פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

           בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר ותשלום פיצויים שהושתו על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 10078-04-15 (כב' סגן הנשיא י' נועם וכב' השופטים ר' פרידמן-פלדמן ומ' בר-עם) מיום 9.4.2018, וזאת עד להכרעה בערעורו.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש הורשע לאחר שמיעת הוכחות בביצוע עשרות עבירות של מעשה מגונה בנכדתו, מאז היותה בת שבע ועד שמלאו לה ארבע עשרה שנה – מעשה מגונה בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ולהלן: החוק). יחד עם זאת, המבקש זוכה מעשרות עבירות של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית (עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק) ומעבירה של מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית (עבירה לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק).

           בשל כך נדון המבקש לשבע שנות מאסר, לעונש מותנה ולפיצוי למתלוננת בסך 150,000 ש"ח.

2. במהלך ניהול ההליך, הכחיש המבקש כי ביצע במתלוננת כל מעשה מיני וזוהי גרסתו גם בעת הגשת הערעור. בהכרעת הדין מצא בית המשפט המחוזי כי גרסתה של המתלוננת הובאה באופן עקבי וקוהרנטי בגרעין הקשה של האירועים והותירה רושם מהימן. במענה לטענות לאי-בהירות או בלבול ביחס לחלקים בגרסתה, נקבע, בין היתר, כי "רובן של הסתירות בעדותה נגעו בעניינים משנים ושוליים, שאין בהם כדי לכרסם באמינותה" (פסקה 119 להכרעת הדין), וכי הסתירות בגרסתה אופייניות לעדויות קטינים קורבנות עבירות מין בתוך המשפחה ואינן מקימות ספק בדבר ביצוע המעשים המגונים. חיזוקים לעדותה של המתלוננת מצא בית המשפט בעדות הוריה על נסיבות חשיפת האירועים על-ידה בפניהם; בהתנהגויות מסוימות של המתלוננת לאחר חשיפת הפרשה; במצבה הנפשי הקשה לאחר חשיפת הפרשה; ובראשית הודייה של המבקש בפני אמה של המתלוננת בימים שלאחר חשיפת הפרשה, שאף סווגה כתוספת ראייתית מסוג "סיוע".

3. ביחס לעדות המבקש, אשר, כאמור, כפר בכל המיוחס לו, קבע בית המשפט כי "גרסתו נותרה עקבית, אך הותירה רושם בלתי אמין" (שם, בפסקה 146). בית המשפט גם דחה את טענת המבקש לפיה המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא על רקע קנאתה לו וכן את טענתו בדבר חוסר תפקוד מיני, תוך שקבע שאין בה כדי לסתור את גרסת המתלוננת.

           סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי הראיות מבססות את אשמת המבקש מעבר לכל ספק סביר בביצוע מעשים מגונים במתלוננת. יחד עם זאת, נמצא כי לא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת כי הייתה חדירה או "ראשית-חדירה" לגופה של המתלוננת, ולכן זוכה המבקש מחמת הספק מביצוע עבירות האינוס ומעשה הסדום, תוך שהודגש כי מסקנה זו אינה נובעת מהיעדר אמון בגרסת המתלוננת (למען הבהירות נאמר כי מדובר באותם מעשים ממש כשהזיכוי מעבירות האינוס ומעשה הסדום נעוץ בקיום ספק ברכיב החדירה).

4. ביום 9.4.2018 נגזר דינו של המבקש. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהפסיקה הנוהגת מתווה מדיניות ענישה מחמירה בעבירות מין, בפרט באלו המבוצעות בקטינים, שמקבלת משנה תוקף משבוצעו בתוך המשפחה. בענייננו, בית המשפט עמד על חומרת המעשים בהם הורשע המבקש; חומרת הנסיבות בהן בוצעו; ריבוי העבירות; וחובתם של בתי המשפט להעניש בחומרה את מבצעי עבירות אלו, הן משיקולי גמול והן על מנת לייצר הרתעה אפקטיבית. עוד עמד בית המשפט המחוזי על הנזק הנפשי המשמעותי שנגרם למתלוננת עקב הפגיעה בה, כפי שזה עולה מתסקיר נפגעת העבירה. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה אחד לכלל העבירות בהן הורשע המבקש, הנע בין שש לבין עשר שנות מאסר בפועל. בקביעת העונש בתוך מתחם הענישה, שקל בית המשפט המחוזי לקולא את גילו המתקדם של המבקש, את נסיבותיו האישיות ואת הטרגדיה שעבר והיא מות בתו. בית המשפט שקל לחומרה את הסיכון המוגבר להישנות עבירות מין בעתיד, ככל שלא יעבור טיפול מתאים, וזאת על רקע מהות העבירות שביצע והנזק שגרם למתלוננת. לנוכח האמור, הוטלו על המבקש העונשים שפורטו לעיל.

טענות המבקש והתשובה להן