פלוני נ' ביטון קליין

בפניי תביעה לתשלום פיצוי כספי בגין הפרת חוזה.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובע הוא הבעלים של בית פרטי במושב כפר שמואל ("המושכר"). התובע טוען, כי ביום 23.6.14 התקשר עם הנתבעת בהסכם שכירות, לפיו שכרה הנתבעת את המושכר לתקופה שמיום 30.8.14 ועד ליום 30.8.15, בתנאים עליהם הוסכם בחוזה השכירות.

הוסיף התובע וטען כי מספר שבועות לאחר חתימת החוזה, הודיעה הנתבעת כי היא מעוניינת לבטלו. התובע סירב לביטול ההסכם, והבהיר לה כי בחוזה אין תניה המאפשרת את סיום החוזה טרם זמנו.

לפנים משורת הדין, כך טען התובע, הסכים הוא לפרסם את המושכר למכירה, על מנת לסייע לנתבעת למצוא דייר חלופי, אולם נתקל בקשיים בהשכרת הדירה לאור מבצע "צוק איתן" ונסיבות נוספות, ובסופו של יום עלה בידו להשכיר את המושכר רק בחלוף כשישה חודשים.

התובע טוען כי על הנתבעת לשלם לו את שכר הדירה עבור אותם שישה חודשים, וכן תבע תשלום הפיצוי המוסכם מכח ההסכם, פיצויים בגין עוגמת נפש, והוצאות.

בכתב ההגנה, לא הכחישה הנתבעת כי חתמה על הסכם השכירות, אולם טענה כי ההסכם לא השתכלל, משלא הפקידה בידי התובע את הבטוחות שנדרשו על ידו. הנתבעת טענה, כי זמן קצר לאחר חתימת החוזה, הודיעה לתובע כי בסופו של יום לא תשכור את המושכר מאחר שהצעת העבודה אשר בעקבותיה התכוונה לעבור למושב ירדה מן הפרק. לטענת הנתבעת, התובע קיבל הודעה זו של התובעת והבהיר כי אין לו טענה כלפיה.

רק כעבור קרוב לשנתיים, נדהמה הנתבעת לקבל מכתב התראה מב"כ התובע בו נדרשה לשלם סכום עתק של 50,000 ₪. הנתבעת דחתה את הדרישה במכתב בא כוחה.