פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

השופט נ' הנדל:

1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לנוער (תפ"ח 47874-05-12, כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי, ר' אמיר), בגדרו הורשע המערער, יליד 1995, בהריגה, קשירת קשר לפשע והפרת הוראה חוקית, בגין הריגת הנער אורגיל מואטי ז"ל, בן כ-17 שנים ומחצה במותו (להלן: המנוח). על המערער הושתו עונש של מאסר בפועל למשך 17 שנים, מאסר על תנאי ופיצוי על סך 180,000 ש"ח. הערעור מופנה כלפי שני חלקי פסק הדין.

רקע עובדתי

           בחלק זה נציג את העובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, למול טענות הצדדים. די לומר בשלב זה, כי הרקע יוצג בדרך זו לנוכח טענת הסנגור כי בית המשפט קבע ממצאים עובדתיים שבחלקם אינם תואמים את עמדת התביעה ואף לא את עמדת המערער. לשיטתו, מצב זה פגע ביכולתו של המערער להתגונן. על ההיבטים המשפטיים יורחב בהמשך. עתה נציג את הרקע העובדתי. נקדים ונציין כי בפן העובדתי, צודק הסנגור שהממצאים שנקבעו אינם מאמצים באופן מלא את האמור בכתב האישום, או את גרסת המערער.

2. האירוע הטראגי בו נהרג המנוח אירע במוצאי יום שבת, שבין 5.5.2012 ל-6.5.2012. ואולם, על מנת לעמוד על ההקשר, יש להרחיב את נקודת המבט לאירועי היום הקודם – ליל שישי שבין 4.5.2012 ל-5.5.2012. בית המשפט המחוזי הכריע כי באותו הלילה שהה המערער בבית חברו, א', ברחובות. המנוח הזמין את המערער לרדת מהבית, ובין הצדדים התפתח ויכוח על רקע סכסוך כספי. סופו של ויכוח זה בקטטה אלימה שבמסגרתה המנוח וחבריו חבלו במערער ובא', ואילו המערער פצע את המנוח בראשו ובגבו באמצעות חפץ חד שמצא על הרצפה. יודגש כי בית המשפט קמא, שהתייחס לתגרה זו כרקע להבנת האירוע ביום שבת, לא הכריע ביחס לחלק מפרטיה המדויקים, ובכלל זאת ביחס לשאלה מי פתח בקטטה והאם המנוח וחבריו עשו שימוש באלות. ביחס לטענה בכתב האישום לפיה בסוף התגרה איים המערער על המנוח וחבריו כי ידקור ויהרוג אותם – קבע בית המשפט קמא כי העניין לא הוכח על-ידי המאשימה.

           לאחר האירועים האמורים, נקבע כי המערער קשר קשר עם א' ועם חבר נוסף, ד', לפגוע במנוח. לשם כך, הצטיידו בסכינים – זה בידיעתו של זה – בטרם יצאו לביצוע העבירה. במוצאי יום שבת, בשעות המאוחרות של הלילה, הגיעו השלושה ל"גן היובל" שבו שהו המנוח וחבריו. המערער נשא עליו סכין מטבח באורך 13 ס"מ שהוטמנה בשרוולו וד' נשא סכין יפנית בכיסו. נקבע, כי ד' סר עם המנוח הצידה, לעומקה של אחת המובלעות המזרחיות של הגן (המכונה "הפוקר"). שם, התפתח עימות בין השניים, במהלכו חתך ד' את המנוח בראשו באמצעות הסכין היפנית שנשא. יוער כי בניגוד לנטען בכתב האישום, בית המשפט קמא קבע כי המערער לא חזה במעשה זה.

           בשלב זה, נמלט המנוח, ורץ לעבר היציאה הדרומית של הגן. ד' רדף אחריו, והמערער הצטרף. המרדף המשיך לכיוון היציאה מהגן, לעבר אחד הרחובות, ומשם בחזרה לדשא המצוי בגן. יצוין כי הצדדים נחלקו ביניהם באשר לסדר חזרת הצדדים לדשא. בסוגיה זו, אימץ בית המשפט קמא את עמדת המערער – תוך שהוא מאפשר לו ליהנות מהספק שהתעורר – וקבע כי הוא חזר ראשון מהרחוב לדשא, בטרם שבו המנוח וד'. 

           בנקודה זו, הוכרע כי בין המערער, שהיה מצוי כאמור בדשא, לבין המנוח – אירעה "התנגשות". במהלכה, דקר המערער את המנוח דקירה, שהתבררה כקטלנית, בבטנו. לאחר הדקירה, המשיך המנוח במנוסתו, עד שהגיע לסמטה היוצאת מאזור צפון-מערב הגן (להלן: הסמטה). ד' דלק אחריו, והמערער אחרי שניהם. א' הצטרף רביעי, והתעוררה מחלוקת האם הגיע לסמטה ונכנס אליה. מכל מקום, כאשר הגיע המנוח לסמטה, הוא התיישב על גדר נמוכה כשהוא שותת דם, והחזיק שטרות כסף בידיו. ד' ניגש למנוח וחתך אותו בזרועו ובגבו באמצעות הסכין היפנית. לאחר מכן התרחש עימות פיזי בין המערער לבין המנוח היושב על הגדר.

           לאחר האירועים המתוארים, נמלטו המערער, ד' וא' מהמקום. הם זרקו את הסכינים ונסעו במונית לאחותו של ד' בתל-אביב – שם שמעו על מותו של המנוח, אשר נהרג כתוצאה מדקירת הסכין שדקר המערער.