בטיפול הומלץ על מעברו של המבקש לאגף השיקום, ומאז שנת 2012, מזה כשש שנים, הוא שוהה באגף השיקום בכלא. התנהגותו של המבקש בכלא לאורך כל השנים הייתה ללא רבב, לא התגלו קשיים בהשתלבותו בעבודה וביציאתו לחופשות וההתרשמות של גורמי הטיפול השונים מהמבקש הייתה חיובית. בדו"ח הסוציאלי האחרון מיום 30.10.2017 נכתב כי "מעת כניסתו למאסר היה בקשר עם גורמי טיפול ולאורך השנים עבר התערבויות טיפוליות ע"פ התוויה של התקדמותו וצרכיו, נענה לקשר הטיפול והתמיד בו לאורך זמן וניכר כי הפיק תועלת. לאורך שנות מאסרו שומר על יציבות תפקודית במרחבים השונים לרבות במהלך חופשותיו. נמצא תקופה ארוכה באגף השיקום בו מתפקד עפ"י הכללים ללא חריג".

4. בחלוף תקופת שני-השליש של מאסרו פנה המבקש לוועדת השחרורים. הוועדה נעתרה לבקשה חרף קיומה של מחלוקת בין גורמי הטיפול בכלא שהביעו עמדה לפיה המבקש מתאים לשחרור מוקדם שיכלול הליך שיקומי מחוץ לכלא, לבין הרשות לשיקום אסיר (להלן: רש"א) אשר סברה - בהתבסס על אבחון פסיכולוגי שביצעו שני פסיכולוגים של שב"ס - כי רמת המסוכנות הנשקפת מן המבקש היא בינונית ונדרשים עוד מהלכים טיפוליים מעמיקים על מנת להביא להפחתה ברמת המסוכנות. עתירה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי נדחתה, אך בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון ניתנה למדינה רשות ערעור, והערעור התקבל, בעיקר נוכח עמדת רש"א, כך שהחלטת ועדת השחרורים בוטלה, והמבקש הופנה לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית באשר לרמת מסוכנותו (רע"ב 1156/16 מדינת ישראל נ' פלוני (18.2.2016)).

5. למבקש נערך אבחון פסיכיאטרי. באבחון צוין כי המבקש סובל מהפרעת אישיות הגורמת לו לקשיים בינאישיים ולתפקוד לקוי. אשר למסוכנותו, צוין כי בדיקה פסיכיאטרית איננה הכלי המתאים להערכת מסוכנות.

6. עניינו של המבקש עלה פעם נוספת לפני ועדת השחרורים. הפעם הוצג לוועדה, נוסף על האבחון הפסיכיאטרי האמור, גם מכתב של עורכי האבחון הפסיכולוגי הקודם, המבאר את אופן הערכת המסוכנות על ידם, ומסביר את ההבדל בין נקודות המבט השונות של גורם פסיכולוגי מאבחן לעומת גורם פסיכולוגי מטפל. במכתב הובהר כי על פי האבחון שנערך, למבקש ישנם דחפים אלימים מודחקים, כי הוא מתקשה להכיר בהם ולדבר עליהם, ועל כן יכולים היו דחפים אלה להיוותר סמויים מן העין בתהליך הטיפולי שעבר. עורכי האבחון המליצו על התייחסות לענין זה במסגרת תהליך הטיפול. חרף דברים אלה, החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. עתירה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי נדחתה, ושוב הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.