פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

השופטת ע' ברון:

1. במוקד העתירה שלפנינו ניצב פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופט א' איטח) מיום 21.7.2016 (בר"ע 42392-01-16); וכן פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (כבוד השופט י' לובוצקי) מיום 15.12.2015 (ב"ל 45113-05-13, ב"ל 35340-01-14 ו-ב"ל 8665-11-13) (להלן בהתאמה: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי). עניינן של החלטות אלה בשיעור הנכות שנגרמה לעותר כתוצאה מתאונת עבודה.

           העותר, יליד 1981, עבד כשומר. ביום 26.10.2011 הותקף העותר במהלך עבודתו ונפצע; פגיעתו הוכרה כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: התאונה ו-חוק הביטוח הלאומי בהתאמה). העותר פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) לצורך קביעת אחוזי נכות – הן נכות כללית, הן נכות מעבודה; ומשלא השלים עם שיעור הנכות שנקבעה, הגיש העותר ערעורים לבית הדין האזורי – שנדונו  במאוחד והוכרעו בפסק הדין מיום 15.12.2015.

ב"ל 45113-05-13

2. בסמוך לאחר התאונה נקבעו למערער 10% נכות זמנית (עד ליום 30.6.2013). העותר הגיש ערר על ההחלטה לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן: ועדת הערר), והערר נדחה. בדוח ועדת הערר (שבה היו חברים נוירולוג, פסיכיאטר ורופא א.א.ג.) צוין כי העותר אובחן כסובל מ-"התפתחות לא תקינה של כלי דם מוחיים עם הסתיידות" (להלן: מחלת ה-AVM), ואולם לא נמצא קשר בין מחלה זו לבין התאונה. על החלטת ועדת הערר הגיש העותר ערעור לבית הדין האזורי (ב"ל 45113-05-13); ובמסגרת זו טען כי היה על הוועדה לפסוק לו נכות בשיעור 30%, וכן נטען לפגמים שונים שנפלו בהליך לפני הוועדה. בין היתר הלין העותר על כך שלא מונה לוועדת הערר מומחה בנוירוכירורגיה; שלא הוצגו לו כל המסמכים שהוצגו לחברי הוועדה; ושדבריו לא קיבלו ביטוי בפרוטוקול הוועדה במלואם.

           בית הדין האזורי דחה את הערעור, בראש ובראשונה בשל כך שהוגש בחלוף התקופה שנקבעה לכך בתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז –1977. לגופם של דברים קבע בית הדין כי לא נפל כל פגם משפטי בהחלטת ועדת הערר; תוך שצוין כי "הוועדה שמעה את תלונות המערער, ערכה למערער בדיקה ופירטה את ממצאיה בהרחבה". בהתייחס להרכב ועדת הערר נקבע כי לא היתה חובה שישב בה גם נוירוכירורג, שכן מדובר בתחום מומחיות צר; ואף לא חלה על הוועדה חובה להיוועץ במומחה כזה, בנסיבות שבהן העותר מצידו לא הציג חוות דעת מומחה בתחום זה מטעמו.

­­

ב"ל 8665-11-13

3. ביום 25.8.2013 נבדק העותר על ידי ועדה רפואית לעררים (נכות כללית), שבה היו חברים מומחים בתחום הפסיכיאטריה, אורתופדיה ונוירולוגיה (להלן: ועדת הנכות). ועדה זו פסקה לעותר נכות כללית משוקללת בשיעור 24% (מרביתה החל מיום 21.12.2011). חברי ועדת הנכות נתנו אף הם דעתם למחלת ה-AVM שממנה סובל העותר, והגיעו לכלל מסקנה כי לא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה. העותר הגיש ערעור על החלטת ועדת הנכות לבית הדין האזורי – שבמסגרתו טען כי אחוזי הנכות שנקבעו אינם תואמים את מצבו, וכן כי היה מקום למנות לוועדה זו מומחה בתחום הנוירוכירורגיה. ועוד טען העותר, כי שגתה ועדת הנכות כאשר נדרשה לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת ה-AVM בעת שקבעה את שיעור הנכות שממנה הוא סובל. לגישתו, לא נדרש קיומו של קשר כזה לצורך פסיקת נכות כללית.

           בית הדין האזורי דחה את הערעור. נקבע כי "טענות המערער (העותר-ע'ב') מופנות כנגד שיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה, ואין בית דין זה מוסמך להתערב בהן. גם כאן, אין מקום לקבל את טענת המערער לעניין הכללתו של נוירוכירורג בהרכב הוועדה, מהטעמים שפורטו לעיל."

ב"ל 35340-01-14

4. ביום 25.11.2013 נבדק העותר פעם נוספת על ידי ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה), שבה היו חברים פנימאי, פסיכיאטר ואורולוג. ועדה זו קבעה כי העותר סובל מנכות מעבודה בשיעור 15% לצמיתות; תוך שנקבע כי העותר אמנם סובל מחרדה, אך חלק נכבד ממנה יש לייחס למחלת ה-AVM ולא לתאונה. גם על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין האזורי; שאז חזר העותר על עמדתו שלפיה מחלת ה-AVM נגרמה כתוצאה מהתאונה, ועל כן לא היה מקום לקבוע כי מצבו הנפשי אינו נובע מן התאונה.

           בית הדין האזורי דחה גם ערעור זה, תוך שקבע כי "טענות המערער (העותר-ע'ב') מסתכמות בערעור על שיעור הנכות, קביעה המצויה כאמור במסגרת שיקול דעתה הבלעדי רפואי של הוועדה, בה אין ביה"ד מוסמך להתערב שעה שלא הוצגה לפניו 'טעות משפטית'."