פלוני נ' זאנדברג

נער בן 16.5 הועסק במשרה חלקית בבית העסק של שכנו, העוסק במכירת מוצרי חשמל למטבחים. באחד הימים התבקש להוציא לוח זכוכית גדול ורחב מימדים לכוון פח אשפה הממוקם מחוץ לבית העסק. בדרכו לכוון מיכל האשפה ומסיבה לא ברורה, התנפץ לפתע לוח הזכוכית לרסיסים ואחד משברי הזכוכית חתך ופצע את רגלו באופן שגרם לדימום עורקי מאסיבי לשוק הרגל.

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית:

1. לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד x/x/1994, במהלך תאונת עבודה מיום 7/1/2011 שארעה בחצרי הנתבע. התובע היה נער בן 16.5, תלמיד תיכון במועד התאונה. הנתבע היה שכנו של התובע אשר העסיקו בבית העסק שבבעלותו ובניהולו במועד התאונה. מדובר בעסק למכירת מוצרי חשמל למטבחים מוסדיים הכולל קומת משרד וקומת מחסן. התאונה ארעה עת התבקש התובע על ידי הנתבע להוציא מהמחסן לוח זכוכית רחב מידות ולהשליכו לתוך מכולת אשפה, ואולם בדרכו לכוון המכולה ועוד בטרם הספיק להגיע אליה, התנפץ לפתע לוח הזכוכית, כאשר חלקו התחתון פגע בשוק רגל ימין וגרם לפגיעה חמורה המערבת כלי דם כפי שיבואר בהמשך. (להלן: "התאונה", "לוח זכוכית").

2. לטענת התובע, חרף מימדיו הגדולים של לוח הזכוכית, הוא לא קיבל כל הדרכה מהנתבע בדבר אופן ביצוע העברתו, והנתבע אף לא טרח להזהירו בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה ולא סיפק אמצעי הגנה מינימאליים אשר היו יכולים למנוע נזקיו. לפיכך, טוען התובע כי בהתנהגותו זו, עוול הנתבע כלפיו הן בעוולת הרשלנות והן בעוולת הפרת חובה חקוקה לרבות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה, כמשמען בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להלן: "פקודת הנזיקין"). עוד טען התובע כי בנסיבות דנן מוצדק להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבע, וזאת בהתאם לסעיפים 38 ו- 41 לפקודה.

3. הנתבע אינו מכחיש את עצם קרות התאונה, אך טוען שזו ארעה בנסיבות אחרות לחלוטין, עת התובע בעט בחוזקה בלוח הזכוכית וגרם במו ידיו (או ליתר דיוק במו רגליו) לניפוצו. וכך גורס הנתבע בכתב הגנתו: "התובע התבקש לזרוק מראה קטנה (שאורכה פחות ממטר), התובע לקח אותה ל"צפרדע" הזבל ובמקום לזרוק אותה כפי שהתבקש, הניח אותו באלכסון על הרצפה כשהנה נשענת על הצפרדע ואז עשה צעד קדימה ושלח את רגל ימין לבעיטה אחורית מתוך רצון לנפץ את המראה לרסיסים, ותוך כדי הבעיטה המכוונת שלו המראה התנפצה וחתכה את רגלו". במסגרת זו, מוסיף הנתבע וטוען בכתב ההגנה: " אין מדובר בתאונה אלא בפציעה עצמית עקב בעיטה מכוונת של התובע במראה, שאין לה כל קשר לעבודה, ו/או לפגם כלשהו הקשור לעבודה למעט השתוללות והתנהגות פראית של התובע". לפיכך, טוען הנתבע כי מאחר שהתובע לא נפגע כתוצאה מסיכון כלשהו הקשור לעבודה עצמה, אלא בשל מעשה מסוכן ובלתי צפוי שהוא בעצמו יצר ועשה, הרי שיש לייחס למעשיו רשלנות תורמת מלאה באופן המנתק קשר סיבתי מהנתבע.

4. עינינו הרואות, אפוא, כי המחלוקת במקרה דנן נסובה סביב שתי סוגיות: האחת, נסיבות אופן קרות התאונה והאם מהן מתבקשת המסקנה לקיומה של התרשלות והפרת חובת הזהירות מצד הנתבע כלפי התובע כמעסיקו במועדים הרלוונטיים לתאונה, והשניה, סוגיית גובה הנזק אשר אף היא שנויה במחלוקת תהומית בין הצדדים.

נושאים אלו  ידונו להלן על פי סדרם;

דיון והכרעה

א. המסגרת הנורמטיבית במערך היחסים של מעסיק-עובד בכלל וביחס להעסקת נוער בפרט

5. הלכה פסוקה, כי במערכת היחסים שבין המעסיק לעובד, ככלל, קיימת חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית במרבית המקרים. על פי הפסיקה שומה על המעביד החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. זוהי חובה המוטלת על המעביד באופן ישיר ואישי, והיא אינה ניתנת להעברה (ראה מ' ויסמן, "תביעות רשלנות בנזיקין", עמ' 429-439 והאסמכתאות המובאות שם). הרציונל לכך הוא בהנחה, שהמעביד הסביר הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד (ראה ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172). היקף האחריות המוטלת על המעביד הינה רחבה למדי. על המעביד מוטלת חובה פוזיטיבית המתבטאת בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות (ראה מ' ויסמן, הנ"ל, עמ' 440-469 והאסמכתאות המובאות שם).

6. עם זאת, בכל תביעה בגין תאונת עבודה יש לבחון את נסיבותיו של המקרה על מנת לבחון האם התקיים יסוד ההתרשלות מצד המעסיק, דהיינו, הפרת חובת הזהירות. לשון אחר, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הספציפי, היה מדובר בסיכון בלתי סביר שהתממש וגרם לנזק והאם הייתה אפשרות בידי המעסיק לצפות מבעוד מועד את קרות הנזק או את הליך הגרימה, להבדיל ממצב בו המעביד התעלם ביודעין או מתוך עצימת עיניים מסיכון בלתי סביר הכרוך בביצוע העבודה. ראה בעניין זה ע"א 663/88 יהודה שריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ מז(3)225 בעמ' 229-230:

" אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון אם אכן יתממש. ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו ובכל מקרה תישאל שאלת הציפיות..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

7. ראה גם ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) עמ' 345, שם ציין כב' השופט חשין בפסק דינו בעמ' 349: " מעביד חב חובת זהירות לעובדיו...ובהן החובה להנהיג שיטת עבודה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש, תימנע מהעובד סכנות מיותרות ותזהירו מפני סכנות קיימות..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)