פלוני נ' מדינת ישראל- משרד הפנים

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 28.1.2018 (עמ"ן 28104-07-17, השופט ע' שחם). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 4.4.2017 (ערר (י-ם) 2663-15, הדיין א' אזר).

רקע והליכים קודמים

2. מקורה של הבקשה דנן בהליכים שמנהלים המבקשים, הורים שהם אזרחי הפיליפינים ושלושת ילדיהם הקטינים, בכל הנוגע לקבלת מעמד בישראל. המשיב לבקשה הוא משרד הפנים.

3. המבקשת 1 (להלן: המבקשת), ילידת 1969, נכנסה לישראל בשנת 1995 באשרה מסוג ב/1, המיועדת לעבודה בענף הסיעוד, שתוקפה פג ביום 4.4.2006. המבקש 2 (להלן: המבקש), יליד 1979, נכנס לראשונה לישראל בשנת 1996 באשרת תייר, ובהמשך קיבל אשרה מסוג ב/1 לעבודה בתחום הסיעוד עד לשנת 2001. לאחר מכן, קיבל המבקש אשרת שהייה בעת שהועסק בשגרירות צרפת בישראל. אשרה זו הוארכה מעת לעת עד ליום 31.7.2012.

4. המבקשים, שהכירו במהלך שהותם בישראל, מקיימים מערכת יחסים זוגית החל משנת 2000. למבקשים שלושה ילדים קטינים שכולם נולדו בישראל: המבקש 3, יליד 2006, המבקשת 4, ילידת 2009, והמבקשת 5, ילידת 2015 (להלן ביחד: הקטינים).

5. בחודש ספטמבר 2012 הגישו המבקשים בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים בשמו של המבקש 3. הם עצמם והמבקשת 4 הוגדרו בה כ"נלווים". לבקשה צורפה חוות דעת פסיכולוגית בעניינו של המבקש 3. הצדדים חלוקים על נסיבות הטיפול בבקשה זו. לטענת המבקשים, במשך תקופה ארוכה בקשתם לא טופלה, ואילו לטענת המשיב המבקשים לא התייצבו לראיונות שנקבעו להם ועל כן הופסק הטיפול בבקשה. בהמשך הודע למבקשים כי יש באפשרותם להגיש בקשה חדשה, בכפוף לתשלום אגרה.

6. ביום 5.2.2015 המבקשים הגישו בקשה חדשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים. בקשה זו נדחתה ביום 13.5.2015 על ידי ראשת דסק אשרות וזרים אצל המשיב, שקבעה כי לא נמצא טעם הומניטארי חריג המצדיק את הבאת הבקשה לדיון בפני הוועדה הבין-משרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבין-משרדית), מלבד "רצון עז להתערות בחברה בישראל ולהשתקע בה יחד". על החלטה זו הוגש ערר פנימי, שנדחה אף הוא ביום 27.7.2015 על ידי מנהלת תחום אשרות וזרים אצל המשיב. בהחלטה על דחיית הערר הפנימי נקבע כי לא נמצאו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים הענקת מעמד בישראל וכי לא הועלו טענות חדשות המשנות את נסיבות העניין. לפיכך נקבע כי על בני המשפחה כולה לעזוב את ישראל.

7. המבקשים הגישו ערר על החלטת המשיב לבית הדין לעררים. בערר התבססו המבקשים על חוות דעת פסיכולוגית עדכנית בעניינם של המבקשים 4-3, אשר העידה על הקשיים שהם צפויים לחוות אם ייאלצו לעזוב את ישראל. להשלמת התמונה יצוין כי בית הדין לעררים הוציא צו ארעי וצו ביניים שאסרו על נקיטת פעולות אכיפה נגד המבקשים.

8. ביום 4.4.2017 דחה בית הדין לעררים את הערר שהגישו המבקשים. בפתח דבריו ציין בית הדין לעררים כי השאלה שבה הוא נדרש להכריע היא האם המצב הרפואי-רגשי-נפשי של מי מהקטינים מצדיק את ביטול החלטת המשיב להורות על הרחקתה של המשפחה כולה מישראל. בהקשר זה ציין בית הדין לעררים שבעבר נקבע בפסיקה כי ככלל, כל הפונים בבקשה למתן מעמד שהם ילדים לשוהים בלתי חוקיים הנמצאים בארץ מזה שנים רבות קשרו קשרים אמיצים בארץ ואינם מכירים למעשה מציאות אחרת. עם זאת, כך נקבע, בנתונים אלה בלבד אין די – ויש צורך להוכיח "דבר מה נוסף" המבחין את מבקש המעמד מטעמים הומניטאריים מכלל השוהים הבלתי חוקיים בארץ. בהמשך לכך, בית הדין לעררים קבע כי חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה לו, ואשר העידה על הקשיים הרגשיים שעתידים לחוות שני הקטינים אם יועברו למדינת המוצא של הוריהם, אינה מבססת "דבר מה נוסף" המהווה טעם הומניטרי מיוחד. כמו כן, בית הדין לעררים קבע כי גם בהלכה שנקבעה בעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (19.3.2015) (להלן: עניין אסברוק) אין כדי לסייע למבקשים, מאחר שבקשתם אינה עומדת באמת המידה של "סיכוי מסוים" לקבלתה, בהתאם לכלל שהותווה באותו עניין.